הלילות של אירופה (בצה"ל): כיוונים לפתיחת העונה

 

1. כבר שנתיים שהשיטה החדשה רצה ואם יש מאפיין עונתי שבא לי להתעכב עליו הוא העובי של קבוצות הביניים. לצערי זמן לכתוב על כל קבוצה השנה לא היה לי אפילו בפנטזיות, למזלנו יש את יאיר זעפרני בעולם שעשה עבודה נהדרת כאן ואם תעיפו מבט תגלו  שגם השנה יהיו שלושה ארבעה קבוצות מעל כולם (אתם כבר יודעים מי הן ושימו עין גם על הזו של דיוויד) אי אילו נמושות שיחטפו מכל הכיוונים (הז'יטונים שלי על דרושאפקה גראן קנריה ובודצ'נוסט) ומלחמת עולם באמצע. עשר קבוצות יריבו על ארבעה חמישה מקומות בהצלבה וינסו לשרוד בלוח משחקים הצפוף שיביא אתו מומנטים שליליים והרבה לחץ מבפנים ומבחוץ. אתה או ממש טוב או שאתה נלחם. מי שיהיה חזק ישרוד וזה הולך להיות אכזרי ונהדר.

נהדר כי שאלת הזוכה היא כבר לא השאלה המעניינת היחידה, השאלה מי עולה היא שאלה שמעלה חרדות אצל חצי מהמאמנים בליגה. בשיטת הליגה כבר אי אפשר להסתמך על מזל ואף פעם אי אפשר להיות בטוח יותר מידי. גם מי שילך לו טוב לאורך העונה יכול למצוא את עצמו ערב המחזור האחרון בקרב מרובע עם ארבעה קבוצות כשאחת תלך החוצה. אם השיטה הישנה היית סרט מתח עם כמה רגעי שיא, השיטה הזו היא כבר סדרה עם שש עשרה פרקים כשכל פרק שעה.

 

2. העובדה שהשחקן האירופאי המוביל הולך ומתמעט היא בעיה, אבל כזו שעוד איכשהו נמצאת על הולד. כדי לאיים על תואר קבוצה זקוקה לכוכב בן היבשת, יעידו גם השנה ריאל צסקא ופנר. ואמנם נכון, הצעירים חותכים לארה"ב מוקדם, אבל הי, הם בהחלט יכולים לתרום שנה או שתיים למולדת. יש איזה אחד שמשחק השנה בדאלאס שאפילו היה פה MVP או משהו כזה. ואמנם כן, כישרון נדיר, מערכת ממקסמת וגם איזה סרחיו יול. אלא שבאירופה של אחרי דונציץ' אנחנו יודעים, האפשרות הזו קיימת. לריאל מדריד יש השנה אחד שאמור להיות סיפור דומה למכבי יש אחד שהלוואי ויהיה סיפור קצת דומה, זה יכול לקרות, וזה עניין חשוב לאוהדים לקבוצות וגם לשחקנים עצמם. אחרי כמה שנים שהמצב הלך והתפתח למן מקרה קצת חסר סיכוי לשחקנים הצעירים באירופה מקרה דונצ'יץ מוכיח שיכול להיות גם אחרת.

אבל לא רק באירופאיים עסקינן. חסר כוכבים אמריקאיים שיבואו? נעביר את מה שיש בינינו ונקווה שכן יפלו איזה שחקן משמעותי או שניים מהזן האפור ההוא שרעב להצלחה ומתוסכל מהNBA. הקטע הזה נניח, עבד לא רע הקיץ עם בלאק מקריי ולארקין.  נתון מעניין בעניין התיירים מאמריקה הוא ממוצע גיל השחקנים הזרים. הממוצע ביורוליג עומד השנה על 28.5, שחקנים בשיאם עם נטייה צפונה. כך או כך, בוגרי 1995 ומעלה לא תמצאו פה. אולי זו תוצאה של ירידה כלשהי בכמות המגיעים, או שאולי האנשים עוד מגיעים לקבוצות מדרג ג וד אבל מעטים מי שמחזיקים כמה שנים. אם שאלתם למה, תעיפו מבט ברשימת ההמלצות לשחקן האמריקאי שנוחת האירופה שהכין הבחור החביב אקס ראשון לציון ג'בון מקריי. השפיצים של יורופיד אפילו תרגמו לכם אותה ככה שאין סיבה להתעצל.

3.  יותר מתמיד הכדורסל פה הוא של מאמנים. הוא של טקטיקה וניהול משחק. ריאל היא לאסו פנר היא ז'ליקו ז'לגיריס היא שאראס. מאמנים מובילים פה קבוצות. שאראס בז'לגריס זו הדוגמה החמה לעניין, קבוצה עם שיטה סדר וקשיחות שמובלת על ידי צעקות מהספסל ועשתה שמות באריות הליגה בעונה שעברה. ריאל ופנר זה כאמור האובייס, ויש גם את הקבוצות האלה של דיוויד בלאט שיודעות להתעלות ברגע הנכון ולחפות על גמגומים בדרך.

בעניין הזה צריך לחדד משהו שבא לי לחפור עליו מזמן: הכדורסל האירופאי נופל מאחיו שבאמריקה בכל פאמטר הקשור בכישרון ואתלטיות והדברים ברורים וניכרים בכל סטטיסטיקה. העובדה המצערת הזאת דורשת מקבוצות לחפות על היעדר הכישרון ולהדגיש אלמנטים אחרים במשחק. הדגשים, באופן כללי, הם על אימון קבוצתיות ודיוק. תנו לי רגע להתעכב על האחרון.

משחק היורוליג הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות, כזה שראוי לעניות דעת החייל הנטחן שפה להילמד באקדמיות לכדורסל, הוא גמר היורוליג לפני שנתיים, פנר נגד אולימפיאקוס. שח מט של הסרבי שמשאיר פה פעור. הכול שם מדויק ומתוכנן, בהגנה ובהתקפה. מאיפה ואיך סופגים נקודות דרך הרוטציות תוך כדי תנועה ועד לשאלה אל מי ודרך מי עובר הכדור בהתקפה. לראות ולחשוב, ככה צריך לשחק את זה.

במידות שונות של הצלחה, הכדורסל פה באמת עובד ככה. הוא מנסה להריץ התקפה והגנה על פי שיטה קבוצתית מסוימת ובדינמיות ליריבה ולתת לכוכבים להניע שיטה במקום לבסס אותה עליהם. כל זה דורש דיוק תך כדי תנועה, אחרת שום דבר לא עובד. ואמנם דיוק זה מושג קצת אמורפי, אבל אני חושב שהוא מסכם יפה את היתרונות שהכדורסל האירופאי בא למקסם.

לא כולם עובדים ככה, וגם מי שכן, לרוב לא ייתן לגישה הזה בלעדיות. ועוד לא דיברנו על הקבוצות שנותנות לכישרון להשתולל ונראה מה יצא. שואלים אותי? מכבי של השנים האחרונות היא דוגמה חיה ללמה זה לרוב לא עובד. וכן כן ניתן לך הזדמנות גם השנה, מה חדש.

 

4. סיפורים! מה כדאי להתמקד בו השנה. קבוצות ושחקנים יש הרבה, וביניהם, שש כיוונים לקבוצות שיכולות להגביר עניין מעבר לגבולות פנר ריאל:

בפינת הפרובינציאליות, מכבי תל אביב. אבל גם בלי קשר. מכבי של השנה היא פרויקט מעניין מאוד בזירה האירופאית. קבוצת שנה שנייה מובלת על ידי כוכב בן בית וה-שחקן המבוקש של קיץ, מחוזקת בכמה מהחיזוקים החזקים שהגיעו לאירופה השנה. מכבי תמיד אהבה לעבוד עם אמריקאים ועל הנייר, זה אחד הקיצים המוצלחים שלה בגזרה הזו בשנים האחרונות. תוסיפו לזה ניקוי אורוות בגזרת השחק המקומי ופרוספקטים מרתקים שמקבלים גב מהמאמן ותקבלו אחלה פוטנציאל.

בלאט באוליפיאקוס. עדיין קצת פרובינציאלי אבל שוב, לא רק. בלאט הוא כבר מותג באירופה והקבוצות שלו תמיד מרתקות. תמיד יהיו שם אילו גמגומים ותמיד הם יתעוררו בסוף. השנה, הוא מקבל קבוצת טופ פור לגיטימית אחרי שנים עם סוסים שחורים. הקבוצה שנבנתה ביוון היא נהדרת ואני בטוח שיש מי באתונה שחולמים על עוד גביע לעשור המדהים של היוונים. לאחד מהחולמים יש כבר גביע אחד וחלום לחזור לNBA. זה בהחלט קו עלילה ששוה לעקוב אחריו בעונה הקרובה.

ז'ךגיריס ושאראס. הקבוצה לאהוד באירופה הנוכחית. קבוצה שאמורה העונה לתקוע יתד בטופ אייט האירופאית ומשלבת בין משחק מוקפד ומרשים לניחוחות הנוסטלגיים  מזרח אירופאיים של לחימה הגנה וקשת השלוש. שאראס על הקווים יספק את האקשן. אם אתם לא מחובבי מכבי ומחפשים עגלה, זו האחת לעלות עליה לעונה הזו.

בלאגנים בפאו. פאו והיורוליג בכאסח די מטורף כשעל הדרך היא בונה קבוצה לא רעה בכלל מחוזקת בכמה מהווטרנים היותר מוכשרים שהיו פה בשנים האחרונות, בחוזה עתק לניק קלאת'ס, בבחירת לוטרי תמוהה אך מוכשרת ובגריק פריק ג'וניור. לא נלאה אתכם בפרטי הסכסוך רק נספר שאיומי פרידה נזרקים מהצדדים לחלל האוויר וקריאות בוז הולכות להישמע הרבה באואקה למפעל ולג'ורדי. הקבוצה כאמור, מוכשרת, ולגיל המבוגר של לנגפורד והחברים הוסיפו שני שחקני פנים שאמורים לדרוס רחבות ביבשת. סיפור.

שבד וגיל רוצים להצליח. חימקי עדיין לא הצליחה לקחת תואר מאז חזרה למפעל הבכיר ועם סגל כמו שלה, זו צריכה להיות משימה אפשרית. הקו האחורי של גיל ושבד נמצא בשיאו, לפי משחקי הליגה ההכנה, ואין נשק יותר קטלני מזה בליגה הזו. הגיע הזמן חימקי. לאור העובדה שבעונה שעברה היא אפילו לא הגיעה לפיינל פור, נתחיל משם ונתקדם הלאה.

ברצלונה רוצה לחזור לעניינים. האימפריה הבעייתית מקטלוניה לא מצליחה להתרומם בשנים האחרונות ולא הצליחה להגיע להצלבה מאז החלה השיטה החדשה. השנה למלך האסיסטים של היורוליג ואהוב ליבי תומא הורטל מצטרף קווין פנגוס אחרי עונת קריירה בז'לגיריס, לכנף מגיע סינגלטון בהעברת ענק מפאו ולידו קווין סארפין שחוזר לשחק. חביב מערכת נוסף, אדם הנגה, עדיין שם לתת בהגנה וקיצור, יש עם מה לעבוד והגיע הזמן לחזור לרלוונטיות.

 

 

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. אחלה טור
    בתור פרובנציאלי אני לגמרי בעד מכבי-בלאט-שאראס
    אבל חייב להודות שיש לי פינה חמה בלב גם לחימקי. זה תמיד נשמע לי כמו שם חיבה מתוק לאיזה קיבוצניק בשם חיים…. 🙂
    מקווה שתמצא את הזמן לעוד…..

  2. לחימקי שנה שעברה היה מזל שנפל אצלה תומאס רובינסון שהיה מצויין.
    הבעיה שנפצע והיורוליג ברח להם.
    שהוא חזר מהפציעה זה כבר היה מאוחר מדי. הם היו קבוצה סופר מוכשרת שנה שעברה (עם האניקט ז"ל).

    לבלאט יש השנה את נייג'ל וויליאמס-גוס, גארד אמריקאי כמו שבלאט אוהב. כנראה יהיה השחקו שיפרוץ לתודעה ביורוליג (כמו ווילבקין שנה שעברה ביול"ב).

    אסור לזלזל גם בויטוריה שמערכת את הפיינל פור השנה וירצו להיות שם.

    עדיין, ריאל ופנר לפני כולן

  3. הירידה של השחקן האירופי הגיעה במקביל לעלייתו של השחקן האמריקאי באירופה. ברגע שהליגות פתחו את השערים אנחנו נותרנו עם ליגת CBA מחוזקת באירופאים. נקווה שההתחזקות של הג'יי ליג תקרב את הסוף של התופעה הזאת.

  4. תודה לביא. תמיד כיף לקרוא אותך.
    נקודות מעניינות, ובמיוחד עולה הנקודה שנראה שיש קבוצות שמשחקות בשיטת משחק שהיא 'מסורתית' להן.
    מכבי משחקת באופן מסורתי בשיטה 'אמריקאית' וככה הצליחה להפתיע קבוצות שמשחקות בשיטה האירופאית המסודרת והמרובעת.
    בשנים האחרונות יש יותר קבוצות שמשחקות בצורה ה'אמריקאית' ואז האדג' של מכבי ירד ויכול להיות שצריכים לעבור שם לשיטה יותר 'אירופאית'

  5. תודה על הכל יהיה מעניין אבל יכול היה להיות מעניין יותר אם
    1. היו מעלים גם את קבוצות 9-12 לפליאוף בסיבוב מוקדם עם 5-8
    2. במקום 11 היו כבר נותנים לכל 16 כרטיס חופשי בלתי מוגבל למעט …יורדות
    ואז 16 לצורך העניין יורדת אוטומטית
    13 שורדת וסדרה בין 14-ל 15 נגד הירידה
    אז היה עניין כל שבוע לכל קבוצה עד הגונג האחרון .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט