טוני פארקר הוא אגדת כדורסל. על זה אין ויכוח. תכף נספר לכם על המספרים המדהימים שלו, ובכלל על ההישגים המרשימים, אבל לפני כן אני רוצה לשתף אתכם במחשבות והתהיות שעלו לי כשהתחלתי לכתוב על הבחור. מה בעצם הופך אותו (או כל אחד אחר) לאגדה? אפשר להיצמד לעובדות היבשות, שמראות שרק אחד מתוך (עשרות אלפים/מאות אלפים/מיליונים) בכלל מגיעים לשחק בליגה הטובה בעולם, ולכן כל אחד שדורך על הפארקט הוא ווינר. זה אולי נכון, אבל זה לא מספיק. [או, אם להשתמש במשפט 'מנחם לסי': "כמו שהחברים שלי בפקולטה למתמטיקה אומרים – זה תנאי הכרחי אך לא מספיק". (אגב, זה לא באמת שיש לי חברים בפקולטה למתמטיקה. אבל זה בסדר – לאף אחד אין – זה תנאי קבלה שם)].

בקיצור – צריך קצת יותר בשביל להיקרא "אגדה" – ולדעתי זה שילוב של שלושה גורמים: מספרים וסטטיסטיקות; הישגים קבוצתיים (אליפויות למשל); והשפעה חברתית וסביבתית. הקריטריון השלישי הוא הקשה ביותר לכימות, והוא גם זה שגורם לרבים לפטור דמויות מסוימות כ"הוא לא אגדה". אז בשורות הקרובות אני אספר לכם למה טוני, שברור שעומד בשני הקריטריונים הראשונים, "עובר" בקלות גם את הקריטריון השלישי:

את תחילת העשור הנוכחי ביליתי בצפון אמריקה, ויותר ספציפית – בעיר מונטריאול הקנדית בעלת הניחוח הצרפתי-קוויבקי. ברור לכולם שברגע שאתה אומר "קנדה", אתה אומר "הוקי קרח". ואכן, ברוב המקומות שהסתובבתי זה היה לא רק השיח השולט, אלא גם "ספורט הרחוב" שאתה רואה ילדים משחקים בו. עם זאת, ככל שנקפו השנים, התחלתי לראות יותר ויותר ילדים מקפיצים כדור ברחוב; יותר ויותר זורקים לסל השכונתי (ויותר סלים שכונתיים); יותר ויותר נערים זועקים בצרפתית “Parker” כשהם קולעים סל מכריע (מדומיין או לא); וגם יותר ויותר אוהדים בברים המקומיים שמצטופפים סביב הטלוויזיה של הכדורסל (כשבשאר השמונה משודר הוקי). אז כן – חלק מההתפתחות הגדולה של קנדה בתחום הכדורסל, לפחות בחלק של קוויבק, יכול בקלות להיזקף לזכותו של הגארד הצרפתי הצנום.

את סיפורנו נתחיל, כרגיל, בהתחלה. אבל ההתחלה הזו מעלה לא מעט תהיות, כפי שתכף תבינו:

• וויליאם אנתוני פארקר נולד ב-17 במאי 1982, בברוז' שבבלגיה – לא בצרפת.
• אביו, טוני פארקר סיניור, הוא שחקן עבר אמריקאי בן שיקגו – לא צרפתי.
• אמו, פאמלה פיירסטון, היא דוגמנית עבר הולנדית – לא צרפתית.

אז איך יצא שהבחור החביב הזה הפך לגאוות האומה הצרפתית? איך ייתכן שהאגדה הזו כבשה את ליבם של צרפתים רבים, שעד אותו זמן היו אוהדים מסורים של אגדות היסטוריות כסטפן אוסטרובסקי, רישאר דאקורי ואנטואן ריגודו? הוריו של טוני קבעו את ביתם בפריז, והוא החל לגדול ולהתפתח ככדורגלן וגם ככדורסלן. "ביקור מולדת" בעירו של אביו, בדיוק בתקופה שהגדול מכולם משאיר את חותמו על העולם בכלל, ועולם הכדורסל בפרט, שִכנעו את טוני הצעיר לדבוק בכדור הכתום. המהירות והזריזות, שהפכו לטריידמארק העיקרי שלו לאורך הקריירה, אפשרו לו לבלוט בתור נער צעיר ולזכות לשחק בראסינג פריז כבר בהיותו בן 17 (ולזכות שם בתואר "הכוכב העולה" של העונה), לפני שהראשים שסובב היו אלו של ראשי ה- NBA.

פארקר נבחר בדראפט של 2001 ע"י סן אנטוניו ספרס, והספיק לשחק שתי עונות עם אגדת כדורסל אחרת – דיוויד רובינסון, בזמן שהוא חולק את מירב הקריירה שלו עם שני השחקנים שהפכו ל"שותפים הטבעיים" שלו בהנהגת הספרס והליגה – טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי. ביחד, זכו הטריו בארבע אליפויות והעמידו את הקבוצה התחרותית ביותר בספורט האמריקאי בעשרים השנה האחרונות. רשומים על שם שלושתם יותר ניצחונות פלייאוף (וגם עונה רגילה, אגב) מכל טריו אחר בהיסטוריה (126), והקו הברור והמובהק אותו הובילו, של העמדת הקבוצה והכלל לפני הפרט, הפך למודל לחיקוי לקבוצות רבות שניסו, אך לא תמיד הצליחו לשחזר את ההצלחה. הסיבה כמובן, נעוצה בכך ששיטה טובה עדיין זקוקה למוציאים לפועל מיומנים ומוצלחים, ובזה הנהיג פארקר, ביחד עם שני חבריו, דוגמה ומופת לכדורסל "נכון" ויעיל.

עיקר כוחו היה, כאמור, יכולת החדירה והמסירה, והרבה לפני דיבורי ה"הוקי אסיסט" וקיפול ההגנה של סטף קארי, פארקר היה עושה את אותם דברים בשקט ובצִנעה, ומייצר עבור קבוצתו יתרונות יחסיים אותם הם ידעו בדרך כלל לנצל. מבט על ממוצעי הקריירה שלו לא יספר את כל הסיפור – 15.8 נקודות למשחק, 2.8 ריבאונדים ו- 5.7 אסיסטים משדרים יותר מכל יעילות ואפרוריות, כצבע החולצה של הספרס, אבל יכולותיו של טוני לשים בצד את האגו ולרדת במספרים רק כדי לסמן עוד W, הם הם מה שהופכים אותו לאגדה. ולמי שדואג, אגב, נספר שכשצריך הוא ידע להתעלות, עם שיאי קריירה של 55 נקודות ו- 17 אסיסטים, שיאים שמעטים יכולים להתגאות בהם.

אז אחרי שדיברנו על הישגים ועל יכולת להשפיע על ומחוץ למגרש, בואו נדבר רגע במספרים, כדי להבין על איזה קליבר של שחקן מדובר:

• טוני נבחר בדראפט 2001 במקום ה- 28 (!!). זה היה דראפט שבו בארבע הבחירות הראשונות נבחרו שחקנים שלא שיחקו בקולג'. ועדיין – טוני נבחר רק כאירופאי החמישי והצרפתי השני (דסאגנה דיופ היה הראשון, למי שמתעניין…).
• ב- 2007, פארקר "כמעט שבר" את שיאו של דניס ג'ונסון כאשר נבחר ל-MVP של הפיינלס ממקום כה נמוך (DJ נבחר 29). עד כמה זה נדיר? שאר 48 הבחירות היו שייכות לשחקנים בבחירות 18 ומטה, ורק האקים לפניו ונוביצקי אחריו הוכתרו למרות שאינם אמריקניים.
• פארקר השתתף בשישה משחקי אולסטאר, נבחר שלוש פעמים לחמישיית הליגה השנייה ופעם אחת לחמישייה השלישית.
• טוני פארקר ניצח יותר משחקי פלייאוף מכל שחקן אחר מלבד חמישה. תחשבו על זה – רק חמישה ירדו יותר פעמים עם חיוך על הפנים אחרי משחק פלייאוף. מדהים.
• פארקר, כמו חברו ג'ינובילי, ניצח 29 סדרות פלייאוף, כולל 4 סדרות גמר מתוך 5 בהן השתתף. 29 הסדרות הללו (and counting) ממקמות אותו במקום ה- 11 בכל הזמנים.
• טוני פארקר הוא אחד מתשעת השחקנים היחידים עם למעלה מ- 4000 נקודות בפלייאוף. כלומר – זה לא סתם רכז – זה ספק נקודות מהמעלה הראשונה. את מי הוא השיג אתם שואלים? אז השישה שאחריו הם, בסדר יורד: דווין וייד (פסדר…); לארי בירד (וואללה?); ג'ון הבליצ'ק (יפה!); האקים אולג'ואן (באמת?!); מג'יק ג'ונסון (כבוד!!); ודירק נוביצקי (וואו!). אז כן – על כל אלה הוא מוביל בקליעה, למרות שהוא בעצם רכז ששיחק עם גדול הפאוור פורוורדים Ever.
• הוא מסר 1143 אסיסטים בפלייאוף – כלומר מקום חמישי בכל הזמנים. יש איתו רק עוד שלושה חברים במועדון המכובד הזה של טופ טן באסיסטים ונקודות: מייקל, קובי ולברון. איך אמר ברני מק בקזינו של ווילי באנק בסרט הנהדר אושן 13: “enough said”

אם כל זה לא מספיק, בואו רק נזכיר את טוני פארקר של נבחרת צרפת, עם הופעות קבועות באדיקות סטייל יניב גרין באליפויות אירופה השונות. פארקר הפך לקלעי המוביל של אליפויות אירופה ב- 2015 עת עבר את ניקוס גאליס האגדי. מאוחר יותר, חברו לספרס פאו גאסול עקף אותו והפך למוביל. אם לחזור רגע לשאלה שהצגנו קודם, לגבי מדוע הצרפתים מאוהבים בו ורואים בו אגדה, חשוב לציין כמובן את ההתייצבות הכמעט קבועה שלו למשחקי הנבחרת, אבל כדאי גם לציין את אותו טורניר קסום שנערך בסלובניה 2013:

צרפת הוגרלה לבית אפור יחסית שכלל גם את נבחרת ישראל. אחרי שני שלבי פתיחה מהוססים, בהם הפסידה שלושה משחקים, היא התייצבה לרבע הגמר מול המארחת החזקה. פארקר זרח עם 27 נקודות (מתוך 72) והוביל למפגש עם ספרד האימתנית, מפגש שנגרר להארכה שגם בו טוני הצטיין עם 32 נקודות (מתוך 75) ו- 6 ריבאונדים. בגמר הצרפתים כבר שייטו לניצחון ואליפות אירופה ראשונה והיסטורית, כשפארקר זוכה ב- MVP הבלתי מעורער וכן במלכות הסלים.

אנקדוטות שנפלו בחדר העריכה

אז כמובן שיש בלי סוף דברים להגיד ולכתוב על טוני פארקר, ולא את כולם הספקנו. בכל זאת נזכיר ש:

• בזמן השביתה ב- 2011 פארקר חתם בוילרבאן ל- 3 חודשים תמורת 2000 דולר לחודש (!!), כשגם את הביטוח (שעלה 250,000 דולר) הוא עצמו שילם.
• החתימה שם לא היתה מקרית. הוא אחד מבעלי הקבוצה החל מ-2009, ומ- 2014 משמש כנשיא הקבוצה.
• ב- 2007 פארקר נשא לאישה את אחת הנשים היפות בעולם: אווה לונגוריה המהממת. עם זאת, ולמרות הבייבי פייס והמראה התמים, מסופר שהזוג נפרד בשל בגידה של פארקר בזוגתו.
• פארקר הוציא כמה סינגלים ואלבומי ראפ, בעיקר בצרפתית.

אחרית דבר

הרבה חושבים ומתדיינים לגבי השחקנים האירופאיים הגדולים בכל הזמנים. תמיד תוכלו למצוא בדיון את פטרוביץ' המנוח, את גאסול העצום ואת נוביצקי הנהדר. שמו של פארקר משום מה נפקד, למרות "גיליון הציונים" הכי מרשים מכולם. לטעמי, מדובר (לפחות) ברכז הלא אמריקאי הטוב בהיסטוריה, עם קייס ליותר אפילו. חמישייה היסטורית שתכלול את פארקר, פטרוביץ', נוביצקי וגאסול (כל אחד יוסיף את החמישי לפי ראות עיניו, אצלי זה הגריק פריק) – יכולה לתת פייט לכל קבוצה בכל משחק.

והערה לסיום:

הפוסט נכתב בלשון ובשפה כאילו פארקר כבר הודיע על פרישה ויושב רגל על רגל עם כוס יין מרלו. האמת היא שזו התחושה, עם הירידה התלולה ביכולתו, הפציעות ואיבוד מסוים של הזריזות והחתוליות המאפיינת אותו. עם זאת, הבחור בסך הכל בן 36, וחתם עכשיו בשארלוט בניסיון להתחיל פרק חדש. לדעתי כל מה שישיג מעתה הוא בונוס, והקריירה שלו עד כה יותר ממספיקה עבור הכללתו בפרויקט. נאחל לו המון בהצלחה, ושיגרום לג'ורדן להיראות סוף סוף גם כבעלים מוצלח…