תודה לך סן אנטוניו – טוני פרקר / תרגום Smiley

תודה לך סן אנטוניו – טוני פרקר / תרגום Smiley


טוני פרקר הודיע על פרישה ב-10 ביוני, 2019, לאחר 18 עונות ב-NBA – לראיון המתורגם לחץ כאן

זה הזמן להיזכר כיצד הוא נפרד מסן אנטוניו, שהייתה ביתו במשך 17 עונות, כאשר עבר לשחק למשך עונה אחת עבור השארלוט הורנטס לפני עונת 2018-19


תודה לך סן אנטוניו

טוני פרקר 
אוגוסט 7, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/tony-parker-san-antonio-spurs

בסדר – אז תדמינו את זה: יש לכם ראיון עבודה גדול שמתקרב. עבדתם במשך כל חייכם כדי להצליח בתחום הזה. וזה בחברה שהיא, וואו … עבור העבודה הזו, בתעשייה הזו? זה כנראה אחד מהמקומות הכי טובים לעבוד בהם. הראיון בצד השני של כדור הארץ, אבל לכם לא אכפת. אתם עולים על המטוס, חוצים את האוקיינוס כדי לפגוש בבוסים של החברה.

נשמע מבטיח, נכון?

עכשיו, פה הדברים נעשים פחות טובים. אולי זה הג'ט-לג, או אולי העצבים – אבל מאיזושהי סיבה, כאשר אתם מגיעים לראיון, אתם ממש לא מרגישים כמו עצמכם. הם מריצים אותך בכמה תרגילים, ובחיי … זה מייאש. בגלל שלא משנה כמה חזק ניסיתם, היום אתם פשוט איטיים בצעד. אתם נראים נדהמים – ובלתי מתאימים. ולאחר 10 דקות, הבוס הגדול אומר שהוא ראה את כל מה שהוא צריך לראות. סיימתם. תודה שבאתם.

נשמע כמו סיוט, נכון?

ובכן, כפי שאתם יכולים לנחש, הסיפור הזה הוא הסיפור שלי. זה היה האימון הראשון שלי בקבוצת NBA, במהלך התהליך שקודם לדראפט ב-2001 – וזה היה אסון. אני לחלוטין הסרחתי. וכאשר זה הסתיים, חשבתי שבוודאות חלומות ה-NBA שלי הסתיימו גם כן.

אבל בזמן שכנראה חשבתם שמדובר בסיפור שלי, אני מנחש שלא רבים ממכם ינחשו באיזו קבוצה בליגה האימון הנוראי שלי התרחש.

זה היה עם הספרס.

זה נכון – שיחקתי את הכדורסל הכי גרוע בחיי, ברגע הכי נורא שיכול להיות, ממש מול המאמן פופ ומול כולם. פופ ואר. סי, הם הביאו את הבחור הזה ששמו לאנס בלאנקס, שחקן NBA לשעבר, כדי לרוץ באימון שלי, והוא פשוט שלט בי. הוא גרם לי להיראות … ובכן, הוא גרם לי להיראות כמו הנער שהייתי.

ואני מניח שאני מעלה את הסיפור הזה בגלל, אתם יודעים – הרבה אנשים, הם חושבים על המאמן פופוביץ' כבחור "קשוח". אבל אני אספר לכם, זה מצחיק: אני כנראה לא הייתי מצליח להגיע לליגה בכלל אם פופ לא היה מחליט לתת לי הזדמנות שנייה כדי לעשות עליו רושם ראשוני. הוא הזמין אותי חזרה לעוד אימון, ואני ווידאתי שהפעם אני לא אפשל. שיחקתי הרבה יותר טוב מול לאנס הפעם. הוא עדיין שיחק מולי היטב, אבל אני חושב שהצלחתי להוכיח את עצמי קצת. ואני חושב שהראיתי כמה מהדברים שאני מסוגל לעשות על המגרש. ובחיי, זה מטורף. בגלל שהדבר הבא שקרה, שאני צופה בדראפט, וזה – עם הבחירה ה-28 בדראפט 2001, סן אנטוניו ספרס בוחרים בטוני פרקר, מראסינג קלאב פריז, צרפת.

במילים אחרות: קיבלתי את העבודה 🙂

ועכשיו זה כבר 17 שנים לאחר מכן – ואני כמעט לא מסוגל להאמין בזה, אתם מבינים? הנה אני, אותו ילד בן 19. רק שעכשיו, פתאום, אני בנאדם בוגר בן 36. ואני עוזב עבור עבודה במקום אחר.

אבל לפני שאמשיך הלאה להזדמנות הבאה שלי בשארלוט, אני מקווה שזה בסדר עבור כולם אם רק אכתוב כמה מילים.

Image may contain: 3 people, people sitting

אנשים מדברים הרבה על "תרבות הספרס" … כל כך הרבה שאני חושב שלפעמים אפשר לאבד את המשמעות של זה. אבל אפילו שכל זה נאמר, יש הרבה זיכרונות מהתקופה שלי בסן אנטוניו שעדיין בולטים – ואני חושב שזה עזר לי להבחין בהבדל, וביתרון, בכך שהגעתי לליגה שחקן שחקן הספרס.

אחד הדברים בלהגיע כשחקן צעיר ולקבוצה של ותיקים, קבוצה שכבר זכתה באליפות והמטרה היא לזכות בעוד כמה, הוא שאין מרווח לטעויות כפי שיש לשחקן צעיר שנבחר בדראפט בבחירת לוטרי – איפה שהם פשוט יכולים לומר לכם, "בסדר, אל תדאג לגבי השאר, אנחנו פשוט נתמקד בהתפתחות שלך השנה". וכן, זה נכון: עם הספרס, בנו קבוצה כדי לנצח. הניצחון היה הדבר החשוב ביותר. אבל מה שאני תמיד אזכור, ותמיד אהיה אסיר תודה על השנים הללו, זה איך – אפילו עם סדר העדיפויות הזה – איכשהו ההתפתחות שלי מעולם לא נשארה מאחור.

הותיקים לקחו אותי תחת כנפיהם מיד. הם תמיד פינו לזה מקום – ואני לא מתכוון בדרך הגדולה, והברורה, של "תעצורו הכל ותלמדו את הילד הצרפתי על משמעות החיים". רק דברים מתוחכמים: שיעור קטן פה, שיחה קצרה שם.

עם בחור כמו דיוויד … אני מתכוון, זה היה פשוט מדהים לראות. יש את בחירת היכל התהילה בהזדמנות הראשונה, והוא באמצע עוד ריצת אליפות – ואיכשהו הוא לא רואה אותי, הבחור הצעיר הזה שהגיע לבדו, כנטל. עם דיוויד, ושחקנים ותיקים אחרים בספרס, זה תמיד הרגיש כמו דרך טבעית בה הדברים מתנהלים. לכולם יש את הציפיות של זכייה באליפויות. אבל אז יש להם עוד אחריות, שהם מעריכים באותה מידה, של, כמו … להשאיר את הקבוצה מעוצבת טוב יותר מאשר הצורה שבה הם הגיעו. וזאת התרבות של הספרס, עבורי, אתם מבינים? למלא את הציפיות שלכם, בזמן שעדיין מפנים מקום לאחריות הגדולה יותר עבור כולם.

ברור, הסיבה הכי גדולה לכך שתרבות הספרס קיימת … זה די פשוט, לא כך? יש לנו את טים, אחד השחקנים הכי טובים בכל הזמנים, במשך 19 עונות. אבל העניין עם טים הוא שהוא לא רק היה השחקן הנפלא הזה במשך כל השנים. הוא גם היה החבר לקבוצה הכי טוב. בסדר, אולי זאת קלישאה. אבל אני לא חושב שאנשים מבינים עד כמה התרבות של הקבוצה כולה יכולה פשוט להסתמך על כך שטים יתנהג כמו טים. זאת האמת.

הנה דוגמא: אנשים תמיד שאלו למה השחקנים בקבוצתנו תמיד היו כל כך קלים לאימון – הצורה בה תמיד נראה היה שאנחנו סוחטים את התוצאות הטובות ביותר מכל שחקן שמגיע לארגון שלנו. ואיך, בחורים צעירים המגיעים לכאן, נראה שהם פשוט משתפרים בדרך קסם, אתם יודעים, או משנים את מוסר העבודה שלהם, או נפטרים מהפגם היחיד שעוצר את משחקם. ואני אומר לאנשים, תמיד, שלא מדובר בקסם. אני אומר להם שיש לנו צוות אימון מעולה, צוות מאמנים כושר מעולה, ברור. אני אומר להם שכנראה שיש לנו מאמן שהוא אחד במינו כפופ. אבל אם אתם רוצים לדעת מה מפריד אותנו בסיטואציות הללו? זה טימי, בחיי. זה באמת היה טימי. פשוט כך.

בגלל שזה העניין עם טים דאנקן: האם הוא השחקן הכי גדול בכל הזמנים? אני לא יודע – הוא הכי גדול שאני אי פעם שיחקתי אתו, אני אומר זאת, ואני אתן למומחים לקחת זאת מכאן. אבל הנה דבר אחד שאומר לכם, לחלוטין: טימי היה השחקן הכי גדול שקל לאמן בכל הזמנים.

זה תמיד היה הנשק הסודי שלנו, עבורי: אתם רואים שחקן ברמה עולמית, חמישיית ה-NBA הראשונה, MVP של משחקי הגמר, MVP של העונה הרגילה, והנה הוא באימון, מוכן שיאמנו אותו כאילו הוא נלחם על מקום בקבוצה. זה לא היה אמיתי. ואם אתם חושבים שזה פסיבי מדי עבור שחקן שהוא כוכב? ובכן, אז אתם לא חושבים על זה ברמה של טים. בגלל שטים ידע את האמת: כשהוא נתן לעצמו להיות מאומן בצורה הזו, אתם יודעים … זאת כריזמה אמיתית, זאת הילה אמיתית. זה כאילו הוא אתגר את כולם באולם: השחקן הכי טוב בליגה מוכן לשים את האגו שלו בצד עבור טובת הקבוצה – אתה מוכן?

וזאת הייתה העסקה, אתם מבינים? בחורים היו מגיעים, מביטים סביב, ולבסוף הם היו מתנהגים כמו טים.

זוהי תרבות הספרס.

Image may contain: 2 people

ואז אם טים היה הכוח המניע של התוכנית שבנינו – אני חייב לומר שפופ היה צמוד אליו מאוד.

קשה להסביר את מה שהופך את פופ לכזה מנהיג מיוחד. ברור, יש את הדברים שאתם יודעים: הוא גאון בתקשורת, חד מחשבה במהלכי X ו-O, מוטיבטור גאון, ואחד הבחורים הנהדרים. אבל אני חושב שמה שהופך אותו ליחודי כמאמן NBA הם העקרונות שלו: הדרך בה הוא מבסס אותם מהתחלה – ואז הדרך שהוא דבק בהם בהמשך.

לפעמים העקרונות הללו לטובתכם, וזה מה שאתם רוצים לשמוע. כשהגעתי לאימון השני ההוא, לפני הדראפט, אפילו שהודיתי על כך שקיבלתי את הראשון … זה היה פופ המתנהל לפי עקרונותיו, אתם מבינים? הוא חשב שהוא ראה שחקן טוב בתוכי, נקודה. אז זה לא שינה עבורו שהיה לי אימון אחד רע – הוא לא היה נותן לרעש הזה להפריע בדרך של מה שהאומץ שלו הוביל אותו: שזה היה לתת בי עוד מבט, ואז לבחור אותי בדראפט. וזה היה אותו הדבר כאשר, בשנתי הראשונה, פופו החל לתת לי עוד ועוד דקות משחק ברגעים קריטיים – עד לרגע בו הייתי שני לטימי בדקות במהלך סדרת הפלייאוף שלנו מול הלייקרס, עם כמעט 40 לערב. וזה היה אותו הדבר כאשר, חמש שנים מאוחר יותר, פופ נתן לנו אור ירוק להריץ אץ ההתקפה יותר בדרכי שלי – עד לנקודה בה הובלתי את הקבוצה בנקודות ב-2006, ואז, המשכתי ככה בפלייאוף של 2007, ואפילו זכיתי בתואר ה-MVP של סדרת הגמר.

אבל ישנו גם את הצד השני של המטבע, כשזה נוגע לעקרונות של פופ. לפעמים שאותם רעיונות, לא לטובתך … וזה קשה מאוד לשמוע. זה מה שקרה לי בפלייאוף של 2003. במשך כל העונה, פתחתי כרכז. אבל אז במהלך הפלייאוף, כשהתחלתי להתקשות במקצת, פופ החליט שהוא נותן לספידי ולסטיב לשחק במקומי בסיום המשחקים. זה גם קרה מאוחר יותר באותו הקיץ, כאשר – לאחר שעזרתי לקבוצה לזכות באליפות שנייה (ראשונה שלי) כרכז בן 21 – הדיבור בשוק השחקנים החופשי היה איך אנחנו הולכים לרדוף אחרי ג'ייסון קיד, כוכב, רכ ותיק. ואז עוד חוויה קשה כשחקן צעיר הייתה לי בגמר של 2005, שזכינו באליפות שלישית (שנייה שלי), שפופ החליט לתת חלק מהאחריות שלי באותה סדרה למאנו.

אתם רואים על מה אני מדבר?

הנה העניין, ובכן, עם כל החוויות הללו, גם ה"טובות" וגם ה"רעות": הן כולן הפכו אותי לשחקן טוב יותר – וכולם הפכו אותי לאדם טוב יותר. וזה פשוט פופ, בחיי. זה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד. אין שטויות. כשהוא נותן לכם את מילות העידוד הללו … ואין שם שטויות. שהוא נותן לכם את מילות הביקורת. כאשר הוא נותן לכם לפתוח בחמישייה, כאשר הוא מספסל אתכם, כשהוא נותן לכם את המפתחות להתקפה, או אפילו כשהוא קונה את המפתחות בשוק השחקנים החופשיים אצל מישהו אחר … בחיי, אתם עדיין תראו את אותו פופ, פועל לפי אותם עקרונות, בכל פעם. והעיקרון הזה הוא: כל מה שקורה במשמרת שלו, קורה בגלל סיבה אחת ויחידה. טובת הספרס.

איך אפשר שלא לכבד זאת?

והאמת היא, לפני זמן רב, אתם לא רק כיבדתם זאת – אתם גם למדתם מזה.

אני חושב שזה מדוע אתם רואים את הספרס, כארגון, פשוט מלהטטים עם כל השמות הגדולים האלה, כל השחקנים הנהדרים הללו, באותו הזמן. בגלל שלא משנה מי הבחור, זה לא משנה – השאלה אף פעם לא משתנה. זאת תמיד אותה השאלה של פופ: מה צריך לקרות פה כדי שזה יהיה לטובת הספרס?

אם טימי דומיננטי בגמר של 2003 – ואז מאנו ואז אני, יש לנו חיוכים על הפנים שלנו.

אם מאנו והשיער המתנופף הזה – מאנו, למה הסתפרת?? הבחור היה בלתי עציר עם השיער הארוך, מנענע בראשי – היה דומיננטי בגמר של 2005, ואז טימי ואני, היה לנו חיוך על פנינו.

אם הדברים הלכו לכיווני בגמר 2007, ואני די נכנס לקצב פה – ואז מאנו וטימי, אתם יודעים, אתם יכולים לנחש שגם כן יש חיוכים על הפנים., גם כן.

ואז גם אם זה אף אחד מאיתנו, אתם יודעים? אם זה אף אחד משלושת הגדולים האוריגינלים, ועכשיו פתאום זה התותח הצעיר, קוואי, דומיננטי בגמר של 2014 – בחיי, טימי ומאנו ואני, מעולם לא ראיתם כאלה חיוכים כפי שהיה לנו שהנפנו את הגביע ההוא.

כל מה שרצינו, בסופו של דבר, זה לזכות בתארים ביחד. זה כל מה שחשוב. זאת הייתה דרכו של פופ, מה שאומר שזאת הייתה דרכנו.

מה שאומר זאת הייתה דרכה של הספרס.


"ההחלטה האחרונה" של פופ בקריירת הספרס שלי, אני אומר, אני חושב שזאת ההגדרה – בגלל שזה היה כאילו הנעל נמצאת על הרגל השנייה. הפעם זה היה דז'ונטה מארי ששיחק בתפקיד שלי, כרכז צעיר בספרס שהולך לקבל קצת מהחדשות. ואז זה היה כאילו, בפעם הזו, אני הייתי הדמות של פופ שמובילה את השיחה עכשיו.

ניגשתי לפופ יום אחד, ואמרתי לו את מחשבותיי: זה היה הזמן של דז'ונטה לקחת במשרה מלאה את תפקיד הרכז הפותח. לא רציתי שזה יהיה עניין דרמטי, או עניין של אגו, או דבר גדול מצד התקשורת, אבל רק רציתי לפתוח זאת – לטובת ההתפתחות של דז'ונטה, ולטובת הקבוצה. פופ הסכים, והודה לי. ואז הלכתי ועשיתי את אותה שיחה עם דז'ונטה. הוא היה אסיר תודה.

האם זה היה חמוץ מתוק? אתם יודעים מה, אני לא מנסה להיראות כמו רובוט כאן או משהו בסגנון, אבל זה לא היה ככה. זה עניין של משמעת, אני חושב. זאת פשוט הדרך בה גדלתי, ואיך התבגרתי כשחקן – תמיד להמשיך ולהתקדם הלאה. בוודאי שאל תבינו אותי לא נכון" כל פעם עכשיו ואז, אתם יודעים, מאנו וטימי ןאני, נצא ביחד לארוחת ערב … ושזה יקרה, בטוח, אז זה הזמן לקצת נוסטלגיה. אי אפשר לעזור בזה – והיה לנו את הזמן הנהדר שלנו, חולקים את כל אותם הזיכרונות מהתקופה ההיא. אבל כזה בתוך העונה? ואני במצב של עבודה? כשאתם במצב של עבודה בליגה, אני חושב, צריכה להיות לכם משמעת: לתת להווה להישאר בהווה, ולעבר להישאר בעבר.

וככה אני ניסיתי להשאיר את הרגע. רציתי שדז'ונטה ידע שהוא הרוויח זאת – אבל גם שמסקנות ההחלטה, בסופו של דבר, היו בדיוק אותו הדבר כפי שזה תמיד היה במהלך תקופתי בסן אנטוניו: טובת הספרס.

וברוב המקרים, אני חושב, זה כיצד רציתי שהקיץ יתנהל לטובה. כמה שנים מעכשיו, כאשר אפרוש, אני אבין שיש זמן לנוסטלגיה. אבל בינתיים? חתמתי על חוזה לשנתיים עם שארלוט, ואני מאוד נרגש לשחק שם. זאת תהיה חוויה חדשה לחלוטין עבורי, בארגון חדש. ואם אתם מסתכלים לעבר קבוצה נוספת לצפייה, במזרח, אתם יודעים … אולי תתנו לנו מבט 🙂 אני מבטיח שאנחנו הולכים לתת את הכל.

אבל יותר מכל אני חושב שאני רק רוצה להגיד תודה.

תודה לארגון הספרס, מלמעלה עד למטה, עבור ההזדמנות הכי מדהימה של החיים שלי – ועבור 17 שנים של העבודה הכי טובה בעולם. תודה לאוהדי הספרס, בכל מקום, שהופעתם, תמיד קולניים, ותמיד, תמיד מגבים אותי. ותודה לעיר של סן אנטוניו, שהיא הדבר היחיד שאני יכול לקרוא לה: בית.

האמת היא, אני יודע שזה בלתי אפשרי לסכם כמה משמעותית התקופה שלי בספרס עבורי, במכתב כמו זה.

אני אני מניח שזה היופי בכדורסל, ובחיים בדרך כזו או אחרת. איך זה פחות משמעותי לסכם דברים – ויותר אוסף של זיכרונות. איך פשוט … נהפכו הזיכרונות הללו, אתם מבינים מה אני אומר? כל יחסי החברות האלו, והשיחות, והשיעורים, וההחלטות. כל הדברים הקטנים האלה שפשוט מתגנבים לראש, ומתחילים לעצב אתכם, ובסופו של דבר, אם אתם ברי מזל, זה אפילו מגדיר אתכם.

ובזמן שאני לא אנסה להגדיר את מי שנהפכתי להיות, במהלך 17 השנים האחרונות, במכתב בודד … אני יכול לומר זאת בוודאות: יש לי את הספרס ואת סן אנטוניו להודות על כך.

ואני אשא זאת בגאווה.


טוני פרקר מופיע גם במאמר הנהדר של ינון יבור – פרויקט אגדות כדורסל II: טוני פרקר – הג'וב הצרפתי

לפוסט הזה יש 8 תגובות

      1. כמה סיבובים הכדור עשה על הטבעת במשחק 7 עד שהוא נכנס? זה כמה המזל שיחק לו.
        אני אגב לא מאשים אותו, אני חושב שכל אחד בגיל 27, בפרט כוכב ששיחק כבר הרבה שנים באותו מקום, רוצה לעשות שינוי. להחליף עיר ואווירה. זה הסיכון האדיר שמילווקי עומדת בפניו.

        1. מזל או לא זה טבעת פופ שלח אותו לחומה בצפון הוא ניצח ובא למעלה המלך 😎
          ופופ ממשיך להתמרמר על טראמפ…
          שכחת איך לברון לקח 2 טבעות? כמו הקפיצה על הטבעת של קאווי…ושטויות של מאמנים..

כתיבת תגובה

סגירת תפריט