ברוכים השבים למעונו הרשמי של האשך!
וגם ברוכות השוות כמובן.

ראשית נתחיל ברשותכם בדקת דומיה לזכר קורבנות הבלוג החי, שבחרו לא להשתתף בו עקב הרמה הנמוכה.
איבדנו מספר מגיבים שלעולם לא נצליח להחליפם, וכולי תקווה שכמה כדורי טרבמין או שקית הקאה בשלף יחזירו אלינו את המגיבים המכובדים הנ"ל.

הקהל מתבקש לשבת.

ביומן הקודם הבאנו את סיפור העלייה ההיסטורית של האשך והגננת לפלייאוף הראשון שלהם.

מאז עברו כמה וכמה נתונים סטטיסטיים תחת ידיו של גיא, והאשך והגננת גילו שהעונה האמיתית זה לא צחוק, צריך להתמודד עם adversity, חוטפים מכות (הגננת נתנה לאשך בטעות את הפטיש של השניצלים בראש, כשעבר במרחק 3 מטר ממנה, כאשר הפטיש אשר לעולם אינו בא בשימוש החליק מידה לאחר שהאשך העיר משהו על חוסר המאמץ שלה להעירו ב-3 בלילה למשחק – האשך כיוון שעון ושם לה ליד האוזן), קמים מהן חזקים יותר (לקח קצת זמן לאשך לקום האמת), מרימים את הראש וממשיכים ללכת הלאה לכיוון השירותים למרות הסחרחורת.

האירועים המוזרים בבית נמשכו, האווירה הפכה מתוחה ועצבנית לפרקים, הכלבים עשו התאמות ממשחק למשחק והתחילו להתאפק ביום כדי לצאת לטיולים בלילה, הגננת הלכה והסתגרה בתוך עצמה, והחלה להסתובב עם פרצוף זעוף משל הייתה אוהד אוקלהומה שקיבל צינור מדונובן מיצ'ל. (לא שכוונתי להעליב את הגננת ולטעון שהיא לא הייתה נהנית מצינור שכזה)

יום אחד התגלגלה לפתחו של האשך הזדמנות לנסות ולהבין מדוע הגננת הפכה חמוצה כ"כ, ואת אשר מתרחש בראשה, כשמצא במקרה את יומנה האישי פתוח ומופקר, במגירה הנעולה אשר מתחת למיטה, מאחורי ארגז המצעים.

האשך תמה על מזלו הטוב אבל חשב לעצמו שבניגוד למה שמלמדים בחדר ההלבשה של אינדיאנה פייסרס, הזדמנויות יש לקחת בשתי ידיים, לומר תודה ולהמשיך הלאה.
חמוש בכל ההצדקה המוסרית פתח האשך את היומן והחל לקרוא.

"יומני היקר. אני כבר לא יכולה יותר. היום זה שוב קרה!
אני חוזרת גמורה מהעבודה, ומוצאת את האשך ישן ונוחר במיטה, גללי כלבים מפוזרים בכל הבית, והכי מעצבן – שוב ערימת כלים ענקית מהלילה מחכה לי בכיור!
אני לא מסוגלת יותר, זה פשוט מטריף אותי!
פעם אחת הגמדים הקטנים ששוטפים את הכלים בלילה, בזמן שהאשך יושב ועסוק בלכתוב שטויות בבלוג החי, לא נמצאים וזה מה שאני מקבלת אחרי יום שלם! פשוט מרתיח! מה אני עושה?!"

האשך התפלא מאוד.
יש גמדים שיוצאים בלילה ועושים את הכלים?!
זה מסביר המון.
ואיך האשך לא ראה אותם עד עכשיו??
האשך מייד גמל בליבו להשקיע מעט פחות בקינטור המגיבים בבלוג החי ולשים יותר לב למה שקורה במטבח.
הוא חייב לראות את הגמדים האלה.

האשך המשיך לקרוא:

"…את הפטיש של השניצלים! חחחחח!
שיראה מה זה!
חחחח הוא נשכב על הרצפה ולא קם איזה עשר דקות… עשר דקות של שקט ושלווה!
שמייד התפוגגו לי כשהלכתי לחדר השינה וראיתי את ערימת הבגדים המלוכלכים שתפסה חצי רצפה…
כנראה שהאשך גם לא מכיר את הלפרקון שאוסף את התחתונים המלוכלכים מהרצפה ועושה כביסה."

מה ?!?!? חשב האשך.
יש גם לפרקון?!
יש עוד אוהד סלטיקס בבית והאשך לא ידע על קיומו??
והוא זה שאוסף את פרטי הלבוש במצב ביניים* של האשך וזורק אותם לכביסה??
(* פרטי לבוש במצב ביניים – בגדים שהם מסריחים מדי ללכת איתם לעבודה אבל עדיין מספיק טובים לשמש במטלות יום-יום אחרות. בהינתן מספיק זמן על הרצפה הם חוזרים והופכים לחדשים וראויים ללבוש חוזר)
האשך בכלל חשב כל הזמן שיד הכלבים במעל!

הוא המשיך לקרוא, נסער מן התגליות:

"שייגמר כבר הפלייאוף הזה! האשך מסרב ללכת לעבודה וכל פעם ממציא תירוץ אחר!
מה הוא חושב, שקופסת הכסף המזומן שלנו מתמלאת כל לילה ע"י פיית השיניים?!"

לסתו של האשך נשמטה.
יש גם פיית שיניים ??
זה כבר יותר מדי.
אבל בענייני כסף האשך רציני להחריד.
האשך מייד החליט שכדאי להמשיך לעודד את פיית השיניים, וקבע לעצמו חוק – גם אם קשה עד כמעט בלתי אפשרי לביצוע – להתחיל לצחצח גם בערב.

בהבעת פנים נחושה ומעט מיוסרת פתח האשך רשומה אחרת והמשיך בקריאה.

"יומני היקר. לפעמים זה כמעט מצחיק. כלומר, מרוב יגון ותדהמה אני כמעט מתחילה לצחוק.
למשל, אספר לך מקרה…
בשבוע שעבר, בנסיעה חזרה מארוחת הערב והקומזיץ שערכתי עם חבריי, אליו הצלחתי לשכנע את האשך להצטרף (הוא ישב בצד מול הופס בפלאפון, ומדי פעם ניגש אל המדורה כדי לנסות להדליק נאד), האשך החל לפתע לדבר על כך שאולי הגיע הזמן שגם אני אכיר את חבריו.
התרגשתי מאוד. עד כה הוא מנע ממני חלק זה מחייו… חשבתי שזה יקרב בינינו והערכתי אותו מאוד על יוזמתו.
למרות שהרגשתי גם מדקרת קנאה קטנה כשהאשך סיפר לי על ידידתו הטובה, ושאולי יכיר לי גם אותה…
עדיין – חשבתי – טוב אשך אחד ביד משניים על העץ, וכשהוא ביד תמיד אפשר גם ללחוץ.

באותו יום שקבענו חתכתי מוקדם מהעבודה, ביליתי שעות מול המראה, התלבשתי יפה ואפילו השתמשתי בבושם היקר שלי לאירועים מיוחדים.
האשך כל הזמן הזה ישב על המחשב וגירבץ.
בשעה הנקובה שאלתי אותו אם הוא לא צריך להתחיל להתכונן, ואם לא כדאי לצאת כדי לא להיתקע בפקקים.
הוא ענה לי – אני מוכן! – והושיב אותי לידו אל מול המחשב.
לא הבנתי דבר, אבל ישבתי לרגע בעוד הוא החל לחפש משהו ביו-טיוב.
ניסיתי לדחוק בו אבל הוא אמר משהו על חברו הטוב עוזי.
אזרתי את כל הסבלנות שנותרה בי וחיכיתי עוד קצת.
ואז הוא לחץ פליי על הסרטון הבא:

מוקדש גם לקורא עידו מוריה.

ואיפה עוזי, שאלתי, המומה.
אוזי! הוא ענה בחיוך רחב.

ואז החיוך התרחב והוא אמר: "ועכשיו אכיר לך גם את ידידתי הטובה ביותר!"
ולחץ על הסרטון הבא…

ישבנו שם וראינו איזה שלושה סרטונים לפחות.
לא הייתי מסוגלת לקום.
סוג של הלם כזה."

– נהדר שהיא זוכרת, חשב האשך, ומייד החליט לצפות בעוד סרטונים של פייפר לאחר שיסיים לקרוא ביומן.

הוא החליט לפתוח רשומה מוקדמת יותר, מלפני הפלייאוף.

"…כשעברתי אליו חשבתי שזה יהיה כיף. אבל אני נורא מאוכזבת מהגזר הגמדי."

מה ?!?!?! האשך התפלץ.
הוא המשיך, מוכה הלם.

"החציל, לעומת זאת… משהו משהו!
אני נורא נהנית לראות אותו גדל."

מהההההה ?!?!?!
היא בוגדת בי עם מומי ??!?!
שחבר אמת ב-ללל יבגוד בי ????
האשך מייד זרק את היומן מידו, חטף את מפתחות הרכב ויצא ב-100 קמ"ש ברחוב ההולנדי מביתו, שועט לכיוון תחנת המוניות של "חברו הטוב".
הוא דפק חרקה בתחנה, השאיר את האוטו מונע, עם הפגוש עמוק בתוך צד המונית של מומי, נכנס לתחנה, הפך שולחנות והקים מהומה גדולה.

זה היה יכול להיגמר רע, אבל למרבה המזל היו שם האחים הגרוזיניים מאשדוד שקפצו לפעולה והחזיקו אותו (את מומי).

האשך ניצל בעור שיניו והותיר את מומי משתולל בזרועותיהם, זרק כמה עלבונות, נכנס לרכב (תודה לאל שהשאיר אותו מונע), וברח מהמקום.

הוא הגיע חזרה הביתה עוד לפני שהגננת חזרה מהעבודה.
החזיר את היומן למקום, שתה שלוש קפה שחור כדי להירגע וישב להמתין לעימות עם הגננת.

לבסוף היא הגיעה, פתחה את הדלת ומייד הרימה את התחתונים המלוכלכים של האשך מרצפת הסלון, תוך שאינה אומרת מילה אבל תוקעת מבט מתועב באשך.

"מה את עושה?" צעק עליה האשך, מעוצבן, "אני השארתי את זה בכוונה! אני מנסה לראות מתי הלפרקון מגיע!"

היא לא התייחסה אליו אבל כן עלה מבט תמה על פניה.

"תודי !!!" זעק האשך.

"במה? שאני העבד שלך? שילדים בגן טרום-חובה מייצרים פחות לכלוך וזוהמה ממך?"

"בזה שאת שוכבת עם מומי!!" האשך התפרץ.

"עם מומי? מה פתאום. בחיים לא פגשתי אותו."

"ומה עם החציל? הא?? מה שכתבת ביומן ??? קראתי הכל!"

"החציל? מה, זה ששתלתי בגינה?.. רגע – קראת ביומן שלי?!"

"בטעות! השארת אותו פתוח! אבל מה עם הגזר הגמדי?? את לא מרוצה ממנו הא?!"

"הגזר?? לא, הוא לא השתרש… האדמה כאן כנראה לא כמו אדמת העמק… או שלא השקיתי מספיק. רגע – קראת ביומן שלי ???"

ועל מה שהתחולל בהמשך נספר שוב בפעם הבאה, אם האשך יישאר בחיים…