שלום לכולם וברוכים החוזרים ליומן!

לאחרונה הואשמתי מעל גלי האתר בשלל האשמות, טענות ומאנות.
חלקן כללו האשמות בגזענות, קנאות, הייטריות והתנשאות; אחרים פנו לשתות את דמי בקשית כמו יתוש אנופלס על גבי אשך תפוח וחשוף של מילואימניק שעושה קו של 21 יום שמירות בקציעות, ותופס תנומה קצרה עם בוקסר; והיו גם שפנו לגישה האתנית-סוציולוגית והאשימוני בערסיות, עישון נרגילות, וביצוע ברביקיו צמחוני על גבי איי-תנועה בחגים ומועדים.
כמו כן הואשמתי בדירדור המצב החברתי בהופס והורדת השיח לרמת דשא סינטטי, ובהומור דלוח הסופג את השראתו מהשפד"ן וממזבלת חירייה.

על כך אני אומר – תפדלו!
ואין לנו על מי להסתמך אלא על דמותנו בגרווטאר.
אז אלך בדרכו של גיבורי ואאמץ את גישתו:

גם אם לפעמים אסבול מאי-צדק וממהלכים מלוכלכים, כמו למשל זה שרג'י מילר מספר עליו כאן:

כמו כן יש לציין שאינני לבד בסירה, ומגיבים נוספים זוכים לאותו יחס בוטה, מעליב ומנאץ, רק בשל דעותיהם השונות, סגנונם, השתייכותם האהדתית, ואומץ ליבם ללבוש את ליבם על תחתוניהם.
ממש כמו דני איינג' בעברו:

אך לא זו מטרת היומן.
אני כותב לכם רשומה זו כדי להראות שגם בי יש צד רך, אוהב, ופגיע.
הנני אשך בשר ודם, אב נאמן לכלבוניי, בעל אוהב לגננת, וגם אם אינני זוכר את תאריכי ימי ההולדת של הורי – הרי אני גם בן מעריך ומכבד, מגיע לבקר פעם בכמה חודשים (בעיקר כשהמכונה מתקלקלת), ואף עונה לעיתים לשיחה מאמא (ומעביר את הטלפון לגננת).

אני עוזר לזקנה לחצות את הכביש; (במיוחד אם יש כוסית באיזור שיכולה לראות זאת)
אני לעולם לא מחרף ומגדף את הגננת כשהיא טוענת בפניי שהיא רוצה ילדים, בית ושואלת מה עם הקריירה שלי (רק מתעלם בנימוס ולא עונה);
אני חובש את המצנפת מסיבות בריאותיות בלבד (שמירה על עור הפנים כנגד השמש);
ולגבי פולחן הוודו והבובות מדובר בחופש הדת, והציפור הנדירה וודאי תסכים איתי כאן ותצא להגנתי.

תאמינו או לא, אני אפילו בוכה בסרטים.

"גברים בחלל" – האשך התייפח והזיל דמעה בזמן שצפה בקטע הנ"ל, דיזי הייתה ממש כוסית וגם ראו לה את הציצי. אובדן נוראי.

ואם תלעגו לי על כך, אצטט גדולים ממני – את ליבובסקי הגדול אפילו:

אגדיל לעשות ואחשוף בפניכם את צפונות ליבי, למען שכנוע הסרבנים האחרונים.
להלן שירים שכתבתי לארון, שלא נחשפו מעולם לאיש, המראים את צדדי הפגיעים והרכים:

פצעים
פצעים מוגלתיים
מזדהמים בקלות יתרה
חתכים
הם נרפאים לאט
וטחורים
הם לא נרפאים כלל.
נשקי אותה חזק,
כל עוד אני חולה.

(נכתב עבור אהובה ישנה – א.ט.מ)

כמו תיון
את כמו תיון;
קטנה ורכה,
ומטפטפת.
חדשה, מתוך שקית
הוספת מים לתה שלי
והיינו כמו כוס תה ותיון,
ואז נגמרת.
ועזבת, בוכה
היכן את מטפטפת עכשיו?
והתה כבר נגמר,
וריקה הכוֹס.
והכוּס?

(נכתב כשאותה אהובה ישנה זנחה אותי לאנחות ללא סיבה – א.ט.מ)

גם לגיבור שלי והדמות לחיקוי, ביל ליימביר, היו צדדים כאלה, תאמינו או לא:

וגם אימו באה להגנתו ומעידה עליו, ממש כמו אימי שתמיד טענה שאני הבן הכי מוצלח (אני בן יחיד), ושגם אם לא אגיע לכלום תמיד אשאר בנה (היא צדקה בשני המקרים):

https://www.youtube.com/watch?v=onAh7kAD2r8&feature=youtu.be&t=52s

לסיכום, מקווה שהוכחתי את הנקודה, ומאמין שכעת אהיה אהוב ואהוד יותר באתר.
בוודאי שגם השונאים הגדולים ביותר לא יוכלו לעמוד בפני מקבץ ראיות משכנע כל-כך.

וגם אם לא – מצידי שידחפו לקרדה.
אני אמשיך להתגלגל.