מחשבה שעלתה בי לאחרונה.
אם שחקני ה-NBA היו סטאנדאפיסטים, איזה סטאנדאפיסטיים הם היו?
אז ללא שהיות מיותרות נעבור להשוואות ולהקבלות שמצאתי.
אם יש לכם השגות / הצעות נוספות כתבו בתגובות!

סטף קארי – רודני דיינג'רפילד

רודני דיינג'רפילד נולד תחת השם יעקב כהן, וגדל בבית יהודי ממוצא הונגרי בניו-יורק.
הוא פיתח לעצמו פרסונה בשם "רודני דיינג'רפילד" בכדי להזניק את הקריירה המדשדשת שלו, ונתן לה קווים ברורים של מפסידן אשר לעולם אינו מקבל את הכבוד המגיע לו מן העולם.
המשפט הקבוע והמפורסם שלו, אשר שימש גם כשם של אחד ממופעיו, היה "!I get no respect".
הדמות הבדיונית שיצר תפסה תאוצה, והוא זכה לקריירה ארוכה ומוצלחת במשך שנים רבות, החל משנות ה-60 וממש עד למותו בשנת 2004, כשהוא בן 82.

למה זה קשור לסטף קארי אתם שואלים?
כי גם סטף, ממש כמו רודני, לא מקבל שום כבוד מהשופטים.
הוא הכוכב הכי גדול שאני זוכר, שלא רק שלא מקבל שריקות של כוכב, אלא גם יחס הפוך – גם אפשר להרביץ לו חופשי כשהוא נכנס לסל, להפריע לו בנחיתה בזמן זריקות השלוש, ולעשות לו בושידו כשהוא אוף דה בול, וגם מהצד השני הוא מקבל המון שריקות לחובתו שלפעמים נראות מומצאות ולעיתים ממש נראה שמחפשים אותו סתם. NO RESPECT!

קוואי לנארד – סטיבן רייט

סטיבן רייט הוא קומיקאי אקסצנטרי ובעל סגנון ייחודי, אשר נודע בדיבורו האיטי וחסר ההתלהבות, ההומור היבש והנטול רגשות, ואופן הגשתו בשיטת ה"וואן-ליינרים" – משפטי מחץ המופיעים אחד אחרי השני, לרוב ללא קשר זה לזה, אשר מתארים מצבים סוריאליסטיים והיגיון הפוך בשיוויון נפש מוחלט.
הוא משמש גם כשחקן, סופר, תסריטאי ומפיק, פעיל עד היום, ואותי באופן אישי הוא קורע.

אני מניח שכבר עליתם בשלב זה על הדימיון לקוואי…
סגנון הדיבור שלו מאוד מזכיר לי את כוכב הספרס ואת האיפוק ברגשותיו, גם ברגעים מכריעים ומרגשים, ואני בהחלט צופה לכוכב הצעיר קריירה בתחום הסטנד-אפ, לאחר שיצעיד את הספרס ל-10 אליפויות רצופות ויפרוש מהמשחק (רק שיחזור כבר!).

קוואי בעוד מופע מרגש

דריימונד גרין – אדי מרפי

את אדי מרפי אני מניח שלא צריך להציג.
הוא אחד מהכוכבים השחורים הגדולים בהיסטוריה בתחום השואו-ביז, השתתף בקלאסיקות כמו "השוטר מבברלי הילס", "48 שעות", "נער הזהב", "מגלה את אמריקה", ו"הפרופסור המטורף".
ומסתבר שהוא גם זמר.
אבל את תחילת דרכו הוא עשה בתחום הסטנד-אפ, וזה מה שהביא אותו לגדולתו.
מרפי התפרסם בזכות פיו המלוכלך וסגנונו הקשוח והלא מתפשר על הבמה, בטחונו העצמי חסר העוררין, והכריזמה המתפרצת שלו.
כל אלה מובאים באופן מושלם במופע הסטנד-אפ הקלאסי ופורץ הדרך שלו, "בגסות".

דריימונד גרין מאוד מזכיר לי אותו.
ראשית, יש לו פה מלוכלך והוא לא מהסס להשתמש בו.
שנית, כמו מרפי, הוא גם לא מהסס לנפנף במיניותו – למשל כמו באירוע שבו הוא העלה תמונת דיק-פיק למקום הלא נכון, שכמובן דלפה לכל הרשת… (והוא אפילו לא ממש התפדח).
כמו מרפי גם הוא כריזמטי ומשמש כמנהיג הקולי של קבוצתו.

והכי חשוב – השניים חולקים קשר נוסף, ייחודי, דרך הסרט "שרק".
מרפי שיחק בסרט את קולו של החמור, אשר דריימונד גרין מושווה אליו תמידית מבחינה חיצונית…

ראסל ווסטברוק – סם קיניסון

סם קיניסון היה סטנדאפיסט ושחקן אשר נודע באינטנסיביות המטורפת שלו, ובאופן לבושו האקסצנטרי.
הוא בכלל החל כמטיף דתי, ולאחר שינוי הקריירה הביא את האנרגיות וסגנון ההגשה הקיצוני שלו גם לבמה.
הוא היה מפורסם בצרחותיו החזקות בזמן מופעיו, אשר פרצו לפתע וללא הכנה אך באופן עקבי בסגנון הגשתו, כשהוא עובר מ-0 ל-100 באופן מיידי, ואשר הדגישו עוד יותר את האינטנסיביות התמידית שלו.

הוא נפטר כשהוא בגיל 38 בלבד, בשנת 1992, כתוצאה מתאונת דרכים אשר נגרמה בידי נהג שיכור בן 17.

ווסטברוק משחק כמו שקיניסון היה מופיע.
אינטינסיביות בלתי פוסקת, 0-100 בשלוש שניות, צרחות אחרי הטבעה מוצלחת, ובואו לא נשכח את סגנון הלבוש הדומה…

ג'וואל מק'גי – מייקל ריצ'ארדס

מייקל ריצ'ארדס, הלו הוא קריימר האלמותי מ"סיינפלד" (אין קשר לקרמר שלנו), התחיל אף הוא את הקריירה שלו בתור אמן סטנדאפ.
הוא מפורסם בזכות הקומדיה הפיזית שלו, הנפילות המצחיקות, והשטויות שהוא עשה באופן קבוע בתור הדמות המזוהה איתו ביותר.

ג'וואל מק'גי היה במשך זמן רב הקריימר של עולם הכדורסל.
הוא נודע לשמצה בזכות השטויות שעשה והמהלכים המופרעים והלא קשורים שלו על מגרש הכדורסל, והפך לכוכב הגדול של שאקטין-א-פול של שאק, בשנים הראשונות של התוכנית:

גם למייקל ריצ'ארדס, כמו לג'וואל מק'גי, היה meltdown אחד מפורסם בקריירה העמוסה הצחקות ושטויות.
אצל מק'גי זה קרה מול שאק, כשנמאס לו להיות שק החבטות הקבוע בשאקטין-א-פול, מה שהפך לקרב טוויטים ועלבונות פוגעני במיוחד (בסוף האימהות התערבו כדי לסיים את הסכסוך – סיפור אמיתי).
אצל ריצ'ארדס – בזמן מופע סטנדאפ ב-2006. הוא התעצבן על חבורה שחורה בקהל אשר הגיעה באיחור והפריעה ללא הרף למופע, והוקלט ע"י אחד הצופים כשהוא מתפרץ עליהם וצורח עלבונות גזעניים.
רצ'ארדס התנצל לאחר מכן, וטען שזה היה בלהט הרגע ושאינו גזעני כלל (אני מאמין לו), אך לא חזר למופעי הסטנדאפ לאחר התקרית.
בינתיים גם מק'גי פרש מעסקי הסטנדאפ, מאז שעבר לגולדן-סטייט.

מאמן: גרג פופוביץ' – ג'ורג' קרלין

ג'ורג' קרלין, מבחינתי, הוא אמן הסטנדאפ הטוב בהיסטוריה, ואחד האנשים המוערכים עלי בכלל (וכנ"ל פופ).
סגנונו היה של הומור שחור וציניות מושחזת, שפה גבוהה ועשירה מטובלת בקללות עסיסיות, ושימת זין כללי על כל אדם, גוף או יישות.
הוא סטנדאפיסט פילוסופי המציין דברים אבסורדיים בקיום האנושי, ומטיף למוסריות כפי שהוא רואה אותה, גם אם היא לא תואמת את הנורמות החברתיות.
והוא תמיד אומר את האמת בפנים.

בנוסף לכך, הוא נוטה ממש להתעצבן ולהיות חסר סבלנות כלפי טמטום אנושי, וביטויים אשר לא מתאימים בדיוק למצב:

וזה כמובן מביא אותנו לפופוביץ'.
כמו קרלין, הוא ציני להחריד.
כמו קרלין, הוא אידאליסט.
כמו קרלין, הוא יכול להיות מצחיק בטירוף אבל גם מרושע.
וכמו קרלין, הוא חסר סבלנות לחלוטין לביטויים לא מותאמים ולשאלות מטומטמות של כתבים…

בונוס מיוחד למתמידים עד כאן – בלייק גריפין:

מסתבר שיש שחקן שאכן עושה סטנדאפ!
ושמו בישראל בלייק גריפין!
ותאמינו או לא – הוא גם בכלל לא רע !!