בקרב הראשון של שמינית הגמר, הסדרה בין קליבלנד לגולדן סטייט ב-2016 גברה על הסדרה בין הלייקרס לדטרויט ב-2014 בתוצאה 145- 71, מה שהעניק לה 67.13% מהקולות. הפעם, בקרב השלישי של השמינית, מצפים לנו הספרס וההיט של 2014 מצד אחד ויוסטון והניקס של 1994 מהצד השני, כשאת שני הצדדים מייצג עמיחי קטן.

סאן-אנטוניו – מיאמי 2014 / עמיחי קטן

סדרת הגמר של 2014 סיימה במקום הראשון את הכתבה הראשונה של השלב המוקדם, ואחרי שבכתבה הקודמת הוזכרה הסדרה ביניהן שנה אחת קודם לכן, הבראקט שזימן את הגמר הזה מיד אחר כך אמר את דברו.

הסיפור מאחורי המפגש – אחרי הניצחון הדרמטי של ההיט ב-2013, הספרס רשמו עונה מצוינת בה הם סיימו עם המאזן הטוב ביותר בליגה, שרדו סדרת סיבוב ראשון מאתגרת שנגררה ל-7 משחקים וסדרת גמר מערב לא פשוטה נגד הת'אנדר. בצד השני, מיאמי הריצו את העונה בהילוך שני, אבל לא התקשו להגיע לגמר רביעי ברציפות, על אף סדרת גמר מזרח ללא יתרון ביתיות. שחזור של הגמר מהעונה שעברה תמיד מבטיח הרבה, בעיקר אחרי האופן שבו זה הסתיים ב-2013.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים והסדרה – לא ממש. משחק 2 היה צמוד ושוויון 1 אחרי שני משחקים מרמז על משחק צמוד, אבל שם זה נגמר. הסדרה היריבה היא אמנם כזאת שהגיעה ל-7 משחקים, והיו בה גם משחקים צמודים, אבל זה בעיקר תוצאה של רמת כדורסל נמוכה יותר כשאף אחת מהקבוצות לא מסוגלת לקלוע יותר מ-93 נקודות באף אחד מהמשחקים, ובממוצע כל אחת מהקבוצות קלעה כ-86 נקודות, ככה שגם 7-8 הפרש בסיום לא היה כזה צמוד שם.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – כאן הפער העיקרי. השחקן הטוב בעולם דאז שיחק טוב מאוד, אבל לו ולקבוצתו לא היה סיכוי מול מכונת הכדורסל שמנגד. הזכרנו את התפוקה ההתקפית הדלה בגמר של 1994, אז בהשוואה לכך, אפילו מיאמי קלעו 86 או יותר בכל אחד מהמשחקים, ובממוצע 91.6 נקודות למשחק, ואילו הספרס קלעו 105.6 נקודות למשחק ברייטינג התקפי של 120.8, אז הטוב ביותר בסדרת גמר בכל הזמנים (גולדן סטייט של 2017-8 מחזיקים היום ב-2 המקומות הראשונים).

הכדורסל הנכון של הספרס של 2014 הוביל לכך שהם מחזיקים בשיא של אחוזי השדה הגבוהים ביותר לסדרת גמר (52.8%) ומקום שני באחוזי שלשות (46.6%. רק הלייקרס ב-2002 היו עדיפים במעט). מעבר למספרים המצוינים, זה פשוט היה כדורסל קבוצתי במיטבו, ללא אף שחקן שנחשב אז כוכב על, והוכחה מצוינת לכך שהקבוצה הטובה ביותר היא זו שמנצחת ולא בהכרח השחקן הטוב ביותר.

רגעים אייקוניים – יש מזגן שלא עובד במשחק 1 והתכווצויות שרירים של לברון שיש להן חלק בהכרעת המשחק לטובת הספרס, ויש גם את הניצחון הצמוד של מיאמי במשחק 2, אבל כשמדברים על דברים אייקוניים בסדרה הזאת העיסוק הוא בהתקפה של הספרס במשחק 3, ההתקפה של הספרס במשחק 4, והריצה של הספרס במשחק 5 אחרי הפתיחה הטובה של מיאמי ולברון.

השפעות עתידיות – לברון חזר לסיטואציה הנוחה יותר בקליבלנד בגלל ההפסד, ככה שבסופו של דבר ייתכן שאפילו הוא הרוויח מזה בטווח הארוך, הספרס המשיכו להיות רלוונטיים, הרבה מזה בזכות המומנטום שקוואי יצא לעצמו כאן ושהיה לו חלק בהיווצרות של הכוכב הבא שם, ואי אפשר להתעלם מההשפעות הסגנוניות של הספרס בסדרה הזאת על גולדן סטייט של סטיב קר, כנראה הקבוצה הטובה ביותר של המאה ה-21 לפחות, שמונה לתפקיד כחודש לפני כן.

ייחודיות – היו בעבר לא מעט מקרים של סדרות גמר שבהן קבוצה אחת הצליחה לשלוט לחלוטין בסדרה ולמחוק באופן מטאפורי את היריבה, אבל המקרה הזה הוא הבולט מכולם, המפתיע מכולם אם מתייחסים ליחסי הכוחות בין השחקנים על הנייר, והאמוציונלי מכולם בהתחשב במפגש הקודם בין הקבוצות שנה קודם לכן. הסדרה היריבה היא בסך הכל עוד סדרה שהגיעה ל-7 משחקים.

סיכום – הסדרה היריבה אמנם הייתה צמודה, אבל בסדרה הזאת יש את כל השאר, כולל רגעים של כדורסל טהור וכמעט מושלם. מאחר וסדרות צמודות הן לא המאפיין היחיד המעניין, המכלול של הספרס ב-2014 צריך להספיק כאן.

יוסטון – ניקס 1994 / עמיחי קטן

הרוקטס והניקס הגיעו לכאן דרך הכתבה השישית בשלב המוקדם, כאשר המקום השני הובטח להן אחרי שהן גברו גם על האליפות האחרת של יוסטון בין השאר, ורק הסדרה בין הסלטיקס ללייקרס ב-1984 גברה על הסדרה הזאת בשלב המוקדם.

הסיפור מאחורי המפגש – המזרח השתחרר מעולו של שחקן הבייסבול מייקל ג'ורדן והניקס היו אלה ששרדו פלייאוף קשוח עם ניצחונות ב-7 משחקים על שיקגו של פיפן ועל אינדיאנה של רג'י מילר, אבל גם במערב החיים היו מאתגרים, כשיוסטון היו צריכים לעבור את הפיינליסטית האחרת, פיניקס, ב-7 משחקים בסיבוב השני. לראשונה מזה הרבה שנים, קיבלנו שתי קבוצות שהכוכב שלהן הוא סנטר בגמר, והקרב בין ה-MVP האקים ובין פטריק יואינג הבטיח רבות, כשאצל שניהם מדובר בכוכב משמעותי יותר בהרבה ממה שהיה לספרס ב-2014.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – כולם נגמרו בהפרש חד-ספרתי, וביניהם שניים שהוכרעו ברגעי הסיום, כולל משחק אליפות פוטנציאלי במשחק 6. בהשוואה לסדרה שבה היה משחק בודד שהוכרע בהפרש של פחות מ-15 הפרש, זה באמת לא בר השוואה.

כמה צמודה הייתה הסדרה – סדרה של 7 משחקים צמודים, כשבכל שלב שלה היה שוויון או יתרון של משחק בודד עבור אחת הקבוצות. כל המשחקים היו צמודים, ויוסטון, שניצחו את שני המשחקים האחרונים בבית ולקחו את האליפות בסופו של דבר, היו במרחק של סנטימטרים בודדים מהפסד כבר במשחק 6. בסדרה היריבה אפילו לא היה משחק 6… למעשה, במצטבר בסדרה הניקס קלעו 5 נקודות יותר, לקחו 21 ריבאונדים יותר, חילקו 6 אסיסטים יותר, חטפו 7 כדורים יותר ורשמו גם 7 חסימות יותר, ועדיין הפסידו את הסדרה הצמודה מאוד הזאת.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – שונה מזה של 2014, אבל גם ב-1994 היה כדורסל טוב. אם ב-2014 הזכרנו את לברון כשחקן הכי טוב בעולם שלקח חלק בסדרה, אז כאן האקים אולאג'ואן הגיע בתור ה-MVP והוכיח את עצמו כשחקן הכדורסל הכי טוב שלא משחק בייסבול. האקים היה הקלעי המוביל בכל אחד מהמשחקים (במשחק 3 דרק הארפר מהניקס השתווה אליו), קלע 8 נקודות למשחק יותר מיואינג שהוביל את הניקס, וסיים עם מפגן דומיננטיות של 26.9 נקודות ב-50% מהשדה ו-86% מהקו (וגם 1/1 לשלוש), יחד עם 9.1 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.6 חטיפות ו-3.9 חסימות.

בצד של הניקס פחות היה מדובר על כוכב בודד שעושה את הכל, כשפט ריילי החזיק בקבוצה מגוונת ועמוקה מאוד. הקו האחורי הורכב מדרק הארפר וג'ון סטארקס שניצלו את ההתמקדות ההגנתית ביואינג כדי לייצר יחד 34.1 נקודות ו-11.9 אסיסטים באחוזים טובים, כשסטארקס גם היה אולסטאר באותה עונה, צ'ארלס אוקלי עזר בקו הקדמי, בעיקר בהגנה, ואילו צ'ארלס סמית ואנתוני מייסון השלימו שישייה עמוקה ביותר.

יואינג קצת פחות בלט התקפית, אבל הוא גבר על האקים בריבאונד (12.4- 9.1) ובחסימות (4.3- 3.9), והסטטיסטיקה שלו נפלה קורבן במידה מסוימת לעומק של הניקס ולניסיון של ריילי שלא לשחק לחוזקות של יוסטון, כלומר הגנת הצבע של האקים, יחד עם הפאוור-פורוורד האולסטאר אוטיס ת'ורפ, אלא לנצל את היתרון שיש להם בקו האחורי ומחוץ לקשת. נכון שקלעו בסדרה הזאת הרבה פחות, אבל זו תוצאה של סגנון שונה ואיטי יותר והגנות טובות יותר.

רגעים אייקוניים – בעיקר הרבע האחרון הנהדר של ג'ון סטארקס במשחק 6, בו הוא קלע 16 נקודות, וההזדמנות שהוא קיבל להכריע את האליפות, אך האופן שבו הזריקה הזאת הסתיימה, זהה ל-16 מתוך 18 הזריקות שהוא לקח במשחק 7 (כלומר – בחוץ). אפשר להזכיר את האקים שהתקשה מאוד ברבעים אחרונים בתחילת הסדרה והתעלה בהמשך, והיה רשום גם על מהלך הקלאץ' של הסדרה שהוזכר בתחילת הפסקה (כלומר – חסימה על השלשה ההיא של סטארקס).

השפעות עתידיות – הסדרה הזאת העניקה להאקים את היתרון על שאר גבוהי התקופה, יתרון שהלך וצמח באליפות הבאה של יוסטון שנה מאוחר יותר, ובעיקר רגעי השיא של הנרטיב של הניקס ה"לוזרים", כשהם היו הכי קרובים שאפשר לאליפות, ובעיקר לגבי סטארקס שלא הצליח לשחזר את יכולת השיא בעתיד. מבחינה סגנונית, אפשר להצביע על סנטר דומיננטי שמוביל קבוצה לאליפות מול קבוצה עם צוות מסייע מגוון יותר, ואולי גם על סגנון המשחק המגוון של האקים ויואינג שהפך לסטנדרט לגבוהים המובילים.

ייחודיות – אחת מסדרות ההגנה הטובות של כל הזמנים, כששתי הקבוצות העמידו גבוה דומיננטי גם בהתקפה וגם בהגנה שהכווין את סגנון המשחק. אין הרבה מקרים שבהם שני מועמדים לגיטימיים לתואר "השחקן הטוב בעולם" שמשחקים באותה עמדה גם נפגשים בגמר, וכשמדובר בשני סנטרים כאלה זה הפך לאחד מהקרבות הישירים המשמעותיים של התקופה. כאמור, הזדמנות שלא תחזור על עצמה הרבה בתקופה של השחקנים שכאן, לפלייאוף בלי מייקל ג'ורדן, כלומר, הזדמנות מיוחדת לקחת אליפות שהובילה לסדרה הדרמטית הזאת.

סיכום – אם השיקול היה סדרה של כדורסל טוב נגד סדרה צמודה אז כנראה שהכדורסל הטוב היה מנצח, אבל הבחירה באמת היא בין סדרה שבה קבוצה אחת שיחקה כדורסל טוב, בעיקר בהתקפה, והקבוצה האחרת לא הצליחה להגיע לרמה הנדרשת, ובין סדרה צמודה ודרמטית ביותר שבה שתי הקבוצות סיפקו כדורסל הגנתי משובח. כאן זה המקום להוסיף את כל הרגעים האייקוניים ואת המחשבה על הניקס כקבוצה שהייתה מרחק שניות בודדות מאליפות, וכעת הבחירה היא ברורה.

יש מקומות פנויים לקחת חלק בפרוייקט, וכל המעוניין מוזמן. הקישור להרשמה כאן:

זה הקישור להרשמה:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1wjTRcaoVKNnDsRc71tg7o_PXusZaYdNQq76GR4b_y2U/edit?usp=sharing