בוסטון-פילדלפיה

נמרוד איתן שלנו עשה ניתוח נהדר של המשחק של ג'ואל אמביד בקרב הראשון בין הקבוצות בסדרה, וזה נראה כאילו הסיקסרס הקשיבו לו. הוא קיבל ברבע הראשון את הכדור עם הגב לסל בעמדות נוחות והיה טוב באותו רבע, אבל בהמשך המשחק ראינו אותו מנסה לזרוק רחוק מהסל ולא בפנים. 15 מ-21 הזריקות של אמביד היו מיד-ריינג', מה שמראה שבוסטון הצליחה במטרת העל שלה: להרחיק את הסנטר הטוב במזרח מהטבעת.

במהלך הזה אמביד מקבל את הכדור בפוסט ושובר ימינה, כשאין אף שחקן אחר של הסיקסרס בחלק הזה של המגרש ו-4 שחקנים בצבע. חוסר התנועה של שחקני פילדלפיה לכיוון של אמביד מנעה ממנו את האפשרות לשלוח לאחד מהם את הכדור לסל קל, בעיה שחזרה גם במשחק הראשון. למרות זאת, הסיקסרס הפסידו את המשחק הזה בהגנה.

פילדלפיה הגיבה היטב למשחק הטוב של בראון וטייטום כשפתחה עם מת'יס ת'ייבול במקום אל הורפורד וניסתה להתאים את הדקות שלהם בתחילת המשחק. שאר שחקני בוסטון לא נתנו משחקים גדולים (ווקר עם 22 נקודות ב-50% מהשדה, בראון עם 20 ב-46% והיווארד לא שיחק). טייטום קלע 8 מ-12 מהשלוש בדרך ל-33 נקודות.

טייטום יצר לעצמו זריקות עם צעד ראשון נהדר והכניס כמה שלשות שנחשבות קשות, כשפילדלפיה לא שלחה עליו עזרה עד שהמשחק מעשית נגמר. הם לא ידעו להתמודד עם התנועה שלו או עם הצעד הראשון הזה ויכול להיות שבערב בו שאר הסלטיקס קולעים ב-11 מ-32 מחוץ לקשת הפתרון הנכון היה לשלוח אותה עזרה. אסור להם לתת לטייטום את המרווח הזה בשביל הזריקות, בין אם זה אומר לשלוח עליו מישהו ברגע שהוא מתחיל לכדרר ולהמר על הקליעה של מרקוס סמארט או אחד השחקנים האחרים בחמישייה או ללכת מתחת (אנדר) החסימות של השחקנים האחרים בהתקפה. כאן פילדלפיה לא עשתה את זה:

אלה שני המפתחות שלה לקראת המשחקים הבאים בסדרה – ההגנה האישית על טייטום והניסיון לשלוח כדורים לאמביד. בשני המקרים הקבוצה אולי משתמשת בשחקנים טובים, אבל המשחק הקבוצתי יכול להיות טוב בהרבה – בין אם בחילופים אחרי החסימות של סימונס או שליחת שחקן נוסף עליו כשהוא חם, או ביותר פיק-נ'-רול של אמביד שיכול להקל עליו בכל הקשור להגעה לסל.

דאלאס-קליפרס

דאלאס ניצחו את המשחק ומשחקים כדורסל מעולה בסדרה. ראינו אותם עושים את הדברים שנותנים להם יתרון על הקליפרס: פורזינגיס נכנס יותר פנימה וניצל את המיס-מאצ'ים על השומרים הנמוכים שיש לקליפרס כשדאלאס מנהלת את הדקות שלו בצורה חכמה ונותנת לו לשחק בדקות בהן זובאץ המסיבי על הספסל ואין מישהו משמעותי בצבע של הקבוצה מלוס אנג'לס. טריי בורק הצליח לתקוף את הטבעת וסת' קרי הצליח להיות איום מחצי המרחק, מה שהוביל למהלכים כאלה:

שימו לב למה שמונטרז הארל (5) עושה ולא עושה כאן. הוא הסנטר של הקליפרס והוא לא נכנס לנתיב של ברק בניסיון למנוע ממנו לקלוע, גם בגלל זמן תגובה איטי וגם כי הוא לא רצה להשאיר את קרי פנוי לשלשה. ההתקפה של דאלאס הייתה במיטבה ורוב הקרדיט שייך לאיש אחד, לוקה דונצ'יץ'.

לוקה איבד את הכדור פעם אחת בלבד אחרי 11 במשחק הקודם כשהקליפרס מנסים שוב לשחק נגדו עם שומר נמוך, הפעם היו לא מעט דקות של רג'י ג'קסון ולו וויליאמס כי פטריק בברלי היה בחוץ. הוא הצליח ליצור נקודות בקלות מחוץ לצבע והתקשה בחצי המרחק, כפי שאפשר לראות בתרשים הזריקות הזה (ככל שצבע הזריקה בהיר יותר כך היא נקלעה באחוז גבוה יותר מהממוצע של הליגה):

אני מאמין שנראה את הקליפרס עוברים לשמור אותו עם ג'ורג'/לנארד/מוריס למשך משחקים שלמים כשאחד מהאחרים מתחלף עליו אחרי חסימה של גבוה. הם עדיין לא הגיבו לזה, מה שמביא אותנו לנקודה מדאיגה אחרת – מצב הפלייאוף של פול ג'ורג'. הוא החטיא לא מעט זריקות טובות במשחק שהיה נראה אחרת הם הן היו נכנסות. האם מדובר ביום רע או במגמה שתשפיע על הקליפרס לכל אורך הפלייאוף? מוקדם מדי לדעת. עברו רק שני משחקים…

טורונטו-ברוקלין

אחרי המשחק הראשון האמנתי שהמשחק הצמוד ביותר של הסדרה יהיה כשהשלשות של ברוקלין יכנסו והערב הן נכנסו: הנטס עלו ל-26-12 כשהם קלעו 4 מ-5 השלשות הראשונות שלהם (ו-5 מ-9 ברבע הראשון) והצליחו להשיג נקודות גם ברבע השלישי מחוץ לקשת (4 שלשות מ-10 ניסיונות, אחרי 1 מ-10 ברבע השני).

הנטס הצליחו לקלוע את השלשות לא רק כי הגיעו לזריקות טובות, אלא בגלל שהם הגיעו לזריקות חופשיות. בתחילת המשחק ראינו את פרד ואן וליט או קייל לאורי האנדרסייזד שומרים על כריס לברט, מה שמוביל לעזרה של אחד או שניים מהשחקנים האחרים של הראפטורס וסל פתוח.

בהמשך, במיוחד ברבע השני הטוב של טורונטו (הגנתית) וברבע הרביעי, ראינו את או ג'י אנונבי שומר על כריס לברט. האורך של אנונבי אפשר לו להתמודד עם לברט בלי עזרה והקשה על היכולת של הראפטורס להשיג שלשות חופשיות, וזה דבר שנראה גם במשחקים הבאים בסדרה. פתרון מעניין של ברוקלין יכול להיות הוצאת הכדור מהידיים של לברט, כשטיילר ג'ונסון יתחיל התקפות ולברט יתחיל בידוד/תנועה כשההגנה נערכת אחרת. עדיף לנטס שהכדור יהיה בידיים של לברט, עד שהוא מקבל שמירה כפולה והשלשות לא נכנסות.

נקודה מעניינת נוספת בהקשר של טורונטו שהייתה רלוונטית לכל אורך העונה היא מי מספר 1. ההתקפה של טורונטו בחצי המגרש הייתה בינונית לאורך העונה והבועה וגם הערב לא ראינו הנעת כדור יוצאת דופן, אבל התחלנו לקבל תשובה מפתיעה לגו-טו-גאי: פרד ואן וליט.

אחרי 30 נקודות באחוזים גבוהים במשחק הקודם היום ואן וליט לא היה מדויק במיוחד, אבל הוא היה האיש שטורונטו פנתה אליו והתעלה במחצית השנייה (6 מ-14 מהשדה אחרי 2 מ-8 בראשונה), כשהוא משאיר אותם במשחק ברבע השלישי. ראינו אותו משחק על שלשות אחרי חסימות וגם נכנס לסל באגרסיביות. בפלייאוף הקודם הוא היה דריק פישר של הראפטורס, ב-2 המשחקים של הפלייאוף הזה הוא היה יותר קרוב לקובי ברייאנט. שימו לב לזריקה עם ביטחון עצמי של פרנצ'ייז פלייר:

הכדור היה אצלו. 22 זריקות, יותר מכל שחקן אחר, נוסף ל-10 אסיסטים. טורונטו נתנו לו להיות מוביל הכדור בדקות ההכרעה ולא לקייל לאורי ששיחק לידו, בהרכב סמול-בול עם נורמן פאוול, או ג'י אנונבי ופסקל סיאקם. ההרכב הזה שיחק בעונה הסדירה 2 דקות לפי pbpstats והיה על המגרש ברגעי ההכרעה בפלייאוף, עדות ליכולת ההתאמה המרשימה של נרס שהשפיעה גם הערב.

זה היה משחק רע, של 2 הקבוצות, אבל הנטס הגיעו ליתרון 14 נקודות ושיחקו יותר טוב מהיריבה ברבעים הראשון והשלישי. יכול להיות שזה היתרון הגדול ביותר שהם יגיעו אליו במשחקים הבאים, עכשיו כשהראפטורס מצאו דרך להאט את לברט בלי שמירות משולשות.

דנבר-יוטה

נוק-אאוט טקטי של יוטה, שאמורה לקבל את אחד משחקניה הטובים ביותר, מייק קונלי, לקראת המשחק השלישי. מה הם עשו בשביל הניצחון המשכנע?

הם קלעו את השלשות שלהם. 19 מ-33 בשלושת הרבעים הראשונים, 57.6% (!), כשהם ניצלו את הדאבל טים שדנבר שלחה על דונובן מיטשל ברגעים הראשונים של המשחק. מיטשל לא היה דומיננטי במיוחד במחצית הראשונה ובבריחה של יוטה ברבע השלישי. זאת הזדמנות טובה לדבר על ההבדל בין תוכנית משחק לניהול המשחק.

כשיש שחקן שקולע נגדך 57 נקודות אז הדבר הנכון הוא להדק את ההגנה עליו, בין אם עוד עזרה והימור על הזריקות של האחרים, דאבל-טים קבוע או לחץ אישי. אם ההימור על הזריקות של האחרים, הדבר החכם לעשות מול יוטה בערב נתון, לא מצליח, אז צריך להגיב בהתאם ולשחרר את ההגנה על אותו מיטשל. דנבר לא הגיבה בזמן ולכן יוטה עשתה דברים כאלה:

גרנט מגיע כדי לעזור לקרייג עם מיטשל, אבל גובר חוסם אותו בתזמון הנכון בשביל לסדר לקלארקסון מבט פנוי. כמה פשוט, ככה יעיל. לא סביר שנראה במשחקים הבאים את הג'אז קולעים באחוזים כאלה, אבל מלון היה צריך להגיב מהר יותר – דנבר עלו ל-39-42 ברבע השני ונקלעו לפיגור של 61-48 במחצית ו-104-79 בסיום שלושה רבעים.

ההצלחה השנייה של יוטה, שבלטה גם בדקות המוצלחות במשחק הראשון, היא בהגנה על ניקולה יוקיץ'. להוציא מייקל פורטר ג'וניור דנבר לא פגעה מהשלוש וזה הכריח את ניקולה יוקיץ' לקחת על עצמו הרבה יותר בהתקפה, כשבמהלכים מסוימים – בעיקר ברבע השלישי – הוא קיבל את הכדור בפוסט-אפ על רודי גובר, אחד המהלכים הרעים ביותר שיכולים להיות לכל קבוצה נגד יוטה. זאת לא הסיבה להפסד של הנאגטס. הם לא הצליחו להגיב מהר מספיק למסירות של יוטה שהגיעה להמון שלשות קלות, אבל הם ירצו להראות משחק התקפה זורם יותר במשחקים הבאים שלהם.

המפתח לזה יכול להיות מייקל פורטר שהיה טוב היום. השילוב שלו לצד גרנט ויוקיץ' נותן לסרבי שני שחקנים שיכולים לקלוע מרחוק ולרוץ לטבעת, כשהשילוב של התנועה שלהם פנימה בזמן שיוקיץ' בהיי-פוסט, או אפילו מצב בו הם חוסמים ליוקיץ' בפיק-נ'-רול גבוה במיוחד, יכול להכניס עניין להתקפה של דנבר. הסדרה הזאת הולכת להיות ארוכה ומעניינת מאוד.

מוזמנים לעקוב בטוויטר, לפעמים עולים שם דברים (שאחרי זה עולים גם כאן):

Follow @Roi_Weinberg