כדי להתריע על הזמן האבוד – מולי

השבוע ראיתי סרט. "זה רק סוף העולם" היה שמו. סרט בצרפתית, במאי מקנדה, ונושא הכי אוניברסלי שאפשר.

זה רק סוף העולם…

לא, לא סרט מדע בידיוני, לא, זה גם לא סרט על ספורט למרות שעבור חלק מאוהדי (ואולי גם שחקני) גולדן סטייט, אובדן הסיכוי להיות אלופים בלי להפסיד אף משחק בפליי אוף,  יכול להיות שנתפס כעת רק כסוף העולם.

כי להם תהיה עוד שנה אי שם בעתיד…

זה סרט על משפחה, על אהבה. זה סרט על האח השני מתוך שלושה, אח שעזב את הבית לפני תריסר שנים ומאז לא היה ממש בקשר עם משפחתו.

"אוהדי הצלחות", גם הם מנתקים קשר עם הקבוצה כשקשה ובלגן. משום-מה כולם רואים בושה בלהיות "אוהד הצלחות". אני רואה בזה בעיקר מנגנון הגנה, מנגנון שימור עצמי נגד הכאב שקורע אותך מבפנים, שהרי לא כולם – אתם יודעים – מסוגלים לחיות עם כאבי האכזבות, עם עוצמות המרורים, עם הקשיים שמונעים לא את השמחה אלא לעתים אפילו את הנשימה.

אז לואי, זה שמו של האח החוזר, מגיע הביתה כדי להודיע למשפחתו כי הוא עומד למות.

גם קבוצות מתות. מכבי יפו מתה. נכון, במקומה קמה מכבי קביליו יפו, אבל מכבי יפו כבר איננה עמנו.

יש הבדל? אני לא בטוח. אחרי מותו, אדם ממשיך לחיות לפחות כל עוד יש מי שזוכר אותו. גם קבוצה כך, ואני זוכר את מכבי יפו. אני זוכר גם את הרצל קביליו ז"ל, השוער המיתולוגי של מכבי יפו.

יצא לי לראות את קביליו משחק כמה פעמים, כולל גם במשחק בו הפועל ירושלים ניצחה שלוש אחת את מכבי יפו.בבוקר למחרת, אני זוכר,  הכותרת בעיתון היתה "קונצרט ירושלמי בין רגליו של קביליו".

הרצל קביליו ז"ל, שנפטר ב- 25 לחודש פברואר 1986, לא היה רק שוער אלא היה גם זמר. אירוני, במיוחד לאור כותרת העיתון שהזכרתי הרגע, שאני אוהב במיוחד לשמוע אותו שר את "לירושלים הלכתי"

אולי הסיבה האמיתית לכך היא כי אחרי יותר מעשור במדי מכבי יפו הוא עזב את הקבוצה בעקבות סכסוך עם ההנהלה והגיע ל… הפועל ירושלים.

מי שקוראים כאן, יודעים עלי שאני אוהד ניו אורלינס פליקנס ב-NBA, של הפועל ירושלים בכדורסל ושל הפועל קטמון ירושלים בכדורגל. הפועל קטמון ירושלים היא קבוצת אוהדים, כמו מכבי קביליו יפו. ואולם, בניגוד אליה, זו קבוצה שקמה לא בעקבות מות הקבוצה אלא בעקבות סכסוך, סכסוך של הקהל עם הבעלים של הפועל ירושלים. רוב הקהל שפעם היה של הפועל ירושלים עזב את משפחתו בשנת 2007 והלך לקטמון. ניתק קשר. מבחירה.  כמו לואי מהסרט.

אבל הפועל ירושלים עכשיו גוססת… היא ירדה לפני שלושה שבועות לליגה א'. ואני כואב. למרות שאני קטמון, עבורי הפועל ירושלים זה משפחה. אבל האם זה סוף העולם?

לואי, האח האבוד (מרצונו) מגיע להיפגש עם משפחתו כדי לומר להם שקצו קרוב. לצערי, כנראה שגם קיצה של הפועל ירושלים קרב, למרות שתמיד יש תקווה, תמיד חייבת להיות תקווה, תמיד, תמיד, תמיד תהיה תקווה.

אבל השאלה שעולה היא איך אפשר לומר לאחרים שאכפת לך מהם, לומר למשפחה, שתכף זה סוף העולם?

איך אפשר?

איך אפשר לנתץ לרסיסים אושר של אדם אחר, אפילו אם למעשה, הוא אינו קיים?

 

טריילר לסרט "זה רק סוף העולם".

 

אז משפחה, כך מתברר, – בדיוק כמו אהדה לקבוצה – אינה נעלמת בעקבות ניתוק, בעיקר בעקבות ניתוק מרצון.

רגשות העבר מתערבלים בסערות ובמטעני ההווה. האכפתיות והחמלה מתלטפות גוף בגוף עם כעס האובדן שהיה, עם הרחמים העצמיים על ש(לא)יהיה,  ובעיקר עם האהבה שפתאום כה קשה שלא להחצין. למרות הכול. ובדרכים משלה.

כי מתברר שאהבה, זה לעתים להתריע, ולעתים זה דווקא לא להתריע, על הזמן האבוד.

אז גולדן סטייט כבר לא תשבור השנה את השיא הזה של 16-0. יודעים מה, עקרונית אפילו אפשרי שהיא תפסיד – שנה שניה ברציפות  – לקליבלנד אחרי שהובילה 3-1. זה לא סוף העולם.

אז הפועל ירושלים אולי תלך בדרכה של מכבי יפו זק"ל (זכר קבוצה לברכה) ותתפרק, אבל תהיו בטוחים, תהיו בטוחים במלוא מאת האחוזים שזה… זה לא רק סוף העולם.

מה שכן, אם יצא לכם, לכו לחוות בקולנוע את "זה רק סוף העולם" וזיכרו להבחין בשימוש של הבמאי בחלונות ובעיקר בשימשות…

אגב שימשות, וכשאתם צופים בגולדן סטייט נגד קליבלנד, זיכרו את שימשת הטלוויזיה שדרכה אתם חווים את עולם הכדורסל, זכרו את שמשות הרכב בו אתם נוסעים למשחקי קבוצתכם האהובה, ובעיקר זכרו את שימשת החלון בו אמכם צופה אליכם הולכים לשחק במגרש הקרוב לביתכם, שדרכו היא עושה לכם בושות כשהיא צועקת שלא תעזו לשכוח את הסוודר…

כי עבור משפחתכם – כמו ובניגוד לאוהדים – מה שקורה, זה רק, זה אך-ורק סוף העולם.

 

לזכרה של טלי מימון, שביום חמישי הקרוב, 15/06/2017, לא תחגוג את יום הולדתה העשרים.

טלי מימון 15/06/1997 – 29/04/2013

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 66 תגובות

  2. מנחם לס

    12 יונ 2017 06:45:05

    אלוהים – כל אחד יכול לחשוב או להגדיר אלוהים בצורה שהוא רוצה (ואני כבר מזהיר את סטוקטון שאם הוא יתחיל להתברבר אני אמחוק אותו כי אלף אני לא במצב רוח טוב ובית לפעמים הוא עובר את הגבול) נתן לנו משתנה אחד הנקרא "זמן" והזמן מאפשר לנו להמשיך לחיות ולראות שמאומה הוא לא סוף העולם. הזמן בד"כ מרפא כל מחלה. כשאשתי רינה חלתה בגיל 33 במחלה סופנית כשהיו לנו שתי בנות בנות 6 חודשים ו-3, האמנתי שאולי יקרה נס כי היו כמה מקרים בודדים בעולם שחולי סרטן דם מסוג AML שרדו. כשהיא נפטרה כעבור שנתיים וחצי הרגשתי שעבורי ובנותי זה סוף העולם. אבל האמנתי שאם יהיה לי כוח לשרוד, הזמן יטקין את המהלומה ולאט לאט אלמד לחיות חיים חדשים.
    ובאמת הכרתי את גייל (אוהדת לייקרס דפוקה) כעבור כמה חודשים, נשאנו מהר ככל האפשר למען הבנות, והיא הפכה לאם נפלאה, שבגללה שתי בנותי גדלו בריאות מהפרעות נפשיות והיום הן אמהות מאושרות ומצליחות במקצוען.
    אם הקאבס תנצח את שלושת הבאים זה ייראה כסוף העולם להרבה מאד אנשים.
    בעוד ארבעה חודשים זה כבר לא יהיה סוף העולם כי תתחיל עונה חדשה עם תקוות חדשות, והכאב (והבושה) של הווריורס יתחלפו ברגשות אחרים.
    הבעייה היא עם אנשים שלא מאמינים שהזמן יירפא כל מחלה וכאב, ומתאבדים.
    אני מקווה שאיש לא יתאבד באוקלנד (אבל, בינינו, אני מאמין שמחר הסיפור ניגמר)

      1. אסף

        12 יונ 2017 10:17:55

        מתחבר לזה מאוד … מולי הכתיבה שלך בטור הזה כנה ,יפה ונוגעת ללב.
        מנחם התגובה שלך מדמי לבך מרגשת פשוט. תודה לשניכם.

  6. אוהד סלטיק האחר

    12 יונ 2017 07:14:57

    פוסט יפה

    גם מסביר למה אני מעדיף את צורת ה"אהדה" האמריקאית לקבוצות על פני ה"אהדה" האירופאית.

    האמריקאים (בד"כ) מבינים שספורט הוא קודם כל בידור ותמיד ישנה שנה הבאה .
    לכן אני לא זוכר מקרה של שריפת אבוקות במגרשים (גם באולמות סגורים) , אני לא זוכר מקרה ששמעתי על אוהדים שמתארגנים כדי לקסח במכות קבוצה אחרת של אוהדים .
    ולפי מה שהבנתי גם בשכונות הכי קשוחות אתה יכול ללבוש צבעים של קבוצה יריבה אחרת בלי חשש.

    1. יואל

      12 יונ 2017 09:43:12

      לא כל כך.
      תנסה ללכת בבוסטון עם חולצה של היאנקיס, או בסאות'איסט יוסטון עם חולצה של המאבס.
      אבל אתה צודק בזה שהם מבינים את זה שזה רק ספורט, למרות שבאופן אישי אני מעדיף את האוהדים באירופה בגלל שאפשר לראות את זה שיש להם נשמה.(למרות שהם מגזימים לפעמים,ד"א גם בנבא יש אוהדים מטורפים,אבל המקומות שרואים בטלוויזיה יקרים מאד והם בדכ משכונות עניות אז לא רואים אותם בטלוויזיה.)

    2. אמריקה זה לא רק ארה"ב

      12 יונ 2017 10:35:25

      נסה ללכת בטורונטו עם חולצה של בוסטון אחרי ניצחון בגיים 7..

      או בלה בוקה עם חולצה של ריבר/סן לורנסו

    3. נתן

      12 יונ 2017 10:56:11

      נראה לי שאצל אמריקאים, המושג "אוהד" חשוב יותר (או לא פחות) מהמושג "קבוצה". יש בזה הרבה היגיון בהקשר הספורטיבי.
      כל הטרמינולוגיה האמריקאית היא לתמוך, לאהוד, לעודד.

  7. לא רוצה להזדהות

    12 יונ 2017 07:17:53

    מנחם
    מאוד התלבטתי אם לכתוב את זה אבל זה ממש יוצא ממני :
    בגלל סיבות אלו ואחרות יש סיכוי גדול מאפס שביוני הבא אני לא אוכל לראות מה שאני כל כך רוצה לראות .
    כך שבשבילי במובן הזה אין מחר .

    1. Berch

      12 יונ 2017 08:15:00

      כדברי מונטי פייטון ואולוויז לוק את ד'ה ברייט סייד…..
      אני מקווה שאתה חווה את ההיום במלואו, בניגוד למי שיש לו מחר.

      1. עדיין לא מזדהה

        12 יונ 2017 08:52:48

        עדיף לראות את הצד המצחיק …
        מה שבטוח , שמחר בבוקר בהנחה שאהיה קיים , יהיה ים של דמעות בשתי עיני , מה שלא תהיה התוצאה .

        1. עידו גילרי

          12 יונ 2017 09:12:22

          עבור מישהו שלא רוצה להזדהות הרגע חשפת את ההזדהות הקבוצתית שלך. תהיה בריא ושיהיה לכם הרבה בהצלחה בעונה הבאה.

          1. עדיין לא מזדהה

            12 יונ 2017 09:22:19

            עידו
            אתה בטוח במסקנה ?
            בהנחה שהבנתי את הפתרון שלך .
            אני מסתכן בחשיפה , אבל אומר לך שהתכתבנו בימים האחרונים והתפלאתי מה באמת רוצים חלק מאוהדי אחת הקבוצות כפי שבא לביטוי באתר זה .

          4. עדיין לא מזדהה

            12 יונ 2017 10:03:17

            עידו
            עכשיו אני לא בטוח לחלוטין שפיצחתי את הפתרון שלך .
            אתה מוכן לאמר לי מה הפתרון שלך ?
            אני לא אגיב על זה .

  14. אוהד ס"א

    12 יונ 2017 10:07:35

    תודה מולי.
    מרגש ונכון.

    אני מאד אוהב את מודל קבוצת האוהדים, בטח כשהבעלים פועל בניגוד לאינטרסים שלהם.
    אני מכיר אישית כמה מהאנשים בהפועל רובי שפירא – פשוט חבר'ה נהדרים
    כנ"ל, בנורדיה (בית"ר).
    הפועל תל אביב כדורסל זה סיפור הצלחה (שהתקלקל קצת?)
    גם במקומות שזה לא קרה, האופציה שהיתה על השולחן גרמה לחיבור נכון בין האוהדים להנהלה (הפועל באר שבע בתקופת ז'ינו לעומת אלונה)

    בקשר לטיפול ביקירים שלנו שנמצאים בסיכון – יש זוג הרצאות מאירות עיניים על התופעה הקשה הזאת:
    https://soundcloud.com/glz-radio/nakedscientists04e01

    https://soundcloud.com/glz-radio/191220161345a

    וחוץ מזה זה באמת רק ספורט

  17. הציפור הנדירה

    12 יונ 2017 10:58:34

    מי זאת טלי מימון ומה הקשר שלך אליה וממה נפטרה? אלה דברים מתבקשים כשמקדישים דברים לזכר מישהו/מישהי.

          1. Ish

            12 יונ 2017 16:23:13

            א) זה די ברור מהטקסט
            ב) אני לא בטוח שזה נכון שלא להגיד את זה זו הדרך הנכונה. אין לי ממש כח להכנס לעניין (אני אמור לשמור כוחות לאיזה 10000 תגובות לגיא)צריך אבל המניעה שלנו כחברה מלדבר על דברים הרבה פעמים יוצרת הרבה יותר בעיות ממה שהיא פותרת.

  21. עגל ומלבד זאת אני סבור שיש לפרק את ג"ס

    12 יונ 2017 12:58:58

    והארץ הספורטיבית היתה תוהו ובוהו וקבוצות אוהדים מתנגחות זו בזו ורוחו של מולי מרחפת ממעל
    נתת לנו מסגרת מחשבה יפה ודברים לחשוב עליהם

  24. שחר

    12 יונ 2017 14:10:59

    פוסט מרגש וכתוב נפלא!
    אני אשתף שהיום לפני כעשרה חודשים בדיוק איבדתי את אחותי הקטנה שנפטרה בגיל 19, חוויה מטלטלת שעדיין צריך לעכל. סוף העולם זו בדיוק התחושה שחווים ברגעים הראשונים, ואף בימים הראשונים. אבל לבסוף החיים(והשגרה) מצליחים להחזיר אותך למסלול.
    מאחל לך ולבת זוגתך, ולאחים אם יש רק אושר.

    3. מולי

      12 יונ 2017 15:09:03

      שחר. מועד היבקע אור השמש מהמזרח.
      זכור שכל בוקר, בשחר, האופטימיות נושאת חיוך, חיוך של תקווה.
      זכור שתמיד יש עוד שחר. תמיד יהיה עוד שחר.
      זכור שלעתים יש שחר רגיל ויש שחר מטלטל. יש שחר חדש ושחר של דג'ה-ווּ.
      ובעיקר זכור. גם אותה וגם את החיים.

    4. הייט אשברי

      12 יונ 2017 16:29:33

      As far as my eyes can see
      There are shadows surrounding me
      And to those I leave behind
      I want you all to know
      You've always shared my darkest hours
      I'll miss you when I go

  29. עומר

    12 יונ 2017 20:41:26

    פוסט מרגש. גרמת לי גם לרצות לראות את הסרט, שנראה נפלא.
    יש לי בעייה בשנים האחרונות, קשה לי מאוד לראות סרטי דרמה\טרגדיה. החיים האמיתיים קשים ועצובים מספיק, ככה שזה משפיע עלי הרבה יותר. מעדיף להסיח את דעתי ולנקות את הראש עם דברים מצחיקים, דימיוניים או דבילים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט