השבוע ראיתי סרט. "זה רק סוף העולם" היה שמו. סרט בצרפתית, במאי מקנדה, ונושא הכי אוניברסלי שאפשר.

זה רק סוף העולם…

לא, לא סרט מדע בידיוני, לא, זה גם לא סרט על ספורט למרות שעבור חלק מאוהדי (ואולי גם שחקני) גולדן סטייט, אובדן הסיכוי להיות אלופים בלי להפסיד אף משחק בפליי אוף,  יכול להיות שנתפס כעת רק כסוף העולם.

כי להם תהיה עוד שנה אי שם בעתיד…

זה סרט על משפחה, על אהבה. זה סרט על האח השני מתוך שלושה, אח שעזב את הבית לפני תריסר שנים ומאז לא היה ממש בקשר עם משפחתו.

"אוהדי הצלחות", גם הם מנתקים קשר עם הקבוצה כשקשה ובלגן. משום-מה כולם רואים בושה בלהיות "אוהד הצלחות". אני רואה בזה בעיקר מנגנון הגנה, מנגנון שימור עצמי נגד הכאב שקורע אותך מבפנים, שהרי לא כולם – אתם יודעים – מסוגלים לחיות עם כאבי האכזבות, עם עוצמות המרורים, עם הקשיים שמונעים לא את השמחה אלא לעתים אפילו את הנשימה.

אז לואי, זה שמו של האח החוזר, מגיע הביתה כדי להודיע למשפחתו כי הוא עומד למות.

גם קבוצות מתות. מכבי יפו מתה. נכון, במקומה קמה מכבי קביליו יפו, אבל מכבי יפו כבר איננה עמנו.

יש הבדל? אני לא בטוח. אחרי מותו, אדם ממשיך לחיות לפחות כל עוד יש מי שזוכר אותו. גם קבוצה כך, ואני זוכר את מכבי יפו. אני זוכר גם את הרצל קביליו ז"ל, השוער המיתולוגי של מכבי יפו.

יצא לי לראות את קביליו משחק כמה פעמים, כולל גם במשחק בו הפועל ירושלים ניצחה שלוש אחת את מכבי יפו.בבוקר למחרת, אני זוכר,  הכותרת בעיתון היתה "קונצרט ירושלמי בין רגליו של קביליו".

הרצל קביליו ז"ל, שנפטר ב- 25 לחודש פברואר 1986, לא היה רק שוער אלא היה גם זמר. אירוני, במיוחד לאור כותרת העיתון שהזכרתי הרגע, שאני אוהב במיוחד לשמוע אותו שר את "לירושלים הלכתי"

אולי הסיבה האמיתית לכך היא כי אחרי יותר מעשור במדי מכבי יפו הוא עזב את הקבוצה בעקבות סכסוך עם ההנהלה והגיע ל… הפועל ירושלים.

מי שקוראים כאן, יודעים עלי שאני אוהד ניו אורלינס פליקנס ב-NBA, של הפועל ירושלים בכדורסל ושל הפועל קטמון ירושלים בכדורגל. הפועל קטמון ירושלים היא קבוצת אוהדים, כמו מכבי קביליו יפו. ואולם, בניגוד אליה, זו קבוצה שקמה לא בעקבות מות הקבוצה אלא בעקבות סכסוך, סכסוך של הקהל עם הבעלים של הפועל ירושלים. רוב הקהל שפעם היה של הפועל ירושלים עזב את משפחתו בשנת 2007 והלך לקטמון. ניתק קשר. מבחירה.  כמו לואי מהסרט.

אבל הפועל ירושלים עכשיו גוססת… היא ירדה לפני שלושה שבועות לליגה א'. ואני כואב. למרות שאני קטמון, עבורי הפועל ירושלים זה משפחה. אבל האם זה סוף העולם?

לואי, האח האבוד (מרצונו) מגיע להיפגש עם משפחתו כדי לומר להם שקצו קרוב. לצערי, כנראה שגם קיצה של הפועל ירושלים קרב, למרות שתמיד יש תקווה, תמיד חייבת להיות תקווה, תמיד, תמיד, תמיד תהיה תקווה.

אבל השאלה שעולה היא איך אפשר לומר לאחרים שאכפת לך מהם, לומר למשפחה, שתכף זה סוף העולם?

איך אפשר?

איך אפשר לנתץ לרסיסים אושר של אדם אחר, אפילו אם למעשה, הוא אינו קיים?

טריילר לסרט "זה רק סוף העולם".

אז משפחה, כך מתברר, – בדיוק כמו אהדה לקבוצה – אינה נעלמת בעקבות ניתוק, בעיקר בעקבות ניתוק מרצון.

רגשות העבר מתערבלים בסערות ובמטעני ההווה. האכפתיות והחמלה מתלטפות גוף בגוף עם כעס האובדן שהיה, עם הרחמים העצמיים על ש(לא)יהיה,  ובעיקר עם האהבה שפתאום כה קשה שלא להחצין. למרות הכול. ובדרכים משלה.

כי מתברר שאהבה, זה לעתים להתריע, ולעתים זה דווקא לא להתריע, על הזמן האבוד.

אז גולדן סטייט כבר לא תשבור השנה את השיא הזה של 16-0. יודעים מה, עקרונית אפילו אפשרי שהיא תפסיד – שנה שניה ברציפות  – לקליבלנד אחרי שהובילה 3-1. זה לא סוף העולם.

אז הפועל ירושלים אולי תלך בדרכה של מכבי יפו זק"ל (זכר קבוצה לברכה) ותתפרק, אבל תהיו בטוחים, תהיו בטוחים במלוא מאת האחוזים שזה… זה לא רק סוף העולם.

מה שכן, אם יצא לכם, לכו לחוות בקולנוע את "זה רק סוף העולם" וזיכרו להבחין בשימוש של הבמאי בחלונות ובעיקר בשימשות…

אגב שימשות, וכשאתם צופים בגולדן סטייט נגד קליבלנד, זיכרו את שימשת הטלוויזיה שדרכה אתם חווים את עולם הכדורסל, זכרו את שמשות הרכב בו אתם נוסעים למשחקי קבוצתכם האהובה, ובעיקר זכרו את שימשת החלון בו אמכם צופה אליכם הולכים לשחק במגרש הקרוב לביתכם, שדרכו היא עושה לכם בושות כשהיא צועקת שלא תעזו לשכוח את הסוודר…

כי עבור משפחתכם – כמו ובניגוד לאוהדים – מה שקורה, זה רק, זה אך-ורק סוף העולם.

לזכרה של טלי מימון, שביום חמישי הקרוב, 15/06/2017, לא תחגוג את יום הולדתה העשרים.