איזה כיף שיש טיטאנים! / דרור פרידמן

איזה כיף שיש טיטאנים!

מאת דרור פרידמן

*******************

לאלה שלא זוכרים, דרור פרידמן התגורר שנים רבות בארה"ב שם למד תקשורת וקולנוע ובין השאר גם כתב בידיעות אמריקה. כיום הוא עוסק בכתיבת וניהול תוכן לחברות תקשורת בימים, וכתיבה למגירה בלילות. הוא זה שכתב את המאמר המצויין על דני איינג'.

******************

בפברואר 2008 ישבתי עם החב'רה בברוקלין לראות את סופרבול 42, שבדיעבד התברר כאחד הדרמטיים בהיסטוריה. הניויורק ג'איינטס הגיעו כאנדרדוגים מובהקים מול הניואינגלנד פאטריוטס, אבל על המגרש התפתח משחק צמוד, עצבני, ועם סקור נמוך יחסית. משחק שבנוי בדיוק כדי לתת לאנדרדוג הזדמנות לעקוץ. המהלך הכי זכור מהמשחק התרחש דקה לסיום –  "תפיסת הקסדה" הלא תאומן של דייויד טיירי, כשהוא מצמיד את הכדור לקסדתו ביד אחד תוך כדי נפילה אחורה. זה המהלך שהשאיר את ניויורק בחיים. העקיצה עצמה הגיעה אחריי זה עם טאצ'דאון שחתם את ניצחון הג'איינטס ואת אחת ההפתעות הגדולות בתולדות "המשחק הגדול".

חבריי הניויורקרים זינקו מהספה והתפוצצו בטירוף הניצחון. מגשיי פיצה וזרמיי בירה עפו באוויר. שמחתי עבורם, אבל אני המשכתי לשבת כשתחושת פספוס אופפת אותי. אני אמנם אוהד הסלטיקס, אבל אין לי שום זיקה לאימפריית הרשע של הפאטריוטס בניצוחו של הנפוליאון ביל בליצ'ק. בקרב קבוצות הפוטבול של ניויורק אני בכלל מעדיף את הג'טס לובשיי הירוק. כך שלמשחק הגעתי דיי ניטראלי. אז למה הבאסה? כי נגזל ממני להיות עד לרגע ספורט היסטורי נדיר. הפאטריוטס הגיעו לסופרבול בלי אף הפסד. ניצחון בו והם היו חותמים עונה מושלמת.

"תפיסת הקסדה"

*

8

*

בקרוב למאה שנות קיומה של ליגת הNFL הייתה רק עונה מושלמת אחת מיאמי של 1972. הפאטריוטס היו נכנסים למועדון האולטרהאקסקלוסיבי הזה עם יותר ניצחונות בזכות עונה סדירה ארוכה יותר, כלומר הישג ברמת קושי אפילו יותר גבוהה. זה רגע ספורטיבי כל כך נדיר שאולי תראה פעם בחיים ואולי בכלל לא. אז למרות הסלידה מהדומיננטיות מעוררת האנטגוניזם של חבורת בריידי, הרגשתי אכזבה לא לראות אותם הולכים עד הסוף.

אוקי, אז בואו נעבור לדבר על כדורסל, כי אנחנו באתר הופס ולא באתר goal-posts

הפלייאוף המשמים שעבר עלינו רק אישר את הטענות שנטחנו עד דק על אובדן התחרותיות בליגה, כשעל כל חטיבה השתלטה קבוצהטיטאן בדומיננטיות חסרת מעצורים . לא היה כיף לראות סידרת סוויפים לא נגמרת. לא היה לי כיף לראות את הסלטיקס נדרסים בגמר המזרח כמו חתול שמנסה לחצות אוטוסטרדה. לא היה לי כיף להילחם בתחושה שכל הפוסטסיזן הוא לפרוטוקול.

אבל למרות הכל, אני כן מעריך את הרגע ההיסטורי כשלראשונה בתולדות הליגה שתי יריבות מרות נפגשות שלוש פעמים רצופות בגמר כדי להוכיח סופית למי יש יותר מוג'ו. אפילו בכל היסטורית המפגשים המיתולוגיים בין הסלטיקס ללייקרס בשנות ה60' וה80' זה מעולם לא קרה! יד על הלב, בתור עכבריי כדורסל, יש איזה מצב בעולם שאתם לא רוצים לראות את הפרק השלישי בסאגת הלברונים נגד המפלצת מהמפרץ?

אני גם ממש לא קונה את זה שאפשר לסגור את הליגה בשנים הקרובות. גולדן סטייט לפני הגלגול הנוכחי שלה ,להזכירכם, הגיעה לפלייאוף רק פעם אחת ב 18 שנים. מישהו דמיין שדווקא הארגון הכושל הזה יוליד קבוצה שתשבור את שיא הניצחונות של שיקאגו הגדולה?! אם הלוחמים לא היו בוחרים במזליקו את דריימונד גרין במרתפי הסיבוב השני אז יכול להיות שהספלאש ברודרס היו קוריוז מצליח אבל לא בסיס לקבוצה היסטורית. האופי של דריימונד, בתורו, (והפציעה של קארי) הביאו להפסד האליפות לפני שנה. ככה זה ספורט. עניין דינמי שכזה. קבוצות עולות ויורדות במחי זאזה.

חוצמזה עדיין עדיף שתי קבוצות על אחת בכל קונפרנס, על פני דומיננטיות של קבוצה אחת בלבד סטייל הלייקרס של שאקובי. בפלייאוף של 2001 המכונה המשומנת של פיל ג'קסון טיילה לגמר ברקורד של 11-0 אחריי שלושה סוויפים, כולל בגמר המערב על הספארס עם תאומיי המגדל של דאנקן ורובינסון. בגמר לא חיכתה האלופה בראשות לברון אלא פילדלפיה והצגת היחיד של אלן אייברסון. אייברסון חילץ ניצחון כבוד מפתיע בחוץ במשחק הראשון תוך כדי צעידה הפגנתית מעל שחקן הספסל טיירון לו שנפל על הפרקט כן אותו טיירון שגדל להחליף את דייויד בלאט. אבל אז באו עוד ארבעה נצחונות רצופים של הלייקרס שהבהירו מי הבוס. בשנה אחריי זה זה שוב היה סוויפ משפיל בגמר על הראש של ניוג'רסי. זאת שהשחקן השני הכי מוכשר שלה היה ריצ'ארד ג'פרסון כן אותו ריצ'ארד שטיירון מעלה מהספסל של קליבלנד.  

שוויוניות היא גם לא תמיד ערובה לאיכות. לפחות לא בגמר. בשנה הראשונה שג'ורדן פרש לבזבז את הכישרון שלו במגרש הבייסבול הליגה נעשתה שקולה בבת אחת. המון קבוצות ושחקנים הרגישו שזה סוף סוף הצ'אנס שלהם. הפלייאוף אכן קיים והיה מותח ודרמתי, כולל עוד אחת מאותן סדרות רוויות אמוציות וטראש טוקינג אגדי של רג'י מילר מול הניקס. לעומת זאת הגמר בין הניקס לרוקטס אמנם נמתח לשבעה משחקים, אבל הכדורסל היה איטי, משמים, וירוד. וזה ממש לא עניין של תקופה או סגנון כשרק שנה קודם לכן קיבלנו את משחק הגמר הגדול איי פעם עם שלוש הארכות בין פיניקס לשיקאגו. חלפה עוד שנה וכבר היה ברור שהליגה בבעיה. הגמר הסתיים בסוויפ ואחוזיי הצפיה צנחו.

אז נכון שאינדיבידואלית ג'ורדן השאיר וואקום ענק בפרישה הראשונה שלו. אבל גם המחסור בקבוצת על ממש פגעה במוצר. כשג'ורדן חזר היה אפשר לשמוע אנחת רווחה גלובלית בקרב האוהדים, גם אצל אלו שידעו שאולי אפשר לסגור את הליגה לכמה שנים נוספות ולהוסיף את השחקנים האהובים עליהם לרשימת נפגעי ג'ורדן אלו שלעולם לא יזכו באליפות. השוויוניות ירדה, שיקגו ניצחה 72 משחקים, אבל הרמה והפופולריות שוב עלו. שיקאגו של ג'ורדן, אגב, על כל גדולתה מעולם לא הצליחה לסיים סידרת גמר בסוויפ!

ההבדל בין שתי התקופות שציינתי כאן הוא כמובן בחולשת המזרח בעידן שאקובי. עניין שמלווה אותנו – מיאמי אחת פחות או יותר – עד היום למעשה. ולכן בואו נודה שוב לכך שכן יש במזרח קבוצת על אחת שמבטיחה לנו גמר שקול במקום לספק נציגה לפרוטוקול ששמחה רק להגיע למעמד. קליבלנד וגולדן סטייט וכל קבוצת על אחרת מציבות רף גבוה וזה עדיף על חוסר רף בכלל. רף שמחייב קבוצות אחרות ללמוד לקפוץ גבוה יותר. סקרמנטו הנפלאה של ביביווברדיבאץ'-סטויינקוביץ'-וההוא שאשתו לבשה את המכנסיים בבית נבנתה כדי להתמודד מול השאקובים ונתנה לנו סידרה לפאנטאון מולם בגמר המערב. יוטה של סטוקטוןמאלוןהורנסק הצליחה לספק שני גמרים מכובדים מאוד מול השוורים ואת הברכיים המפורקות של ביירון ראסל בחסות הקרוסאובר הקטלני של ג'ורדן.

אוקיי, אז נכון, קלילנד וגולדן סטייט נבנו בתנאים לא ממש קונבנציונלים. אצל אחת הבעלים היה מוכן לשבור את הבנק כדי להציל ספורטיבית את העיר שלו. אצל השנייה הזינוק חסר התקדים בתקרת השכר אפשר להוסיף שחקן טופ-3 לקבוצה היסטורית. זה כרגע השאיר אבק לליגה, אבל הקבוצות האחרות לומדות לאט לאט לקפוץ גבוה יותר. בוסטון הולכת כנראה להוסיף אולסטאר ואת הבחירה הראשונה לרוסטר הלוחמני שלה. מילווקי יכולה לעשות דברים מעניינים עם החוזה הנגמר של גרג מונרו והגרעין הצעיר המלהיב שלה. הקו האחורי של וושינגטון הולך לעשות צרות לכל קבוצה אחריי הניסיון שצברו בפלייאוף. סאן אנטוניו הולכים להצעיר את הסגל ויש דיבורים על הגעת כריס פול. אה, ויש גם מצב שראסל ווסטברוק ילמד שיש דרכים אחרות לנצח מאשר לשחק בסגנון צ'יטה אחת על חמש.

טוב הגזמתי לגבי ראסל. אבל גם אם אתם לא קונים את האופטימיות שלי, עדיין זה ממש כיף שיש טיטאנים. למה? כי לא פחות משכייף לראות טיטאנים מתגוששים עוד יותר כיף לראות אותם נופלים לבסוף. הדבר השני הכי מתוק אחריי אליפות מבחינתי זה הרגע הזה (כול עוד שהוא לא משבש לי אירוע היסטורי) שהטיטאן סוף סוף מוכרע ע"י קבוצה אנדרדוגית. ואתה יושב שם ועדיין כוסס ציפורניים אפילו שנראה שזה גמור, כי אתה רגיל שהטיטאן מוצא תמיד את הרוברט הורי הזה שמפוצץ לך את הבלון משומקום. אבל הרוברט הורי לשם שינוי לא מגיע. לא הפעם. זה רגע שיכול לקחת שנים עד שהוא מגיע, אבל הציפיה עושה אותו למתוק יותר ויותר משנה לשנה. האמריקאים קוראים לרגע הזה upset, אבל אני ממש לא מוצא בו שום דבר upsetting.

יאללה שיהיה לנו גמר אדיר And may the best titan win.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. אחלה פוסט ואחלה כתיבה!
    עניין האנטגוניזם שיצר ג'ורדן כבר נטחן עד דק, כולם כבר מודים שלברון ענק, כולם כולם מסתכלים על הגולדנס כעל מונופול ..
    ועדיין, למרות זאזא האיום , אני מעדיף את הכדורסל היפה של נציגת המערב.
    לשנה הבאה בטקסס הבנויה, יחד עם ג'ון וול וטבעת אחרונה למאנו.

  2. פוסט נפלא. יוטה של סטוקטון ומאלון זו הקבוצה שהכי התבאסתי עליה מאלו שנחלו את נחת זרועו של ג'ורדן ובעיקר בגלל מי שהוא עבורי המודל לרכז הקלאסי ודמות האנטי כוכב מהבולטות בתולדות המשחק הזה
    ג'ון סטוקטון שכל כך רציתי שיזכה באליפות פעם אחת.

  3. חיפשתי וחיפשתי מה לא בסדר בפוסט הזה ולמה אינני מסכים. ובסוף מצאתי: "בראיון" (ראסל) ולא "ביירון" 😉

  4. פוסט מצוין וכתוב מצוין.
    כתבת יפה על הרגע הזה שיבוא עוד שנתיים-שלוש בו קליבלנד תהיה בשיויון 3-3 מול קבוצה אחרת (בוסטון?) ויניב וכל אנשי הללל יגידו שלברון נח ופה ושם ושאין סיכוי שקליבלנד תפסיד, ואז פתאום יהיה שקט באותם והיא תפסיד את הסדרה וכולנו נדע שנפל דבר ונגמר עידן לברון בליגה.
    ואז אפילו אנשי הללל יתחילו להתגעגע (אבל לא יודו בזה).

    גם אני מאוד אהבתי את סטוקטון ומאלון והיה חבל לי עליהם בגמר (למרות שהקבוצה שלי יוסטון היא זאת שעשתה להם את רוב הצרות).
    היה חסר להם עוד שחקן טוב כדי להצליח מול הגלקטיקוס של שיקגו.

    1. ליוטה היה גם חסר גם קצת "רוע" חיובי. אחד שהיה מביא קונטרה לרודמן התולעת. באמת חבל עליהם. הקבוצה היחידה שקיבלה 2 צ'אנסים מול שיקגו. הבעיה לא הייתה בכישרון כמו בעניין המנטלי. מאלון לא כל-כך תפקד בגמר. אולי גודל המעמד. ואולי באמת רודמן הוציא אותו משיווי משקל. אני זוכר בתסכול איך הוא לוקח שוב ושוב זריקות מיד ריינג' במקום לקחת את מאסת ההרקולס שלו לתוך הסל ולדרוס את מי שבדרך.

  5. מאחל לך (ולכולנו) לראות עןד קבוצה שמנצחת 4:0 ועושה את כל הדרך בפלייאוף בסוויפ, ולו כדי שנוכל לומר שראינו זאת בחיינו.

    ואגב, הכתיבה שלך היא סוויפ בפני עצמה…

    1. תחשוב על זה שאם זה קורה השנה, אז תוכל לספר לנכדים שראית פלייאוף מושלם של קבוצה בלי הפסד בדיוק שנה אחריי שבירת שיא הנצחונות של כל הזמנים. זה אירוע שאולי באמת אף פעם לא יקרה שוב!

      תודה לך ולכל שאר המגיבים על הפידבקים החיוביים. מהיום אספר לאנשים בגאווה שהכתיבה שלי מטאטאת אנשים 😉

      בכל אופן התחושה שלי שמצפה לנו גמר אדיר. התנגשות טיטאנים אמיתית. כרגע אין דרך לעצור את קיירי אירווינג בזון תפס. מהצד השני תומפסון לא כל-כך פוגע. שאלת השאלות – האם סטף יופיע סוף סוף לגמר. אם לא, לא בטוח שדוראנט יוכל להציל לבד את המולדת.

  6. יפה מאוד ומסכים איתך שהליגה בנויה מספיק חזק כדי שלא יקרה כאן נזק לטווח רחוק, ואולי אפילו תרוויח מבחינה שיווקית מהיריבות בין ג"ס ללברון.
    הבעיה תתחיל אם ג"ס תפרק את קליבלנד ללא מאמץ ושאר הקבוצות יחליטו להתרפס בפני המפלצת מהמפרץ. כי בעולם שבו רק השורה התחתונה קובעת, עדיף לא לנסות להתחרות ולחכות עד יעבור זעם. לפחות בתקופה של ג'ורדן היו מאבקים אמיתיים והיה דבר שנקרא 'כבוד עצמי', שנחשב למשהו ששווה להיאבק עבורו.
    היום מרגיש שזה חסר בליגה.

    1. למה נראה לך ששחקנים לא מנסים לנצח את ג"ס, במיוחד שיצאו קולות על שחצנות וחוסר אהדה כלפיהם.
      אני לא מסכים ששחקנים מוותרים כשהם פוגשים את ג"ס (ובטח זה לא מקרה הליגה הישראלית עם מכבי של פעם).

  7. מעולה דרור. כתוב נהדר. לא מצליח להבין את כל אלה שחוששים שגולדן סטייט יעשו סוייפ על קליבלנד. הם כנראה עדיין חושבים שזאת קליבלנד של העונה הרגילה. קליבלנד של הפלייאוף היא מכונה משומנת שמשחקת מצויין אז נכון שזה מול המזרח אבל עדיין רואים מחויבות ונחישות וביצוע של פעולות בצורה מושלמת. אין לי מושג איך ייגמר הגמר אבל לבטח לא יהיה סוייפ

    1. קליבלנד, ממה שראיתי, עוד לא פיתחה את ההילוך הנוסף בהגנה. יכול להיות שאנחנו לא רואים את כי לא היה צורך עד עכשיו. אני מקווה מאוד שזה יקרה אחרת יהיה סוויפ משעמם בגמר. ג"ס נפלאה בשני צידי המגרש. אם הקאבס יהיו קבוצת על רק בצד אחד זה לא יספיק.
      חוץ מזה יופי של כתיבה!

      רק תיקון אחד – היתה במזרח אחרי שיקגו קבוצה חזקה בשם בוסטון…

      1. בוסטון של גארנט-אלן-פירס עשתה לי הרבה שמח בחיים, בטח אחריי שנים שסבלתי את דינו ראדג'ה בתור השחקן המוביל של הירוקים. היא הייתה קבוצה אימתנית, אבל לא הצליחה להשתלט על הליגה בצורה טוטלית כמו הקבוצות האחרות שהזכרתי. עניין של פציעות, חוסר מזל ובעיקר הגיל המבוגר של שלושת הגדולים וקצת האופי של רונדו.

  8. מצויין! מה שגורם לעולם להמשיך להסתובב זה שדור הולך ודור בא, והטיטאנים של היום הם בור הצואה של מחר.

    1. ב 100%, באמת?
      אשמח אם ראסל יזכה אבל אני עוד זוכר רשימה לא קצרה של שחקני היכל התהילה שהיו בטוחים שמתישהו הם יזכו באליפות.

  9. בסופו של דבר, לטווח הרחוק, סדרה אפית אחת בין 2 קבוצות אדירות תיזכר הרבה יותר מאשר אוסף של סדרות טובות+, אבל במבט עכשווי זה עדיין מבאס לחכות שנה שלמה לפלייאוף ולקבל ממנו רק (מקסימום) שבעה משחקים טובים.

    מה שכן באמת יש מחזוריות, היי, אפילו הנטס היו פעם סבירים! 🙂

  10. צודק לגמרי
    כמה שאנחנו שונאים/מתלוננים/מתבכיינים עכשיו…. כל צעירי האתר יראו שעוד 20 שנה הם יספרו בנוסטאלגיה איך הם היו עדים לתופעה הזו בלייב 🙂

  11. וואו
    פוסט מושקע וכיפי לקרוא
    אני אישית בספקות עם עצמי לגבי מה עדיף – מעט תותחי על או ליגה שוויונית.
    מצד אחד אני מעדיף את לה ליגה על פני הפריימרליג כי אני מעדיף לחכות ל-6 משחקים בין שלוש הגדולות מאשר לראות את ליברפול מפסידה לאיזו ברייטון. גם לדוגמה בליגת האלופות אני לא מתעניין כמעט עד משחקי שמינית הגמר כשרק קבוצות באמת טובות שכיף לצפות בהן נשארות למפגשים ביניהן.
    מצד שני עומדת ליגת העל בכדורסל של השנה – בתור אוהד גלבוע הייתי ערני לכל המתחרש בתחתית ומבחינתי זאת הייתה העונה הכי טובה של השנים האחרונות. לראות את גלבוע קולעת שני סלי ניצחון על לא אחרת מאשר מכבי, מנצחת את ירושלים, ועכשיו הפלייאוף המעניין הזה – כל זה עושה לי טוב בלב.

    מצד אחד עומדים התחרותיות והמתח, מהצד השני עומדים האיכות ורמת משחק גבוהה.
    מה עדיף מתי? לדעתי תלוי באופי של הליגה. לנ.ב.א ולליגת האלופות מתאים לדעתי יותר מספר קטן של תותחי על שתמיד בסוף השנה מנפקים משחקים אדירים. לעומת זאת בליגת העל בארץ (בכדורסל כמובן!) אני מעדיף ליגה שכשאתה מגיע לפלייאוף ואין קבוצה אחת שאתה יכול להמר עליה במעל 50 אחוז שהיא תיקח את האליפות.

  12. הבולס של ג'ורדן זאת השושלת היחידה שלא סיימה ב Upset המדובר.

    קבוצות על זה אחלה, הצופים רוצים לראות קבוצות על, אבל גם רוצים לראות קבוצות על מזיעות ומתעלות על פני גלים גבוהים ולא משייטות בקלילות על פני המים הנעימים ביום אביבי רגוע ומשעמם. את זה הליגה צריכה למצוא דרך להשיב.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט