בוסטון-וושינגטון.

בוסטון: בדומה למשחק הרביעי, בוסטון פתחה טוב את המשחק כשאייברי בראדלי וג'יי קראודר היו פשוט מעולים. ההבדל הוא שהפעם הם נשארו חדים לכל אורכו, ויש לזה כמה גורמים. הראשון, כמובן, הוא יתרון הביתיות (וושינגטון של החוץ חלשה בהרבה מזאת של הבית), והשני זה מתן הדקות לג'יילן בראון. רוב הזמן הסלטיקס שיחקו עם גבוה אחד, והשילוב של בראון ליד הורפורד היה משמעותי.

קו קדמי ארוך של בראון, קראודר ואל הורפורד טוב בהגנה ויכול להתמודד עם הקושי שבשמירה על שני גארדים יוצרים. בראון תרם לזה וג'ון וול ובראדלי ביל היו חלשים מאוד בזריקות שזרקו כששמרו עליהם (בהשוואה למשחקים 3-4). סביר שיקבל עוד דקות בהמשך, כי הוא היה גיים צ'יינג'ר, והגביל ההשפעה של מרקיף מוריס שהייתה משמעותית ברבע השלישי של משחק 4.

נוסף על כך, התוספת של מרקוס סמארט הייתה נהדרת כשהוא נתן 11 ריבאונדים (4 בגארבג' טיים) ו-6 אסיסטים ולא מעט משחק אול-אוראונד. זה אפשר לבוסטון לנצח ביום בינוני של איזייאה תומאס. כשסמארט, רוז'ייר, אוליניק ובראון יכולים לעלות מהספסל ולשנות משחקים זה משפיע לטובה. השניים האחרונים נותנים לא מעט מרחב תמרון להורפורד ואפשרו לו לשלוט במשחק עם 6 ריב' ו-7 אס'.

וושינגטון: הוויזארדס לא פתחו טוב ונכנסו לפיגור מוקדם, כששום דבר לא הלך להם הערב – התקפות המעבר שלהם הוגבלו, המשחק הקבוצתי נעלם והריבאונד היה חלש. יכול להיות שזה סתם אחד מהימים שבהם שום דבר לא הולך, כי הם היו על הפנים בשני צדדי המגרש בצורה די קיצונית (38.5% מהשדה, 25% מהשלוש וספיגת 123 נקודות). השאלה עכשיו, כמובן, היא מה הם יכולים לקחת הלאה.

ניהול משחק יותר טוב זה דבר חשוב. בריצה של בוסטון ברבע השני נתקלה בלי תשובה כלשהי, בין אם פסק זמן מתבקש או שינוי משמעותי בחמישייה בזמן הזה. הוויזארדס היו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה, או לבוא בגישה שנועדה למנוע מהסלטיקס לרוץ. זה חיוני מול קבוצה נפיצה כל כך, בטח בבית. הרכב של וול ליד ג'נינגס וביל, ניסיון ללכת כמה שיותר על איזייאה תומאס בהגנה או שילוב של שני גבוהים, כל דבר כזה יכול להיות שינוי לטובה ומתבקש לקראת המשחק השישי.