אגדת בייסבול שטרפה אומה שלמה (התפרסם באתר הישן). מומלץ גם למתחילים בבייסבול / מנחם לס

 

(לקראת פתיחת עונת הבייסבול, ותקופת השנה, החלטתי להכניס ספור שכתבתי לראשונה למגזין סוף השבוע של עתון 'חדשות', סיפור ראשי עם תמונת שער, שעשה בזמנו המון רעש בישראל, למרות שאז היו מעטים שידעו מה זה בייסבול)

אגדת ספורט שהטריפה אומה שלמה

 

איצטדיון שיי

קווינס, ניו-יורק, 

תחילת אפריל , 1985

היו אלה שלושה שבועות מופלאים. שלושה שבועות שבהם התגשמו מאוויינו, חלומותינו ותפילותינו. הלא ייאמן היה לעובדה. סיפורו המופלא והמדהים של סיד פינץ' שירד מההרים, הפך לרגע אחד ארוך את היבשת כולה לגן ילדים גדול. המגזין "ספורט אילוסטרייטד" עקב אחרי הסיפור ותיאר אותו לפרטי פרטים במשך שלושה שבועות.

זהו סיפורו של בחור תימהוני בן ה-28, שהופיע כפאנטום וסחף אחריו את כל המדינה האדירה הזאת עד לשיגעון טוטלי בלתי נתפש. בחור רזה וגבוה, סהרורי ומבולבל, שנתן למדינה שעות של טוהר וקסם, חלום והתעלות.

עצמו את עיניכם לרגע ונסו לדמיין את המצב הבא: יום שני. שעה שלוש. לאימון של מכבי תל אביב בכדורגל מופיע פתאום איזה טיפוס מבולבל, לרגליו נעלי עבודה, ומספר למאמן שזה עתה ירד ממנזר המוחרקה בראש הכרמל ושהוא מסוגל לבעוט בעיטות עונשין טוב יותר מכולם. טוב יותר מבניון, סיני ומלמיליאן. הוא מדבר בשפה משונה, חציה עברית תנ"כית, חציה ארמית מתובלת בחרוזים. השחקנים מגחכים, המאמן, רוחו הטובה נחה עליו, אומר לבחור: "או. קיי. בני, בעט". הכדור מונח  35 מטר מהשער. השוער "מתחנן" שהבחור לא יבעט חזק מדי וכולם עומדים ומתפוצצים מצחוק. הבחור רץ אל הכדור ובמין בעיטת מגל, חצי שפיץ, חצי סיבוב, שולח טיל לחיבור השמאלי של השער. השוער לא זז. סגנון בעיטה כזה איש לא ראה לפני כן. החיוך נעלם מהפנים של כולם. "היי, בני, אתה יכול להראות לי עוד בעיטה?" שואל המאמן כשהוא בולע את רוקו. הכדור חוזר לנקודת ה-35 מטר והבחור שולח טיל נוסף, הפעם לפינה הימנית. הוא חוזר על המבצע שלוש פעמים נוספות. חמש בעיטות, חמישה טילים מ-35 מטר היישר לחיבורי הקורות.

מקרה זהה לזה – אבל בבייסבול, לא בכדורגל – קרה כאן לפני זמן לא רב לעיני עדים וצופים ב"ניו-יורק מטס", ולא במכבי תל אביב.

לבחור התימהוני שירד מההרים קוראים סיד פינץ'.

לפני כשלושה חודשים התגלה סיד פינץ' לראשי קבוצת הבייסבול המקצוענית ניו-יורק מטס. יכולתו הייתה כה מדהימה, שההנהלה החליטה לשמור על העניין בסודי סודות. פינץ', כך דווח, התנה את הצטרפותו לקבוצה בכך שעיתונאי יצורף אליו לכל מקום, יתעד כל מה שקורה ויעזור לו בכל מה שיצטרך. ההנהלה ביקשה מהשחקנים לשמור על כל האירועים בסוד עד שפינץ' יחתום על חוזה, אבל השמועות התחילו אט אט לפרוח. כשהשמועות היו לפנטסיה ואנשים החלו לדבר בכל מקום על מין סופרמן שחתם במטס, נאלצה ההנהלה לאפשר ל"ספורט אילוסטרייטד", שבועון הספורט היוקרתי, לפרסם את הסיפור, שהרעיד מיד את המדינה כולה. הנהלת מטס אף  נאלצה לשכור עשרות מרכזניות כדי לענות על מאות אלפי קריאות טלפון שהגיעו מכל רחבי העולם.

ספורט אילוסטרייטד הוצף באלפי מכתבים, טלפונים ושאלות קוראים בעניין השחקן המסתורי. קרייני רדיו וטלוויזיה דיברו רק על סיד פינץ'. לאן שפנית – בסופרמרקט, בדואר ובתחנת האוטובוסים, הסיפור היה דומה: "שמעת על פינץ'? שמעת על פינץ'?".

 

סיד פינץ', בחור בן 28, גבוה ורזה, טיפוס מסוגר ומבולבל מעט, התגורר לבדו  בבקתת עץ בהרי מדינת מיין, בצפון מזרח ארצות הברית. מה בדיוק גרם לו לרדת מהגבעות עדיין לא ברור, ותיאוריות שונות ניסו להסביר זאת. כך או כך, יום בהיר אחד הוא בא לעיירת השדה טיידווטר במיין, שם מתאמנת דרך קבע קבוצת המילואים של מטס, "טיידווטר טיידס". מאמן הקבוצה היהודי, בוב שפר, תיאר את מה שקרה באוזני העיתונאי ג'ורג' פלימפטון, שחשף את הסיפור: "אנחנו מסיימים את האימון, ופתאום מופיע מין גפרור בצורת אדם, נעול נעלי עבודה שרוכות למחצה, בידו האחת מחזיק מין חצוצרה שנדמה לי שקוראים לה קרן צרפתית ובידו השנייה כפפת בייסבול שחורה מהסוג שכבר 30 שנה לא משחקים אתה, והוא אומר לי: "חיפשתי ומצאתי את שלמות הזריקה".

פינץ הגיע עם נעל עבודה על רגל אחת ויחף בשנייה:

אני לא מאמין למשמע אוזני, ואני אומר: 'בני, למה לא תלך קצת לטייל? למה לא תמצא לך מישהו אחר לבלבל לו את המוח? אתה לא רואה שאני עסוק כאן עם קבוצה מקצוענית?' הוא עונה: 'אלך לטייל בצד הצאלים. את עשתרות (??????גיל) הצאן איש לא יראה, וגם את הזריקה המושלמת'. אני מסתכל עליו, מין נקניק רזה ומבולבל שעומד מולי ורוצה להראות לי את הפיצ'ינג המושלם. הוא אומר לי בלי בושה שהוא מצא את ה'פרפקט פיץ" – זריקת הפיצ'ר לתופס בבייסבול, שמטרתה להגיע לקטצ'ר בלי שהחובט (באטר) יצליח לחבוט בכדור. אני אומר לעצמי: 'אתן לו לזרוק זריקה אחת ואפטר ממנו. אני לא מחפש צרות עם פסיכים שמדברים אתי על עשתרות הצאן וטיולים בצד הצאלים'.

'או. קיי', אני אומר לו. 'הנה אני שם פחית בירה על הגדר 25 מטרים מכאן ותראה לי את הזריקה המושלמת'. ואז ראיתי דבר שלא ראיתי מעולם: המטושטש הזה לקח את הכדור בידו והתחיל לדבר אליו. הוא הסתכל למעלה, לעבר הרקיע, ופתאום גופו נכנס לאיזו מין אקסטזה ואז מין תנועה של פיתול, כמו מין בייגלה, וזרועו, בתנועת מגל שמעולם לא ראיתי לפני כן, יורדת למטה, עולה למעלה ופתאום, בזריקה שהייתה ספק זריקת פיצ'ינג בקריקט ספק בייסבול, הוא שלח את הכדור. תאמין לי, זה היה טיל. הכדור פגע בפחית הבירה והיא התרסקה מעוצמת המכה".

 

סיד זורק ומרסק את פחיות הבירה:

"אני משפשף את עיני. אני אומר לעצמי: 'אולד שפר, אתה מזדקן. אתה מתחיל להזות בהקיץ'. אני מנסה לשמור על שלוות נפש כדי לא להראות לבחור מה מתחולל אצלי בפנים. בקול רגוע אני פונה לתימהוני ושואל: 'אתה מוכן להראות לי את זריקתך שוב?' הוא לא עונה, רק לוקח את הכדור, משפשפו, ממלמל מילים משונות אל הכדור, ואז זורק טיל שני בכיוון פחית בירה שנייה שהצבתי על הגדר. בדיוק אותה זריקה, בדיוק אותה מהירות שכמותה אף פעם לא ראיתי. אותו סיפור: גופו מתקפל כגוף שאין לו מפרקים, פניו מתעוותים. מין ריר יוצא מפיו. ברור לי שהוא נתון במין מצב היפנוטי. הוא לא קופץ כמו פסיכי ואומר: 'אתה רואה? אמרתי לך'. במקום זה הוא אוסף בשקט את החצוצרה שלו, כולו שלווה, מתכונן לחזור לבקתתו. 'היי, בני, איפה שיחקת בייסבול?' אני שואל. הוא מסתכל עלי ועונה: 'משחק הוא ריקנות ללא השראה. משחק הוא עוול לבריאה'. והוא ממשיך, 'הציפורים חופשיות – אני חופשי'. 'כן, כן' – אני אומר לו. 'אבל איפה שיחקת?' הוא תוקע בי מבט ממושך ואומר בפשטות, בשפה רגילה, 'אף פעם לא שיחקתי בייסבול, אבל קראתי על המשחק. עבדתי שנים רבות על פיתוח הזריקה המושלמת ואני רוצה לבחון אותה במשחק של ממש'. 'היי, קיד', אני אומר, 'אני רוצה לשלוח אותך לפלורידה, למחנה האימון של המטס'. פינץ' חזר בדבריו לשפת ההזיות שלו ושפר חשב שבאופן כללי הוא אמר, 'אני מוכן לטוס לניסיון, אבל בתנאי שאיש לא יכריח אותי לחתום על חוזה. אני לא מאמין בחוזים כתובים שהם מקור הרע בעולם, רק בחוזים שבעל פה'. הוא ממשיך, 'אני גם מבקש שיתלווה אלי אדם המעורה בחיי יום יום, שאוכל לבטוח בו. אדם ניטרלי. אני לא כל כך מתמצא בחוזים שבעל פה, ואני זקוק לעזרה'", הוסיף.

שפר מבקש שימתין במשרד. הוא נכנס למשרד אחר, מרים טלפון לפלורידה ומבקש את מל סטודלמייר, מאמן הפיצ'רס של המטס (לפני שעבר ליאנקיס). הוא אומר למל: "אני יודע שאתה תחשוב ששפר הזקן מאבד את דעתו, אך קרה לי לפני דקות משהו שאני לא מסוגל להסביר. איזה טיפוס מבולבל, מין איש הרים, ביקש שאסתכל עליו. הוא טוען שפיתח את הזריקה המושלמת. סטודלמייר, לא ראיתי בחיי ספיד כזה. זה משהו שלא מהעולם הזה". סטודלמייר עונה: "הירגע, שפר. תספר לי שוב מה קרה". ושפר חוזר על הסיפור. סטודלמייר אומר: "תציע לו כתב מספורט אילוסטרייטד. אני אצלצל לג'ורג' פלימפטון, שהוא ידידי האישי, ואשאל אם הוא מוכן להצטרף אליו לטיול לפלורידה". שפר מסיים: "מל, אם מה שאני אומר לך הוא לא נכון או מבולבל, אולי באמת צריכים להכניס אותי לבית משוגעים, כפי שאתה בוודאי חושב ברגע זה". וטורק את השפופרת.

 

הדו"ח ששפר שלח למל סטודמאייר:

 

 

ג'ורג' פלימפטון, אחד כתבים הבכירים ביותר בספורט אילוסטרייטד, מקבל צלצול. "ג'ורג'? מדבר סטודלמייר. יש איזה טיפוס מבולבל הזורק בייסבול בנעלי עבודה. אתה מכיר את שפר הזקן? הוא עובד עם שחקנים צעירים בליגות הנמוכות כבר 45 שנה. הוא אומר שהברנש זורק כדור מהיר כברק; שהוא מעולם לא ראה דבר כזה. הברנש מוכן לבוא אלינו למבחנים רק אם יתלווה אליו אדם ניטרלי. אתה מוכן לעזור? ואם תהיה מוכן לסתום את הפה עד שנחליט להראות אותו לעולם יש לך אולי את סיפור חייך". לפני שסטודלמייר מסיים פלימפטון צורח: "אני טס אתו". טלפון מפלורידה למיין: "שפר, פלימפטון בא מחר מניו-יורק לסנט פיטסבורג. הוא יפגוש את הסהרורי שלך בשדה התעופה. שלח את השפיפון בטיסה 709". "אבל איך פלימפטון יכיר את פינץ'?" שפר מחייך אל השפופרת, "אל תדאג, MEL OLD, כל מה שהוא צריך לחפש זה מין בחור שנראה כמו שעועית ירוקה ובידו קרן  צרפתית".

מיד אחר כך שפר פותח את הדלת ואומר לפינץ': "בפלורידה יפגוש אותך כתב מספורט אילוסטייטד. אתה טס בטיסה 709 היוצאת ב-9:20 בבוקר. תהיה על המטוס, נכון?" פינץ' עונה: "הבוקר הוא הדבר או עוקץ הדבורה. הבוקר הוא קרן אור המתמשכת שיפולים שיפולים. 9:20 היא שעת הנפנופים, עטורה זהב וכסף".

"בבקשה", מתחנן שפר, "אנא, אני לא מבין את שפתך. תהיה על המטוס, נכון?"

"אהיה על המטוס", עונה פינץ'.

למחרת מחכה פלימפטון בקוצר רוח בשדה התעופה. ואז הוא מופיע: שחיף גבוה. נעול נעלי עבודה. אחת שרוכה עד חצייה, אחת ללא שרוכים. כל מה שהוא סוחב אתו מתחת לזרוע הוא תיק צד קטן, מין מרבד או שטיח קטן, על ראשו כובע מצחייה הפוך של המטס, בידו האחת קרן צרפתית ובידו השנייה כפפת בייסבול שחוקה ומרופטת.

אגב, פינץ' הראה את זריקתו ב-STATE FAIR באוקלהומה לחוואים ששמעו על איזה ייצור שלא מהעולם הזה ולא האמינו. הציעו לו $1,000 שיצליח לפוצץ פחית בירה. הוא הגיע להוכיח, וזכה בכסף:

הפגישה בין פלימפטון לפינץ' נערכה לפני כשלושה חודשים, בזמן מחנה האימונים של המטס בסנט פיטסבורג, פלורידה. בשבועות שפינץ' התאמן עם המטס בסודיות מוחלטת הוא סיפר לפלימפטון מעט פרטים על חייו. סיפורו היה מבולבל, ומערכת ספורט אילוסטרייטד, בפיקוח פלימפטון, החליטה לשלוח למשימה את מחלקת המחקר של השבועון. פלימפטון הצליח לאתר את הנרי פטרסון, חברו לחדר של פינץ' באוניברסיטת הרווארד (שנבחרה לפני שנתיים על ידי ארגון "יונסקו" כטובה בעולם), וכיום אחד הברוקרים המצליחים בוול-סטריט. "הוא היה טיפוס מוזר ביותר", סיפר  פטרסון, "מהשנייה הראשונה שפגשתי אותו, וידעתי שנהיה חברים לחדר, הרגשתי הרגשה משונה. איך 'אוכלים' דבר כזה? כל מה שהיה לו בחדר היה קרן צרפתית, מין שטיח קטן שקנה ונדף ממנו ריח מוזר, כמה ספרים על דתות מזרחיות, שני זוגות מכנסי ג'ינס, כמה חולצות, לבנים, כמה זוגות גרביים וזוג נעלי התעמלות קרועות. הוא מעולם לא ישן במיטתו, רק על השטיח הקטן על הרצפה. הוא כמעט לא דיבר. ענה לי רק ב'כן' או 'לא', או משפטים מבולבלים שלא הצלחתי להבין. היה יושב על הרצפה ומנגן על הקרן שלו שעות על גבי שעות. מעולם לא יצא עם בחורה, לא הלך אפילו למשחק הפוטבול הביתי נגד אוניברסיטת 'יאל', אולי הסטודנט היחיד באוניברסיטה שלא להופיע באיצטדיון ולא השתתף במאורעות הסטודנטים האחרים. לעתים הייתי מתעורר באמצע הלילה והוא לא היה בחדר. איפה בילה חצאי לילות? לאלוהים פתרונים. יום אחד, כשלושה חודשים אחרי שבא להרווארד, הוא נעלם. לא אמר שלום, לא השאיר פתק. פשוט נעלם. מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו או עליו עוד, עד עכשיו".

 

החדר של פינץ' באוניברסיטת הרווארד והשמיכה שעליה ישן:

 

 

פלימפטון מצליח להוציא מפינץ' שמהרווארד הוא החליט לעבור דרך מצרים בדרכו להרי טיבט. הוא הגיע למאהל בדואי ליד לוקסור, ושם גר אתם במשך כמה חודשים כשהוא מנגן להם על הקרן הצרפתית והם מאכילים אותו פיתות, גבינת עזים ותמרים. משם הגיע לטיבט אל גורו  וכוהני דת שאת הפילוסופיה שלהם למד והוא היה לאחד ממאמיניהם. שם, במשך כמה שנים, למד את התיאוריה והמכניקה של הזריקה המושלמת. אולי זה היה חלק מהדת, אולי חלק מההשראה – פינץ' מסרב לגלות – אבל הוא היה באובססיה קיצונית בכל הקשור לזריקה. מומחים לדתות מזרחיות שאתם שוחח פלימפטון מאמינים שהגורו של פינץ' היה אחד מאלה המטיפים לא רק לשלמות נפשית אלא גם שלמות פיסית. הוא הורה לפינץ' לגלות את סוד הזריקה המושלמת, ודרכה להגיע לשלמות המיוחלת שתביאו לשערי הטוהר.

פינץ' הגיע למאהל בדואי במדבר לחפש שלווה ליד קהיר ואז המשיך ללוקסור

 

פינץ' היה גלוי ופתוח בקשר לזריקה יותר מאשר בכל נושא אחר. הוא סיפר לפלימפטון על שעות וימים, שבועות וחודשים, שבהם עמד על ההרים הגבוהים כשלפניו מטרה שהציב ולכיוונה זרק אבנים מכל הסוגים, הצורות והמשקלים כדי לפגוע בה, כשכוהני דת צעירים מתבוננים ואחר כך דנים אתו בתנועות יד וראש, ללא דיבור. לפעמים היה עומד לבדו באוויר הדליל של ההרים הפראיים והעצומים ומכריח את גופו ואת נפשו להגיע לריכוז מוחלט ולשלמות נפשית בעניין הזריקה. לעתים היה מצטרף אליו הגורו הראשי וכוהניו הראשיים, והם היו יושבים שם מולו, ותוך כדי היפנוזה עצמית ומדיטציה מעודדים אותו ונותנים עצות של השראה וטכניקה. רק כשהוחלט על ידי מועצת הכוהנים שהוא הגיע כמעט לשלמות הזריקה, הוא קיבל רשות לעזוב.

מה שקרה לפינץ' בפלורידה הוא סיפור שעד לפני שלושה שבועות ידעו עליו רק מעטים. מלבד בוב שפר, מאמני והנהלת המטס, כמה שחקנים, ג'ורג' פלימפטון, עורכי ספורטס אילוסטרייטד, הנרי פטרסון ועוד כמה אנשים שנקראו לתת חוות דעת מקצועית, נשמר הדבר בסודי סודות. הדרישה הראשונה של פינץ', שכמעט והחזירה אותו להרי טיבט במקום להפוך למולטי-מיליונר, הייתה שיקימו לו אוהל ענק בצדו של מגרש האימונים כדי שאיש לא יוכל לחזות בזריקתו, פרט כמובן לשחקני המטס, מאמניה ומנהליה. בעל הקבוצה האל דבלדיי צרח: "די, נמאס לי! זרקו את הפסיכי מכאן!" סטודלמייר התחנן וביקש שיינתן לו רק שבוע עם הבחור. כששאלו אותו מדוע הוא נזקק לאוהל, הוא ענה: "קרום הנבט מייחל לשמש. כוהל מפוגל רוצה את הצל". מאמני המטס גירדו את ראשיהם  והפטירו, "מה שתגיד, פינץ". אחר כך התברר שהזריקה נחשבה בעיניו כה טהורה וקדושה, שהוא לא רצה  שכל "עמך" יחזה בה. הוא נזקק לשקט ולריכוז עילאיים, הסביר. אך מה יהיה אם יחתום כמקצוען? כל האומה תחזה בו. איך יצליח לזרוק לפני 80 אלף צופים באיצטדיון? "דיה לצרה בשעתה", החליטו מנהלי המטס. מומחי בודהיזם שהובאו למחנה האימון אמרו שלדעתם יבוא הרגע שבו יסכים פינץ' שיחזו בו, כי אז הדגמת הזריקה המושלמת תהיה בשבילו מצווה והוא יראה בעצמו נושא המסר הקדוש.

כשפינץ' בא בפעם הראשונה למגרש האימונים תחת האוהל הסתכלו עליו השחקנים כאילו נחת  מהמאדים. הם בקושי עצרו את צחוקם. יצור גבוה ורזה בעל אף ארוך. משום מה הופיע כשלרגלו  נעל עבודה אחת ורגלו השנייה יחפה. בידו כפפה שחורה, מתפוררת למחצה, והוא בא לזרוק בשביל המטס, הקבוצה המקצוענית הגאה שמשכנה ב"איצטדיון שיי" שבקווינס ושווייה הוערך ב-500 מיליון דולר. המראה היה כל כך מגוחך, כל כך לא אפשרי, שכולם במועדון חשבו שמישהו מנסה למתוח אותם.

מל סטודלמייר בקש מקוקרן, כריסטנסן ודיקסטרה, שלושת החובטים המצוינים של המטס, להיכנס לאוהל שאורכו היה כ-35 מטר. הוא קרא גם לקטצ'ר ריינולדס להיכנס. סטודלמייר ביקש  מדיקסטרה, שיהיה הראשון שיחבוט. דיקסטרה שאל את בוב שפר שבא להדגמה: "לחבוט בכדור או סתם לעמוד?" המאמן גיחך, "תעשה מה שאתה רוצה, בני". דיקסטרה חייך אף הוא. הוא הסתכל על הברזנט של האוהל לראות אם יוכל כדורו לחדור דרכו. השמועות על יכולת הפנומן הבודהיסטי הגיעו לאוזני השחקנים, והוא היה לבדיחה הגדולה כשישבו בבאר וגמעו כמה בירות. דיקסטרה החליט שבזריקה הראשונה יכניס חבטה כזאת בכדור, שתשלח את פינץ' עם הקרן הצרפתית שלו חזרה לטיבט. הוא ביקש לגמור עם האגדה במכה אחת. דיקסטרה התבונן בפינץ' ולא האמין: התמהוני מעך את הכדור, דיבר אליו, ליטף אותו. דיקסטרה חייך פעם נוספת, אך היה זה חיוכו האחרון: פינץ' כאילו קיפל את גופו, עשה מין שמינייה באוויר, זרועו נעה בתנועת מגל מלמטה למעלה, ובסגנון החצי קריקטי שלמד באנגליה, וחצי הבייסבול שראה בוודאי בהארוורד, בתוספת עשרות אלפי שעות של למידה בהרי טיבט עם  מדיטציה ותפילה, הוא שחרר את הכדור.

איש לא ראה את הכדור במעופו. כמו שהכדור השתחרר מידו של פינץ', הוא הגיע לכפפתו של ריינולדס, שנשבע אחר כך בפני פלימפטון שהוא לא ראה אותו כלל, רק שמע אותו. "פפפווויטטט"… הוא אמר, "זה כל מה ששמעתי". דיקסטרה אפילו לא הספיק להזיז את אלת החבטה. מל סטודלמייר כיסה את עיניו, לא מאמין במה שזה עתה חזה. הוא ניגש לריינולדס והתלחש אתו. אז ניגש לדיקסטרה. דיקסטרה נענע בראשו, הוא לא הבין מה קרה. "היי, ג'ונסון",  קרא סטודלמייר למנהל הציוד, "הבא את מכשיר המדידה".

ריינולדס, אחרי שתפס כדור של פינץ':

שחקני המטס מציצים אל תוך האוהל שבנו במיוחד לפינץ' לראות אותו זורק כי השמועה החלה להתפשט שייצור פשוט לא נורמלי זורק כדורים מכל 110 מייל לשעה, ואפילו 120 מייל לשעה:

זהו מכשיר חשמלי די פשוט המסוגל לרשום מהירות מעוף של כדור עד לדיוק של עשרה סנטימטרים לשנייה. המכשיר נעזר בקרן לייזר, וכשהכדור עובר דרכו הוא מפעיל שעון. כשהכדור חוצה את הקרן הראשונה השעון מתחיל לעבוד, והכדור עוצר את  עבודת השעון עם חציית הקרן השנייה. השיא העולמי הוא של הפיצ'ר גאס גוסג' מ"ניו-יורק יאנקיס" הוא 106 מייל לשעה (בערך 160 קמ"ש). קוקרן נעמד עם האלה, ופינץ' שלח טיל שני כשהשעון מוכן לעבודה. ג'ונסון בן ה-78 ראה כבר הרבה בחייו ולא התכוון לקבל התקף לב דווקא אז. וכך בשקט, בקול נמוך וללא התרגשות, הוא הודיע "142". 142 מייל לשעה (בערך 210 קמ"ש)!!!. מהירות העולה כמעט ב-40 אחוזים על השיא העולמי הקודם. קוקרן הסתכל על הכדור. מסרב להאמין, בטוח שעובדים עליו והכניסו לכדור איזה מנועון סילוני קטן. זה בערך מה שהתחולל שם, באוהל, באותו אחר הצהריים.

בינתיים צצו בעיות. פינץ' התעקש לא לישון עם שאר השחקנים. הוא ביקש חדר קטן או אוהל על יד הים. מצאו לו חדר אצל אישה זקנה הגרה ממש על שפת הים, ושם הוא ישב על הסלעים, שעות על גבי שעות, מתבודד, מהרהר, הוגה ומנגן. ג'ורג' פלימפטון והצלם של השבועון התבוננו בו ביום חיפשי מאימונים מאחורי הסלעים כשהוא מנגן שמונה וחצי שעות רצופות. הוא ישב שם בישיבתו המזרחית המשונה, עם הקרן, וניגן שעות בלי לזוז, בלי לקום ממקומו ולו פעם אחת. גלים. סלעים. קרן צרפתית. פינץ'.

פינץ, עם הקרן הצרפתית שלו:

וכאן הוא מתבודד על החוף בפלורידה ליד מחנה האימונים עם הקרן הצרפתית שלו בצילום שנילקח בהסתר:

 

המטס הטיסו מאוניברסיטת מרילנד את פרופסור יאן ברנס, המומחה הבכיר בארצות הברית לדתות מזרחיות, כדי לשאול את דעתו. האם פינץ', הנזיר הטיבטי במדי המטס, עלול לעוזבם ולעבור לקבוצה אחרת? האם יש סיכוי שיעמוד במתח ובלחץ של הספורט המקצועני? האם יש אפשרות שיעדיף את הקרן הצרפתית על כדור הבייסבול? ברנס שוחח עם פינץ', בחן ובדק אותו, ואחרי שלושה ימים מסר את ממצאיו: לדעתו, פינץ' רוצה לבחון אם יצליח להגיע לזריקה המושלמת. אם יוכל לזרוק כדורים שאיש לא יצליח להכות, הוא – כך אמר לו פינץ' – יפתח את שערי השלמות, ודרכם יגיע אל עולם האמת והטוהר. אך אם ייווכח פתאום שזריקתו אינה מושלמת ושחקנים מצליחים לחבוט נגדו, הוא יסיק שהכל הוא הבל, ואין בין הפיצ'ינג לשלמות כל קשר, ואז ייעלם כלעומת שבא.

כעבור ימים אחדים התעוררה בעיה חדשה: פינץ' סירב פתאום להתאמן ולזרוק כי זהו "יום הניגון וההשראה, יום הזיווג בין הגלים לטוהר". פלימפטון ישב לידו על שפת הים ושמע צלילים טהורים ונפלאים. פתאום אמר פינץ' בשפה רגילה: "מר פלימפטון, אני מרגיש שיום הבחירה מגיע. יום הדין. היום בו איאלץ לבחור בין הזריקה המושלמת לצליל המושלם". המטס לא האמינו למשמע אוזניהם: קרן צרפתית במקום בייסבול? אלמוניות כנגן קרן צרפתית, ולעומתה מיליוני דולרים בכיס והכתרה בטוחה כגיבור לאומי? מה יקרה אם יחליט להגיע לשלמות בנגינה במקום לשלמות בזריקה?

 

המטס ביקשו  להבין  אם נגינתו על הקרן הצרפתית היא דבר אמיתי או סתם ניגון המבוצע על ידי חובב. הם הטיסו מניו-יורק את המנצח זובין מהטה (מהפילהרמונית של ניו-יורק ומהתזמורת הפילהרמונית הישראלית), שיקשיב לניגון. הוא ליווה את פינץ' אל הסלעים שבהם ניגן לו. כשחזר לאיצטדיון היה צבע פניו חיוור: "זה עתה שמעתי את הצלילים הטהורים ביותר ששמעתי בחיי מקרן צרפתית. הבחור הזה הוא עילוי. גאון".

המטס מחליטים שהגיעה השעה להעמיד לו תנאי: הקרן או הבייסבול. הם היו מוכנים להציע לו הון. אך הוא קובע  חד וחלק שאם הוא משחק, אז חינם אין כסף. הוא משחק בשביל השלמות. לא הכסף, הוא אומר. פלימפטון מסר לו שהמטס רוצים תשובה, ופינץ' הבטיח להם תשובה בתוך שבוע ימים. בינתיים התפשט הסיפור כרוח סערה. צלם אלמוני הצליח להתחבא בין קיפולי המאהל וצילם את פינץ' בשעת זריקתו. הוא מכר את תמונתו לדיילי-ניוז תמורת כסף רב, והתמונה התפרסמה בעתון. משרדו של המנהל החדש של הליגה המקצוענית לבייסבול, פיטר יוברוס (שניהל את המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, 1984), הוצף בטלפונים. משרדו ענה תשובה אחת: "אין תגובה". בעל קבוצת המטס, המולטימיליונר דבלדיי, צלצל כל שעה לפלורידה: "האם הוא החליט? הוא כבר החליט?"

כשעבר הזמן  הודיע פינץ' סוף סוף לסטודמאייר: "רוח וים. גלים ושלג. כמו הקניון העמוק שבהר גם אתם תדעו את הדרך". מה זאת אומרת? למה התכוון? האם זה כן או לא? "ביום שני ב-12 בצהריים אחליט את החלטתי על מגרש האימונים", אמר ונעלם בכיוון הים.

הצילום, ודבר החלטתו של פינץ' היו האות לתחילת השיגעון שהכניס את כל האומה העצומה והנפלאה הזאת לטירוף מוחלט. לא היה איש שלא דיבר על פינץ'. ליד האיצטדיון של המטס התאספו מדי יום אלפי חובבי הקבוצה ובלבם תפילה אחת: שפינץ' יגיד "כן". מספרים שהאוהדים הביאו אפילו איזה גורו מגריניץ' וילג' שיעלה עשן וקטורת ויעזור בהשראתו שההחלטה תהיה חיובית. תמונתו של פינץ' הזורק את אחד מטיליו כשעל רגלו האחת נעל עבודה ורגלו השנייה יחפה הפכה לדבר המדובר ביותר ביבשת. ההתערבויות היו ביחס 3:1 שלא יחתום. הרוב לא האמין שדתו, ראשו, אמונתו – ירשו חתימה. היחתום? הישחק בשביל המטס?

יום שני בבוקר. אוהדים, ילדים וסתם סקרנים מתחילים להתאסף במגרש האימונים של ניו-יורק מטס בסנט פיטסבורג, פלורידה. עשרים תחנות טלוויזיה, הרדיו ומאות עיתונאים היו שם. המדינה כולה עצרה את נשימתה: מה תהיה ההחלטה של איש ההרים, הנזיר הטיבטי? יחס ההימורים, שעמד כל השבוע על  3:1 ואחר כך 4:1 לכיוון סירוב חתימה, עלה ל-5:1 ו-6:1.  מדוע? שאלו כולם. האם לאס וגאס יודעת אינפורמציה שאנחנו לא יודעים? ילדים מילאו את האיצטדיון עם חולצות שמתחננות: "אנא, פינץ', חתום".

 

השעה 12 בצהריים. רחש עובר בקהל. הנה עומדים להציג את פינץ' בראשונה לקהל הרחב. ואז הוא מופיע. בדיוק כמו שתיאר פילמפטון: גבוה ורזה. לרגליו נעל עבודה אחת לא שרוכה ורגלו השנייה יחפה. בידו הימנית מחזיק קרן צרפתית ובשמאלית את הכפפה השחורה, המרופטת. הוא נראה מכונס בתוך עצמו ומבטו רציני. הקהל מוחא כפיים. הוא מרים את ידו, מבקש להפסיק עם הבעות חיבה שלא מתאימות לפשטות ולהילה של הרי טיבט. הוא ניגש למיקרופון ובקול שקט, בדיבור אטי, הוא אומר: "ענני השכינה על צוקי הרי טיבט – שלמות הם. גלי הים. קצף וסערה – טוהר ואמת. בחנתי את המעוף, התרכזתי בגלי האוויר, האזנתי לרחש הכדור במעופו. חיפשתי את השלמות, אך השלמות במעוף היא ציפור חופשייה שאין יד אנוש מסוגלת לתפוש. חיפשתי ויגעתי, אך את השלמות לא מצאתי".

ילד מכניס מרפק לצלעות של אביו ושואל: "דדי, דדי, למה הוא מתכוון? האם הוא מתכוון שהוא יזרוק בשביל המטס? "אני חושב שלא, בני", עונה האב.

 "ניסיתי", אמר פינץ', "ניסיתי בכל יישותי אך כשלתי. אני חוזר להרים להמשיך לחפש את האמת. לנסות למצוא את הזריקה המושלמת. אולי עוד אחזור".

הוא מסתובב ומתחיל לצעוד אל המנהרה שבצד הצפוני של האיצטדיון. מבוגרים וילדים מנסים לרוץ אחריו ולעצור בעדו. אך סדרני המטס עוצרים אותם. פינץ' נעלם.

 

****************************

 

שבוע אחר כך, ב-1 לאפריל, יצא ספורט אילוסטריטד בכתבת מערכת ובמרכזה תמונה של קבוצת ילדים מכיתה ו' בבית ספר עממי במישיגן, והמורה שלהם הוא אותו פינץ' שירד מהרי טיבט, הגיע לניו-יורק מטס, והוא זורק כדורי בייסבול במהירות הברק. מהירות שלא נראתה כמותה. מדוע לא? האומה שיצרה את המחזמר הקלאסי "היאנקים הארורים", שבו מנסה השטן בכבודו ובעצמו לנצח את "ניו-יורק יאנקיס" רצתה להאמין שהנה, הנה הגיע סוף סוף נסיך החלומות וההזיות של כולנו. הנה הגיע היצור שיוציא אותנו מהשגרה, מהמונוטוניות של חיי היום יום. הנה הבחור שירד מההרים בשביל להוציא אותנו מהבינוניות ולתת לנו קצת צבע בחיים, מעט דברים שאפשר לחלום עליהם והרבה פנטסיה.

פינץ האמיתי. מורה כיתה ו' בבית ספר עממי בדטרויט, מישיגן (התמונה התפרסמה לבקשת קוראים בספורטס אילוסטרייטד שבועיים אחרי שהמתיחה התגלתה):

הייתה זו מתיחה מוצלחת ביותר של סופר שאין שני לו, ג'ורג' פלימפטון, ושל שבועון יוקרתי  שהיה לו די אומץ והומור להוציא את העסק לפועל. מה שעושה מתיחה זו אפילו מופלאה עוד יותר הוא שעשרות אנשים שיתפו פעולה בסודיות מוחלטת. גם אני הייתי קנוי לחלוטין בתחילה, וגם אני שכבתי במיטה – כמו שעשו מיליוני אמריקאים בני שש עד תשעים ושש  – והזיתי. ידעתי שבן אנוש לא מסוגל לזרוק כדור במהירות של 142 מייל לשעה – יש לי הידע הביומכני, האירודינמי והפיסיולוגי שדבר כזה לא ייתכן – אך בכל זאת רציתי לדמיין: כדורים שעפים כטילים. בחורצ'יק רזה וגבוה עם נעלי עבודה וקרן צרפתית הזורק וזורק – ואיש לא מצליח לחבוט. אולי גם אני, כמו מיליונים כמוני, רציתי להאמין שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. שהחלום, הדמיון והלא ייאמן  הם דברים שאולי אפשר לממש במציאות. ולכן חייכנו ובכינו כשהאמת התגלתה.

רק ביום ההוצאה לאור של המגזין,  בגיליון 1 לאפריל 1985, התגלתה התרמית.  רבים –בעיקר  ילדים – היו בדיכאון ובכו בכי תמרורים כשהתגלה ש'סיד פינץ" הוא לא יותר מסתם מתיחה.  המתיחה כה הצליחה, עד שגרמה לבעיות של ממש לילדים רבים על פי פסיכולוגים חינוכיים שחקרו את העניין. שנים על גבי שנים, עד היום, עדיין מתווכחים אם לספורטס אילוסטרייטד הייתה רשות לגרום לאקסטזה כזאת ואם מתיחה מסוג זה עוברת את גבולות האתיקה ועלולה בעצם לגרום נזק ממשי למאמינים.

 

תמונות של ילדים אחרי שנודעה להם האמת:

 

 

הדבר המופלא ביותר שקרה הוא שאפילו גדולי העתונים ברה"ב נידבקו במחלה. לא שונה בהרבה ממה שקרה עם מדוף. הנה השיקגו טריביון – אחד מ-5 העתונים המכובדים ביותא בארה"ב עם העתון יום אחרי שהתגלתה המתיחה:

 

 

הסיפור כונה – ועדיין נחשב – ל-"GREATEST SPORTS HOAX EVER"!

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. נהדר.

    המתיחה הכי גדולה היא "מלחמת העולמות" של אורסון וולס.
    המתיחה השניה הכי גדולה – האליפות של קליבלנד..

  2. מדהים.
    מי שביים את הסיפםור הזה עשה עבודה של תסריטאי ובמאי על. הסיפור בנוי כל כך כל כך טוב.
    ומעבר לכך, כמה שהאמונה כי הספורט יכול לייצר שלמות חזקה. כמה העבודה עם גבולות הגוף והיכולת מושכת אותנו. עד לקצה. ויעיד סיפור הרקע המוטרף שהם בחרו לבחור.

    1. ג'ורג' פלימפטון היה טיפוס אמיתי. הוא עשה הרבה "תחקירים" על ידי "השתתפות" בספורט מקצועני. הוא ניסה את כוחו באגרוף,בייסבול,הוקי וגולף אבל המקרה הכי מוכר היה כשהוא ניסה את כוחו לשחק כק"ב בדטרויט ליונס. אפילו עשו על סרט על הספר שכתב בעקבות ההתנסות (לא משהו האמת).

    2. רק כדי להדגיש את היופי שבגאונות שלו, הנה המילים בהם נפתח המאמר (חבוי שם רמז די עבה למתיחה):
      He's a pitcher, part yogi and part recluse. Impressively liberated from our opulent life-style, Sidd's deciding about yoga

  3. מנחם גם כשאני לא סובל אותך ,אני אוהב אותך .
    סיפורים כאלו יש רק לך.
    הזכיר לי המאמר כל הזמן את הספר הנהדר שח מילן קונדרה הבוידעם .
    וזה היה עוד לפני שקראתי את הסןף.
    אז תודה גם ליאיר .
    אני בדרך כלל מתלבט אם לקרא את הטור שלך או לא ,
    בדאך כלל זה לא .
    הפעם אחרי שלוש פעמים שנכנסתי עברתי בעניני דיומא וחזרתי שוב לחפש משהו לקרא החלטתי בכל זאת לקרא מה כבראפשר להפסיד מזה ….
    וזה אגב אחרי שירדתי מההרים בקטלוניה .
    אז התאים ומאחר וזוהבין מהטה איש יקר ואהוב מוכר לי היטיב ,איך באיזו גאוניות מצאצ לנכון להוסיפו לסיפור , מוריד את הכובע , כבר נטיתי להאמין …..למרות שהראש הריאלי סירב ללכת שולל .
    יפה תמשיך כך.

  4. בכוונה הכנסתי את זה יומיים אחרי ה-1 לאפריל (SI התחילו עם הסיפור 3 שבועות לפני ה-1 לאפריעל; ב-1 לאפריל רק בא הסוף למתיחה) גכדי שלקורא המאמר בפעם ראשונה יהיה קצת יותר כיף עד הסוף.

  5. לדעתי הדף בו המטס פירסמו שהוא זורק 164 מייל לשעה, והבא אחריו רק 101 היה יותר מדי. אני זוכר עד היום שזה התחיל אצלי את ההרגשה שמשהו כאן לא יכול להיות, וזה היה שבועיים לפני ה-1 לאפריל.

  6. מעולה!
    אני לא ממש יודע למה נכנסתי לכתבה, (לא חובב בייסבול) אבל.. איזה כיף!! 🙂
    הסיפור מדהים וגם התרגום מצויין.
    עושה חשק לקרוא עוד דברים של ג'ורג' פלימפטו. אשמח להמלצות

    1. הוא כתב ממש ספר בעקבות הכתבה הזו ( פיתח את הדמות).
      כמו כן יש את הספר שלו אריה של נייר שמתאר את ההתנסות שלו כק"ב של הדטרויט ליונס.

  7. התפרסם באתר הישן?:)
    זה בערך פעם שביעית שאתה מפרסם את זה בגלגולייך השונים מדה-באזר ועד הלום

    זה עדיין סיפור מעולה כמובן

כתיבת תגובה

סגירת תפריט