שיקגו בלוז – ערב סוריאליסטי עם הבולס שממשיכים להיות הקבוצה הכי לא הגיונית בליגה/ גיא א

שיקגו בלוז – ערב סוריאליסטי עם הבולס שממשיכים להיות הקבוצה הכי לא הגיונית בליגה/ גיא א

אתמול בערב, אחרי ההפסד לפילידלפיה נשברתי סופית. נכנסתי לאתר האקרדיציות של הליגה, וביטלתי את על הבקשות ששמתי למשחקים האחרונים של העונה (למעט קליבלנד והמשחק האחרון של העונה). אין טעם להמשיך לשקר לעצמי. הבולס לא יעלו לפלייאוף וגם אם יעלו זה יהיה רק כי המתחרות האחרות פישלו עוד יותר. השיקגו בולס של העונה הם קבוצה גמורה. אני לא חושב שזורם שם יותר מדי דם רע, אבל הקבוצה מעולם לא מצאה את הנוסחה הנכונה ותשעה משחקים לסיום אין עוד אדם אחד בעולם שמסוגל להגדיר את הבולס. בשלב הזה אני לא בטוח שלעלות לפלייאוף עדיף על לא לעלות ולקבל בחירת דראפט טובה יותר. אני מניח שבסיום העונה אכתוב פוסט מיוחד על כל הדברים שראיתי העונה אבל היום אני עולה על הכביש ונוסע ליונייטד סנטר צפון, הידוע גם בשמו אולי בימו האריס – ביתה של המילווקי באקס והגריק פריק.

לפני המשחק 

(לצפייה באלבום התמונות)

משום מה, למרות שהיא העיר הבינונית הכי קרובה לשיקגו, מילווקי מעולם לא הייתה על הרדאר שלי ומעולם לא ביקרתי בה.  אולי זה כי כל פעם שאני שואל משהו מה יש לעשות במילווקי תמיד עונים לי – מבשלות בירה וגבינה מטוגנת. חובבי ההסטוריה מוסיפים – גולדה מאיר גדלה שם. אין ספק, סיבות משכנעות מאד אבל לא מספיק משכנעות להביא אותי לנסוע שעתיים צפונה. בכל זאת, אוכל טוב יש גם בשיקגו. לעומת הזאת, שחקנים על סף הפיכה לשחקני על אין, ולכן צפייה מקרוב בג׳יאניס היא סיבה מצויינת עבורי (סליחה גולדה) לנסוע צפונה. וככה מצאתי את עצמי עומד מול שומר מחייך עם ארבע שיניים בכניסה לחניה לאולם בימו האריס. האמת, הייתי צריך לחשוד שהולך להיות לא ערב רגיל כבר כשהדף עם המידע לעיתונאים לא פעל ושמדריך המדיה של הבאקס אונליין לא עודכן מאז 2014. בואו נאמר את זה כך, אם השיקגו בולס והיונייטד סנטר, כארגון, הם סוג של פורשה. הבאקס ובימו האריס הם יותר בכיוון של מזדה לנטיס, לא מרופא, עם דפיקה בכנף ומנוע על ערש דווי. ושלא תבינו לא נכון, היה מאד נחמד כאן והצוות הרבה יותר חייכן ומסביר פנים מהבולס אבל האולם הזה הוא מקום מוזר מאד. זה התחיל עוד שאת החנייה לעיתונאים לא מצאתי ואף אחד לא ידע לומר לי איפה זה המשיך בניווט ארוך במתווה הביזארי של האולם (בייחוד אהבתי את המקטע שבו השחקנים צריכים לרוץ דרך אחד הבארים כדי לצאת לפרקט) והכי מוזר – חדר הגביעים. של הבאקס כן? עם שומרת בכניסה.

עוד מוזריות:

הבימו האריס מכיל בסך הכל 4500 פחות מקומות מהיונייטד סנטר, אבל מרגיש כאילו הוא רבע מהגודל של היונייטד. יש מעט מאד תאי מנהלים, השרותים מוחבאים וברמה נמוכה, איו מעליות ורב הכסאות הם כסאות מתקפלים חלודים למדי. ב2014 הליגה הודיעה לבאקס שהאולם לא עומד בסטנדרטים ואיימו להפסיק את פעילות הקבוצה ואכן בכניסה למילווקי היו שלטים בכל מקום שבישרו על האולם החדש.

(הכסאות במקומות היקרים – שימו לב ללוק הוינטאג׳י)

הקהל עצמו גם היה קצת מוזר. אם הקהל ביונייטד הוא שילוב של תיירים, אוהדים שרופים, ובחורות יפות בדייטים עם בחורים עם כסף, הקהל של הבאקס, לפחות במשחק הזה, היה מורכב בעיקר ממשפחות משועממות, עמחא אמריקנה, ומושבים ריקים.

(הכיתוב על החולצה – the future is coming הוא לגיטימי בהחלט שג׳יאניס משחק בקבוצה שלך. הFear the dear היה קצת פחות מובן)

כשסיימתי ללכת לאיבוד באולם, מצאתי את עצמי מול חדר ההלבשה של הבאקס, ואם חשבתם שהמוזרות תפסק בטריטוריה של ג׳ייסון קיד טעות בידכם. מחוץ לחדר ההלבשה עמדו שני שומרים חביבים וחוץ מהם עמדו איתי וחיכו להכנס הנציג של השיקגו טריבון קיי סי ג׳ונסון, השיקגו סאנס, אי אס פי אן, ובלוגר כדורסל משיקגו בשם שון. שום נציג מקומי, שום טלוויזיה ושום רמז להמולה התקשורתית הרגילה. רק אני, שועלי ההופס, ורוח פרצים. עמדנו שם בשקט וחיכינו שתפתח הדלת. כשנפתחה סוף סוף הדלת, מוזיקת ראפ אימתנית נשמעה בקולי קולות וארבעתנו עמדנו בהיסוס מול הפתח עד שקיי סי ג׳ונסון אזר אומץ ונכנס פנימה ושלושתינו זחלנו אחריו. בשלב הזה חשוב לציין שחזרה בבית, ביונייטד, חדר ההלבשה של הבולס נראה כמו ספא מתוחכם במלון יוקרתי –  עיצוב של עץ חום ואדום יפהפה, כסאות עור, תאורה חשוכה, שקט מופתי, ניקיון של חדר מנתחים ואנשים במדים שבאים ונכנסים עם ציוד והכל ביעילות ובאדיבות. אז מן הסתם, ציפיתי למשהו דומה. הייתי תמים. כחזרה לי ההכרה אחרי ההתערפלות שחטפתי מהווליום של הראפ, מצאתי את עצמי עומד בתוך חדר מבולגן, עם הררים של אוכל על שולחנות שפוזרו בחדר. השחקנים, שרובם ישבו וראו טלוויזיה בטלפון לא טרחו אפילו להרים את העיניים ולהסתכל עלינו ונראו די עוינים. במרכז החדר היה מסך ענק ועליו הוקרן המשחק האחרון נגד הבולס עם הערות, וליד הקיר היה לוח וגדול ועליו כל הדגשים למשחק

(הדגשים ההתקפים של קואץ׳ קיד)

על הרצפה היו מפוזרים דפים עם שאלות, כשעצרתי להתבונן באחד מהם ראיתי שמדובר בסוג של חידון שהמאמן נתן לשחקנים.ֿ

בשלב הזה, כשהאווירה הייתה על גבול הלינץ׳, טוני סנל, שחקנה לשעבר של הבולס קם לצאת לחימום, מכיוון שכתב הטריביון הוותיק והמכובד מכיר את סנל, הוא פנה אליו במטרה לשבור את הקרח וביקש לשאול אותו כמה שאלות. טוני סנל אפילו לא הסתכל לעברו וסינן בכעס שהוא לא אוהב להתראיין לפני משחק והמשיך לכיוון היציאה. ברקע משהו הגביר את המוזיקה. היה ברור שהבאקס לא אוהבים תקשורת ועוד יותר לא אוהבים תקשורת משיקגו וכולנו ברחנו משם.

 

בחדר ההלבשה של הבולס היה יותר נחמד אבל די עגמומי. בכל זאת, ההפסד לפילי בשישי שבר כנראה גם אותם ולא רק אותי. אחרי כמה שיחות סרק המשכתי למושב שלי, שהתברר כיותר טוב מאשר המושבים של שאר תקשורת משיקגו. מסתבר שהבאקס מאד אוהבים כתבים בינלאומיים וקיבלתי מקום די קרוב למגרש עם תצפית מעולה!

ואז קצת לפני המשחק, הגיע הרגע המוזר מכולם, רגע הצגת השחקנים. יש לנו כתבים בגארדן, בקיו ארינה, באורקל סטדיום והם כולם יכולים להעיד שטקס הצגת השחקנים בליגה זה אחד מרגעי השיא של השואו מסביב למשחק. בכלל, אני טוען שחצי מהקבוצות בשנות התשעים הפסידו לבולס מנטלית ברגע שהכרוז צרח "and now…" על רקע המוזיקה של אלן פרסנונס. ככה זה, מופע הפתיחה בליגה הוא בד״כ מופע משופשף שמכתיב את הטון להמשך המשחק, אלא אם אתה אוהד של הבאקס. במקרה הזה אתה תחווה את הדבר הבא-  אחרי ההמנון והטררם הרגיל, כיבו את האורות. מוזיקה דרמטית אבל לא משכנעת התחילה וארבע בחורים שמנמנים למראה ולא אתלטים בעליל רצו באיטיות מחרידה מצד אחד של המגרש לשני כשהם מחזיקים בקושי דגלי ענק.  ואז אחריהם פרצו המעודדות למגרש כשהם סוחבות אחריהם מה שנראה לחלוטין כמו מקרר בירות חלוד עם שם הקבוצה עליו. המעודדות שמו את מקרר הבירות במרכז, ופרצו במה שהיה נראה, בהעדר ידע בכוריאוגרפיה מצידי, כדיסהרמוניה מוחלטת. כלומר,חצי מהבנות בכלל לא נעו בקצב, החצי שכן הצליח לנוע בקצב היה לא מתואם לחלוטין ובחלקים מסוימים היה נראה שהם סתם מנערות את האיברים באופן ספורדי. אחרי דקה של איברים מתנופפים, הגיע הקמיע של הבאקס, טיפס על המקרר בירות (שבשלב הזה התחיל להאיר כמו חללית מסרט מדע בדיוני) ונופף דגל. סיפור אמיתי.

(המעודדות- שימו לב לחוסר התאום המוחלט)
(האייל מניף דגל על מקרר הבירות)
(אוהדי האולטרס של הבאקס)

מהלך המשחק

אז הבולס ניצחו. לא סתם ניצחו, חבורת המדוכאים שפגשתי בחדר ההלבשה, החליטו שההפסד לפילי היה השפלה אחת יותר מדי, ונתנו משחק לפנתיאון עם נצחון משכנע מאד. כשאני אומר משכנע, אני לא מתכוון אלי כי יודע צדיק נפש בהמתו, אלא תמימים שחושבים שהבולס עוד יעשו משהו העונה.

ניקו מירוטיץ, נתן פרשנות משלו לMarch Maness ונתן 28 נקודות בראש עם 11 מארבע עשרה (שש שלשות). זאת הפעם השניה שמירו קולע עשרים ושמונה נקודות, המשחק השלישי ברציפות עם יותר מארבע שלשות, והשישי עם מספר דו ספרתי של נקודות. קשה שלא לתהות שאולי משהו בקומבינציה עם דווין וויד היה מה שהחזיק אותו מאחור רב העונה. בראיון אחרי המשחק טען ניקו שזה החודש – ״ אני תמיד משחק טוב במרץ, אני לא יודע למה״

מירו לא היה לבד וכל שחקני החמישיה קלעו במספרים כפולים. באטלר היה פשוט מעולה עם ארבע עשרה אסיסטים ועשרים נקודות. אני חושב שהעדרות של וויד לצד המשחקים החלשים בחודש האחרון החזירו אותו קצת לקרקע. דווין וייד הוא סוג של חונך ואח גדול לבאטלר אבל שניהם ביחד יצרו מעמד של כוכבים בתוך הקבוצה שבידל אותם משאר הקבוצה ולדעתי פגע קצת בבאטלר. לא בדקתי את הסטטיסטיקה אבל אני לא אתפלא לגלות שללא וויד, באטלר הוא שחקן יותר קבוצתי ושחקנים סביבו פורחים יותר. זיפסר קלע עשיריה ולופז דפק שעון עם שמונה עשרה נקודות. רונדו, שפתח את המשחק, עם נפילה ואיבוד כדור, צעדים, עבירת תוקף, וליי אפ פשוט שנתקע בקרש במקום להכנס לסל, התאושש בהמשך ושיחק בצורה חכמה ומלהיבה ואפילו קלע שמונה עשרה נקודות ושלשה באחוזים טובים מאד.

בצד של הבאקס, ג׳יאניס (שאף אחד, כולל הכרוז, לא קורא בשמו וכולם קוראים לו ״הפריק״), נתן משחק לא רע עם 22 נקודות ושמונה רבאונדים, אבל פאק אם זה משחק לא רע אני מפחד לראות מה יקרה שהוא יהפוך לשחקן בשל. ראיתי הרבה שחקנים גדולים העונה וג׳יאניס הוא אחד משלושת השחקנים שהכי הרשימו אותי. מעשרים מטר, חצי מהזמן הייתי עם לסת שמוטה. הוא אתלטי, הוא מרגיש בנוח על כל המגרש, והוא בעליונות ברורה כמעט מול כל שחקן בולס שעמד מולו.

שחקן נוסף שהרשים אותי היה הרוקי מלקולם ברוגדון. ידעתי שיש דיבור עליו כמועמד לרוקי העונה וששנינו למדנו באותו מוסד אקדמי, אבל בחימום לא ראיתי משהו מיוחד. רק שחקן קצת גמלוני ולא אתלטי במיוחד. במשחק עצמו, הוא לא התעלה במיוחד, אבל הוא קלע ארבע עשרה נקודות באחוזים סבירים אבל מה שהרשים אותי היה הבטחון השקט שבו הוא שיחק (בכל זאת רוקי) ובעיקר החכמה במשחק שלו. המון פעולות קטנות שמראות על שיקול דעת נכון, ומנהיגות שקטה. אני עומד לעקוב אחריו ונראה מה.

הבולס יוצאים לחופשה קצרה ואחרי זה הם מתייצבים לעוד ערב של #tntbulls מול הקאבס המגמגמים שירצו מאד לנצח. אני אשתדל להיות שם גם כן.

(ג׳ימי עף מעל השומר שלו)

לפוסט הזה יש 58 תגובות

    1. האמת, שכחתי לציין את ה-ארוע הביזארי של המשחק. בפסקי זמן בליגה יש מנהג משונה לירות חולצות לעבר הקהל. הרובים האלה יורים את החולצות לגבהים מטורפים. הבימו האריס לא כזה אולם גדול. קיצר, אחד העיתונאים נורה בראשו בפגיעה ישירה של רובה חולצות. לעיתונאי שלום.

  1. מעולה. כל החלק הראשון שמכניס אותנו לקרביים של מאחורי הקלעים של הליגה ממש מעניין.
    אני לא יודע אם בטאלר זה יותר ההיעדרות של וויד או חזרה לעמדה שהוא יותר אוהב, מרגיש בה יותר בנוח וצריך להתמודד עם שחקנים נחותים ממנו פיזית.
    ברוגדון בהחלט עושה רושם של שחקן לעתיד. דווקא משחקנים שעושים עונת רוקי מפוצצת, אפשר לצפות לירידה, אבל הוא עושה רושם של עונה סולידית. אין איזה חשש שפתאום יאבד איזו קליעה לא סבירה או משהו בסגנון. רואים שהוא יודע להוביל כדור ולנהל משחק ושקבלת ההחלטות שלו, כל שכן ביחס לגיל, טובה. אלה דברים שלא נעלמים בד"כ.

  2. ממש פחד ותיעוב במילווקי.
    שמע, לפחות מהשעתיים נסיעה האלו יצא לך את הפוסט הכי טוב שקראתי מהמגרשים. תענוג של קריאה שמכניסה לאווירה של רואד טריפ לקרביים של אמריקה.
    תאמין לי הייתי בשיקגו חודשיים, סבתא שלי נולדה במילווקי ולא הצלחתי לאסוף מספיק כח רצון לנסוע לשם. כל הכבוד.
    יש כל כך הרבה סיפורים הזויים על הקבוצה הזאת. כמובן האולם שהפך לאגדה. איך שהם עובדים על הליגה כבר שנים שמבטיחים לבנות אולם חדש כדי שלא יעבירו אותם לסיאטל, איך שחקנים היו משלמים לאוהדים לבוא לעודד. איך שהאוהדים ארגנו הפגנות מחאה בכל העיר כדי שהקבוצה תעשה טנקינג עם שלטים מחוץ למגרש, בדרך לשדה התעופה, ופרסומות בעיתונים. ויש עוד מיליון סיפורים.

  3. אחד הסיקורים הטובים!!
    ידעתי שכבר שנים שחקנים פנויים לא רוצים להגיע למילווקי, אחרי הפוסט הזה אפשר להבין למה.

  4. יופי של כתבה. נשמע שכל סביבת הבאקס באסק פסיכי לקראת המעבר לאיצטדיון החדש. צריך לזכור גם שהקבוצה הזו גרועה כבר המון המון המון זמן וזה בטח משפיע מבחינה ארגונית.

    1. לא חסרים מועדונים שכבר עשור לא מצליחים (אורלנדו, מינסוטה, סקרמנטו), אני מאמין שבמילווקי זה יותר עמוק מחוסר הצלחה. אולי כל אוהדי ויסקונסין הולכים אחרי גרין ביי בפוטבול?

  5. אני לא זוכר מי אמר את זה על קבוצות מיותרות שלא מעניינות אף אחד:
    "המילווקיות של הליגה".

    עכשיו הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. תודה.

  6. זה מסע,הרגשתי שאני איתך,
    נתת לנו להשקיף מתוך עיינך ומחשבותיך,
    בזכות זה הוא אחד הטובים שקראנו
    סיקור אדיר וחוויתי מאד.
    תודה גיא.

  7. חחח אהבתי .
    עכשיו אני מחכה לקרא פוסט שלך שבו תהיה מרוצה ממשהו …
    נחמדה מאד הגישה שלך לטעמי , שאתה ויתר המוזמנים במרכז העולם וכל השאר …לא חשוב .
    עכשיו לא מכיר את כל או רוב הכפרים בארהב ….
    אבל אני יודע מה אני צריך לקנות מאיפה ….
    בהתחשב בציוד סקי וביגוד ותתפלא גם וויקבורד וסקי מים הכל בא מאזור קולורדו .
    אז בתור חובב ספורט כלומר אם אתה באמת כזה ולא רק נרגן שבא בטענות וחושב שהכל מגיע לו ….
    אז למה שלא תיסע פעם ליוטה ובמקום להתרכז בעצמך תיתן גם דיווח מאתרי הסקי ומההוזלות לציוד שאו טו טו מגיעות ?
    תראה בזה שירות ופיצוי לקהל שנאלץ לסבול את הפוסטים שלך…
    תודה .

  8. יופי של סיקור גיא והמלצה: התעלם מפומה ודומיו. ברגע שאתה עונה להם הם מקבלים צומי וזה מה שהם מחפשים…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט