תוספת לפוסט של יובל שחם: אליפות השלשות והדאנק / מנחם לס

גלן רובינסון מנצח את הדאנק

 

אני יודע שאליפויות ה-3 והדאנק איכזבו הערב. קייל ת'ומפסון נכשל כמעט מיד, ולא נותרו כוכבים של ממש ליצירת מתח. אריק גורדון ניצח. הוא הבטיח שהוא ינצח אם יבחרו אותו לתחרות. חסר היה בה המתח של השנה שעברה כשסטפן קרי נאבק ראש בראש עם קייל ת'ומפסון, וקייל ניצח.

אליפות השלשות תישאר כי השלשה הפכה לכלי הנשק הכבד של הליגה.

כל אחד מהמועמדים מסוגל לנצח. זה הכל עניין של "תפישת ריתמיות" ולמצוא את הרצף. או שיש לך את זה בערב מסויים או שלא.

גם אליפות הדאנק איכזבה.

אני יודע שלפעמים היא משעממת, אבל מה כבר יכול לעשות דנקיסט עם הזמן שיש לו לשהות באוויר?

אתם רוצים לחשב? נניח שהם מעלים את מרכז הכובד שלהם ב-1.65 מ' (45 אינטשים זה המקסימום שנמדד בעמידה, אז נניח עוד 25 אינטש בריצה, אז 70 אינטש זה1.77 מ'. בקפיצה לגובה הקופצים עושים "גילגול אברים מסביב הרף וכך הם מצליחים לקפוץ 2.30-2.40 בעוד שמרכז הכובד שלהם התרומם רק 1.80 או 1.90 מ' מקסימום).

כמה זמן יש לדאנקיסט לעשות את השטיק שלו"?

הוא נמצא באוויר שורש מרובע של גובה העלייה של מרכז הכובד חלקי g (תאוצת משיכת האדמה). עשיתי חשבון מהיר. יש לדאנקינס חצי שנייה לעשות מה שהוא עושה, וישנן רק כמה דרכים לשחוט תרנגולת.

אז מנסים למצוא טריקים. משהו שלא נעשה קודם, אבל, בינינו, הגימיקים כבר לא עובדים.

אבל את הדאנק לא יוציאו. הוא שם המשחק. מדוע? כי שם באוויר קופצים אתך ביחד המנתרים הגדולים, שרוצים לחסום את הדאנק. הריחוף נותן את הזמן הנוסף שבו כולם יורדים ואתה – כאילו – שוהה לך באוויר, מתקדם אל הסל, עד שתנחית דאנק על הראש של יריבך. דאנק כזה הוא עניין של תנופה המכניסה את הקהל כולו לאקסטזה. כשיבוא אחריו דאנק נוסף, המשחק כבר שלך. "איט'ס אול אובר"!

האילוזיה שישנם כאלה המרחפים כאילו יותר זמן באוויר היא… אילוזיה. כל דבר שעולה יורד באותו זמן. הכל תלוי בגובה הניתור.

ב-NBA כמעט לא קיימים שחקנים שלא מסוגלים לנתר ולהשחיל דאנק. אפילו הלבנים נגועי "המחלה הלבנה" – חוסר יכולת ניתור – ג'יי ג'יי רדיק, קייל קורבר, ושכמותם מסוגלים לדאנקק, אבל כמה מהפוינט גארדים הנמוכים כמו אייזיה תומאס חייבים לעשות זאת בשתי ידיים.

בואו נודה: כולנו אוהדי הכדורסל, עדר של הולכי קרקע, בעלי חלומות ופנטסיות על התעופפות. אנחנו הולכים ומחפשים את הסל האידיאלי – משהו בסביבות 1.80 מטרים גובה – וכדור בקוטר של כדורעף, כדי שנוכל להחזיקו ביד כאשכולית, בדיוק כמו שארון גורדון או גלן רובינסון  מחזיקים את כדור הסל. כולנו רוצים לחוש את חוויית ההתעופפות, לחוות את ההתגברות על כוח המשיכה. אוי, כמה אנחנו רוצים לעלות לדאנק, להיתלות בקצה החישוק כשרגלינו מתנדנדות באוויר, ושומרנו המסכן, בוש ונכלם, מחכה למטה שנרד.

אך במקום זאת אנו זורקים חתיכות נייר מגולגלות לפח האשפה, מנתרים מעל חבל כביסה נמוך או עושים כל דבר אחר שיאפשר לנו לבצע דאנק ביד מושטת ולממש לרגע פנטסיה. הדאנק בNBA- היה למין טקס פולחן כדורסלני שאי אפשר בלעדיו. אבל הוא הרבה יותר מסתם פולחן: כשקאזינס מבצע דאנק אדיר שמרעיד את כל האולם הוא גם מביא שתי נקודות וגם מנצח בקרב "הגבריות" נגד שומריו. אך ההעלבה, הבושה, וההכנעה של היריב העומד חסר אונים תחת הסל שווים הרבה יותר משתי נקודות.

לכן בסופשבוע האול-סטאר תחרות הדאנק הייתה לשואו חשוב, כשספאד ווב, 1.68 מטרים, ניצח באליפות הדאנק. שבועיים לפני התחרות, במשחק נגד סקרמנטו, הוא ביצע דאנק לאחור והעמיד את כל קהל הקינגס על רגליו לשתי דקות תמימות. מספר ווב: "אם אינך מסוגל לבצע דאנק במגרש המשחקים אינך שחקן שלם. כה הושפעתי מלחץ החברים, שכבר בגיל 16, בגובה 1.60 מטרים, הייתי חייב לבצע את הדאנק הראשון. הלכתי הביתה בסיפוק הגדול שהיה לי מאז ומעולם בכדורסל. לא ישנתי כל הלילה. ' I DUNKED!'W, אמרתי לעצמי שוב ושוב". אבל ווב היה אטרקציה. גם האטרקציות ניגמרו.

אז הדאנק הוא כאן להישאר. ישנן שנים שקורה בהן משהו מיוחד כמו בשנה שעברה וישנן שנים שחונות כמו העונה.

הלוואי והיו מוצאים דרך להכריח את כוכבי הליגה להשתתף. נניח ראסל ווסטברוק נגד קווין דוראנט. או ה-HEAVY WEIGHTS כמו קאזינס, כשיוסיפו ניקוד גם על עוצמת הדאנק.

אני מציע שה-NBA תציע מיליון דולאר למנצח. אפילו 2 מיליון. הליגה עושה ביליונים. היא צריכה לתת פרסים שרק מטורפים יימנעו מהשתתפות.

הנה כמה סרטוני וידיאו מהתחרות אמש בדאנק ובשלשות:

גלן רובינסון מנצח את תחרות הדאנק

*

 

 

דריק ג'ונס מעופף לדאנק השלישי הנפלא שלו (50 נק')

*

*

דיאדרה ג'ורדן עם הדאנק בין רגליו

*

*

היילייט של כל תחרות השלשות:

*

*

 

אריק גורדון מנצח את תחרות השלשות:

*

*

 

לארי בירד מלמד את כולם כיצד עושים זאת בשלוש אליפויות מה-3:

*

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  5. פינקי

    19 פבר 2017 08:33:59

    תחרות הדאנקים באמת איכזבה, חזרה למימדים האמיתיים שלה אחרי ההתעלות שנה שעברה.
    אבל אני לא חושב שהפתרון הוא לתת לשחקנים מוכרים להשתתף, הבחור האנונימי שסיים שני דאנקיסט הרבה יותר מרשים מלברון ג'יימס למשל.

  6. חזיר יבלות צעיר

    19 פבר 2017 09:10:14

    לא נעים לבאס אבל לארי עשה את זה ב16 וב17 נקודות – לא מתחרה אפילו בזוכים של התחרות המאכזבת הזאת ובטח לא מגרד את אחוות הספלאש מהשנים שעברו (מה שמוכיח כמובן על התקדמות הכדורסל- כמו כל דבר בעולם אנחנו הולכים קדימה)

    1. יותם

      19 פבר 2017 09:55:38

      חשוב לציין שבעבר לא היה את moneyball rack כך שמספר הנקודות המקסימלי שהיה אפשר להשיג היה 30 לעומת 34 בתחרויות האחרונות. לכן ה-25 נקודות מתוך 30 שקרייג הודג'ס השיג ב-86 קצת יותר מרשימות (לפחות מבחינת היחס) מה-27 מתוך 30 של קארי ותומפסון

    2. ספלאש

      19 פבר 2017 11:02:36

      מספר הקליעות פחות חשוב, העניין הגדול הוא הניצחון.
      איך הוא מצליח תמיד לנצח, לא משנה כמה המתחרה משיג – הוא יקלע יותר.
      קליי תומפסון השנה הוכיח כמה זה קשה לשמור על היציבות לכמה שנים. הוא אפילו לא עלה לגמר!

    3. ספלאש

      19 פבר 2017 11:27:15

      אבל הכי מצחיק איך השדרים מתלהבים מהפרס הגדול בתחרות,
      25,000! דולר!
      חח כל שחקן בליגה היום עושה את זה ביום עבודה חלש

  8. bobby

    19 פבר 2017 11:19:27

    הצעה לייעול –
    אם האיכות בתחרויות אכן ממשיכות לרדת, אולי אפשר לשלב ביניהן?
    המשתתפים בתחרות הדאנק יצטרכו לקפוץ על הריבאונדים במהלך תחרות ה-3 ולהטביע חזרה את הכדור.
    הבעיה היא שלא בטוח שיהיה למטביעים מספיק אוויר להתנפל על הריבאונדים על סמך כל ההחטאות שהיו השנה 😜

  12. עגל

    19 פבר 2017 22:08:40

    הסקילס באמת נחמד. הייתי מפתח אותו למבחן יותר מתוחכם בו שחקן יכול לבחור איזה סוג של מבחן עדיף לו לעשות – משהו שהוא טוב בו בניקוד נמוך או משהו קשה בניקוד גבוה.

    נ.ב. מנחם יש לך טעות בחישוב זמן השהייה באויר (פקטור של שורש 2)

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט