טוב, הגיע הזמן לסכם ולסיים. בכל זאת, שפכתי פה כמה אלפי מילים על מדינת כדורסל שרוב הקוראים בוודאי לא עצרו אפילו לחשוב עליה לפני כן (בהקשר הספורטיבי, ואולי גם בהקשרים אחרים – אחרי הכל, קנדה היא לא בדיוק מדינה שנמצאת בכותרות חדשות לבקרים). אין ספק שרק באתר כמו הופס משהו כזה אפשרי בכלל.

אז למה דווקא קנדה?

האמת היא שתמיד קינאתי באומות ספורט כמו ספרד. קבוצות הכדורגל הטובות בעולם, עם השחקנים הטובים בעולם, שזוכות באופן קבוע בצ'אמיונס ליג. ואפילו יותר חשוב, נבחרת כדורגל שזוכה באליפות העולם ובאליפות אירופה. גם בכדורסל המועדונים הם מהמובילים באירופה עם רקורד מפואר, אבל (בניגוד לישראל) הליגה עדיין תחרותית ומעניינת. ושוב, ברמת הנבחרות הצלחות נפלאות, כולל אליפויות עולם ואירופה ומדליות כסף באולימפיאדה. שלא לדבר על טניס ורפא נדאל המופלא (אח, לאן הלכת יא רפא?), או על אופניים (מיגל אינדוראין האגדי ואלברטו קונטאדור הנהדר), פורמולה אחת (פרננדו אלונסו), והרשימה עוד ארוכה. איזה כיף להיות אוהד ספורט ספרדי…

ומנגד, מה יש לנו בישראל? כדורסל לא רע (לפחות היסטורית), קצת ג'ודו ושייט, שמגיחים פעם בארבע שנים ולא בדיוק מציתים את הדמיון, וזהו פחות או יותר. גם הטניס, שפעם היה חביב (געגועי לגליקשטיין את מנסדורף), הולך ושוקע ולא נראה שמישהו ייקח את המושכות אחרי שדודי סלע החמוד, אבל כבר בן 32, יפרוש (אולי ישי עוליאל?). על הכדורגל חבל בכלל להשחית מילים.

אז אי אפשר לזרוק לנו איזה עצם, יא ספרדים? מה עם קצת פיצוי על האינקוויזיציה והגירוש?

Haven’t the Jewish People suffered enough?

ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד ספרד. אני דווקא מאוד אוהב את הגאסולים, מן הסתם צמד האחים הטוב ביותר שאי פעם שיחק כדורסל ואולי גם צמד בני המשפחה הטובים ביותר (כאן כבר יש להם פייט מטי-מאק ווינס. עוד מישהו? מנחם? איזה צמד היסטורי שלא חשבתי עליו; כזה שבו שני השחקנים הגיעו לרמה של אולסטרים וכוכבי ליגה מובילים?). בהחלט החזקתי אצבעות לספרד כשנתנה קרב הגון לאמריקאים בגמרים האולימפיים של 2008 ו-2012, למרות שלדעתי זה היה בעיקר עניין של קצת זלזול וחוסר מוכנות אמריקאים. אבל מעבר לזה, מה לי ולספרד? ספרדית אני לא מדבר (צרפתית דווקא כן, על אפי ועל חמתי, אבל את הנבחרת של אוכלי הצפרדעים מעולם לא חיבבתי) וגם אין לי שום כוונות להשתקע בספרד בעתיד הנראה לעין.

בשנים שביליתי בניו יורק לצורך לימודי הדוקטורט קיבלתי הזדמנות ראשונה לאמץ לי זהות ספורטיבית חדשה, כמו שמנחם עשה, ולהתבשם בהצלחות הרבות של הספורט האמריקאי. רק שלמען האמת לא ממש הצלחתי להתחבר לספורטאים האמריקאים בזירה הבינלאומית, לפחות לא ברמה הרגשית. כמובן שכמו כולם אני נפעם מהיכולות של מייקל פלפס או סימון ביילס, אבל בהחלט לא מרגיש איזו גאווה בהישגים שלהם או רצון מיוחד שדווקא הם ולא אחרים יצליחו. אולי זה משהו באהדה הבסיסית שלי לאנדרוג והקושי להתייצב מאחורי קבוצות כמו נבחרת החלומות, כאלו שעליונות על היריבות בכל כך הרבה, שכבר לא נשאר כמעט כלום מהמונח הזה תחרות, שעומד בליבו של כל ספורט. או אולי זה הגודל העצום של המדינה והמשאבים האדירים שלה, שיוצרים תחושה שההישגים הם כמעט מצופים, ולכן מן הסתם פחות מרגשים (אוהדי מכבי תל אביב ודאי יודעים על מה מדובר, לפחות בנוגע לליגה הישראלית לאורך השנים).

דווקא בקנדה, שבה אני גר כיום (לפחות עד משאל העם הבא על עצמאות קוויבק), כן הצלחתי למצוא משהו אחר ולהתחבר. מנחם כתב לי לא מזמן שעם כל פוסט אני הופך יותר ויותר לפטריוט קנדי. לא בטוח שאני מתחבר למושג הזה, עם כל המטענים הלאומיים והלאומניים שקשורים בו (הפטריוטיות, כידוע, היא מפלטו של הנבל, וגם אם רעייתי לפעמים קוראת לי "באסטרד", הייתי רוצה לחשוב שהיא עושה את זה בחיבה). וחוץ מזה, אם כבר פטריוטיות, אז זו כנראה תהיה שמורה לנצח לארצי מולדתי. בכל זאת, 30 שנה של אינדוקטרינציה ציונית לא הולכות ברגל. אבל אני כן יכול להגיד שהפכתי עם השנים לאוהד של הספורט הקנדי, בעיקר של הכדורסל והטניס. וכמו שהרבה  מגולשי האתר יודעים, גם אהדה יכולה לעורר לא מעט רגשות, ואפילו להדיר שינה מעיניך כשהקבוצה האהודה מפשלת או לעשות לך את היום כשהיא מצליחה.

אז זהו, בחרתי לי צד, ועכשיו נלך איתו לטוב ולרע.

ועכשיו לתחזית:

הקנדים באים!

לסיכום הפרויקט (לא חשבתי שזה יהפוך לפרוייקט כשהתחלתי לכתוב, אבל זה מה שיצא), ברור, לי לפחות, שיש לקנדים עוד הרבה עבודה. בהחלט לא הייתי אומר כרגע שהאמריקאים צריכים להתחיל לחשוש, בעיקר לא בהתחשב במסורת העלובה של הנבחרות הקנדיות בעשורים האחרונים. אבל גם ברור לחלוטין שהפוטנציאל שם ואני מקווה שהצלחתי לשכנע גם את הספקנים (כן אפלטון, אני מדבר אליך) שזה המצב.

ברמת השחקנים הבודדים, אני מאמין שהדור הצעיר מוכשר אפילו יותר מזה הנוכחי. אם צריך להמר, הייתי מנבא שמכל שנתון בגילאי בית הספר יגיעו בשנים הקרובות לפחות שניים שלושה שחקנים ל-נבא, חלקם רק אחרי כמה שנים במכללות (רק שלא יגיעו בטעות ללייקרס, כי אז תהיה לי דילמה אם להחזיק להם אצבעות). אם זה גם יימשך בקצב הזה, בתוך חמש עד עשר שנים יהיו בליגה בסביבות עשרים או שלושים קנדים, פי שתיים או שלוש מהיום, וגם בדי-ליג ובאירופה (או סין) נראה כנראה יותר קנדים. רובם יהיו כמובן שחקנים משלימים, כמו רוב השחקנים ב-נבא, אבל אני מקווה ומאמין שלפחות שניים או שלושה יגיעו למעמד של שחקנים מובילים או אפילו כוכבים בליגה תוך חמש עד שבע שנים (הכסף שלי כרגע הוא על וויגינס, מורי ואר ג'יי בארט). ואולי אפילו ייצא איזה סופרסטאר מהמיקס.

ברמת הנבחרות, החל מטוקיו 2020, אם הכל הולך לפי התכניות, הייתי מצפה שקנדה תתחיל להיות קונטנדרית עקבית למדליה בתחרויות בינלאומיות, לצד אוסטרליה והאירופאיות – ספרד, ליטא, סרביה, קרואטיה, יוון (העתיד נראה ורוד עם האחים לבית משפחת אנטטוקומפו), גרמניה (שרדר וכמה כשרונות צעירים מצויינים), וצרפת (האירופאית היחידה שמתחרה בקנדה מבחינת כמות הכשרונות עם פוטנציאל נבא, אם כי כנראה לא האיכות).

אגב אוסטרליה, גם לה נראה שצפוי עתיד מבטיח, בראשות בן סימונס, לצד ההווה הבכלל לא רע. אולי זה יעשה חשק לעידו או לאפלטון להרים את הכפפה ולכתוב קצת על העתיד של הכדורסל האוסטרלי? אני לפחות אשמח מאוד לקרוא ולהשכיל (גם אם זה רק בתגובות). מעבר לאלו שכבר בליגה, אני מכיר גם את דנג אדל מלואיוויל ואייזק המפריז מקנטאקי, ועוד כמה שמשחקים בקנדה (מאנל איול למשל), אבל לא נראה שמישהו מהם בדרך לאיזה קריירה יוצאת דופן. יש קליברים אחרים בקנה?

האם הקנדים גם הולכים להביא מדליה?

לאור התחרות האינטנסיבית מצד נבחרות עם מסורת, מחוייבות וניסיון עדיפים בהרבה, אני מאמין שייקח עוד זמן עד שקנדה גם תצליח לזכות במדליה באליפות עולם או באולימפיאדה, כי לבנות מסורת של הצלחות זה משהו שלוקח זמן. הייתי קרוב לוודאי הולך כאן על אמצע שנות ה-20 (מי היה מאמין, עוד מעט כשיגידו "שנות ה-20" כבר לא יתייחסו יותר לשפל הגדול, תקופת היובש, האר דקו, והצ'ארלסטון) ולא על 2020.

אבל בסופו של דבר, אני מאמין שגם זה צפוי להגיע והקנדים אמורים לחזור לפודיום אחרי כמעט מאה שנים שחונות.

ולסיום, השאלה הבלתי נמנעת שלא מעט מגיבים הציגו בפוסטים קודמים:

האם אפשר לפנטז גם על יותר מזה – פייט הגון לאמריקאים על הזהב – באולימפיאדות של 2024 או 2028?

פרה פרה.

ראשית, אם האמריקאים מופיעים במחוייבות מלאה ובפוקוס, אני לא מאמין שאף נבחרת יכולה באמת לסכן אותם. הבדלי הכישרון והעומק פשוט גדולים מדי וזה לא משהו שישתנה גם בעוד שלושים שנה.

מעבר לזה, קודם שקנדה באמת תראה שהיא בליגה של המעצמות האירופאיות ואוסטרליה – מבחינה מנטאלית, במחוייבות לדגל, ובחיבור הקבוצתי, לא רק בכישרון – אחר כך נדבר. בשביל לחלום רחוק יותר, צריך שהכוכבים יסתדרו בשורה (מטאפורית, אבל גם מילולית) – הבשלה של הכשרונות ומימוש כמעט מלא של הפוטנציאל שדיברתי עליו, בנוסף לפיתוח של מסורת ווינרית. וכן, גם שהאמריקאים יזלזלו קצת, יבואו בהרכבים משניים, או יתפסו יום שחור.

או בפרפרזה לא במיוחד אלגנטית (לגמרי לא מתגלגלת על הלשון) על המשורר והיוצר האהוב עלי, ל. כהן האלמותי, יליד מונטריאול ובוגר האוניברסיטה שלי:

First we take Europe; then we take Manhattan

אגב כהן – איזה תזמון, במוות כמו בחיים. למי שלא יצא לו לשמוע את יצירת המופת האחרונה –YOU WANT IT DARKER – שיצאה כחודש לפני שהלך, אני ממליץ בחום. אקורד סיום מרגש לקריירה וחיים מופלאים, עם חזרה למקורות היהודיים וקבלה של הסוף, אבל כרגיל בלי חנופה או התרפסות. "הנני, הנני!"

ועוד הערה אחרונה בעניין האימון, נושא שכמעט לא נגעתי בו לאורך הפרוייקט הזה. לדעתי לא היה מזיק לקנדים להביא איזה מאמן מוביל עם קבלות בזירה הבינלאומית, אחד שילמד את הילדים קצת טריקים ושטיקים. במשחקים של הנבחרות הקנדיות שראיתי (גם הבוגרת וגם הצעירות) הם נראים לא פעם די נאיבים, פחות מאורגנים וקבוצתיים מהנבחרות שמולם (בעיקר האירופאיות) ומסתמכים בעיקר על הכישרון והאתלטיות העדיפים. איזה אטורה מסינה או דייויד בלאט היו בהחלט יכולים להועיל לדעתי. בלאט, אגב, כבר שימש בקיץ האחרון כיועץ בשכר לכדורסל הקנדי, וגם מכיר היטב את טריסטן תומפסון, כך שהשידוך בהחלט לא נשמע מופרך ויכול להיות מוצלח ביותר לשני הצדדים.

אז זהו. אני את התחזית שלי נתתי, ועכשיו צריך להתאזר בסבלנות ולראות מה מזה אכן יתגשם. הפרוייקט כולו נמצא בארכיון של הופס (הנה כאן), אז עוד כמה שנים נוכל (בהנחה שעוד נהיה בסביבה) לחזור ולראות מה מכל זה יתממש ואיפה טעיתי.

ומה אם, למרות כל האופטימיות, זה לא ילך ונמשיך לראות מהכדורסל הקנדי את האנדר-אצ'יבריות שהתרגלנו אליה בעשורים האחרונים?

קודם כל, תמיד יהיה לנו (על מי אני עובד, להם) את ההוקי.

וחוץ מזה, סאות' פארק נתנו לזה כבר תשובה לפני כמעט שני עשורים: