קנדה קראש, חלק אחרון: סיכום ותחזית / ערן שור

 

טוב, הגיע הזמן לסכם ולסיים. בכל זאת, שפכתי פה כמה אלפי מילים על מדינת כדורסל שרוב הקוראים בוודאי לא עצרו אפילו לחשוב עליה לפני כן (בהקשר הספורטיבי, ואולי גם בהקשרים אחרים – אחרי הכל, קנדה היא לא בדיוק מדינה שנמצאת בכותרות חדשות לבקרים). אין ספק שרק באתר כמו הופס משהו כזה אפשרי בכלל.

אז למה דווקא קנדה?

האמת היא שתמיד קינאתי באומות ספורט כמו ספרד. קבוצות הכדורגל הטובות בעולם, עם השחקנים הטובים בעולם, שזוכות באופן קבוע בצ'אמיונס ליג. ואפילו יותר חשוב, נבחרת כדורגל שזוכה באליפות העולם ובאליפות אירופה. גם בכדורסל המועדונים הם מהמובילים באירופה עם רקורד מפואר, אבל (בניגוד לישראל) הליגה עדיין תחרותית ומעניינת. ושוב, ברמת הנבחרות הצלחות נפלאות, כולל אליפויות עולם ואירופה ומדליות כסף באולימפיאדה. שלא לדבר על טניס ורפא נדאל המופלא (אח, לאן הלכת יא רפא?), או על אופניים (מיגל אינדוראין האגדי ואלברטו קונטאדור הנהדר), פורמולה אחת (פרננדו אלונסו), והרשימה עוד ארוכה. איזה כיף להיות אוהד ספורט ספרדי…

ומנגד, מה יש לנו בישראל? כדורסל לא רע (לפחות היסטורית), קצת ג'ודו ושייט, שמגיחים פעם בארבע שנים ולא בדיוק מציתים את הדמיון, וזהו פחות או יותר. גם הטניס, שפעם היה חביב (געגועי לגליקשטיין את מנסדורף), הולך ושוקע ולא נראה שמישהו ייקח את המושכות אחרי שדודי סלע החמוד, אבל כבר בן 32, יפרוש (אולי ישי עוליאל?). על הכדורגל חבל בכלל להשחית מילים.

אז אי אפשר לזרוק לנו איזה עצם, יא ספרדים? מה עם קצת פיצוי על האינקוויזיציה והגירוש?

Haven’t the Jewish People suffered enough?

ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד ספרד. אני דווקא מאוד אוהב את הגאסולים, מן הסתם צמד האחים הטוב ביותר שאי פעם שיחק כדורסל ואולי גם צמד בני המשפחה הטובים ביותר (כאן כבר יש להם פייט מטי-מאק ווינס. עוד מישהו? מנחם? איזה צמד היסטורי שלא חשבתי עליו; כזה שבו שני השחקנים הגיעו לרמה של אולסטרים וכוכבי ליגה מובילים?). בהחלט החזקתי אצבעות לספרד כשנתנה קרב הגון לאמריקאים בגמרים האולימפיים של 2008 ו-2012, למרות שלדעתי זה היה בעיקר עניין של קצת זלזול וחוסר מוכנות אמריקאים. אבל מעבר לזה, מה לי ולספרד? ספרדית אני לא מדבר (צרפתית דווקא כן, על אפי ועל חמתי, אבל את הנבחרת של אוכלי הצפרדעים מעולם לא חיבבתי) וגם אין לי שום כוונות להשתקע בספרד בעתיד הנראה לעין.

נדאל, גאסול ואינייסטה. ואני שואל: איפה הצדק?

 

בשנים שביליתי בניו יורק לצורך לימודי הדוקטורט קיבלתי הזדמנות ראשונה לאמץ לי זהות ספורטיבית חדשה, כמו שמנחם עשה, ולהתבשם בהצלחות הרבות של הספורט האמריקאי. רק שלמען האמת לא ממש הצלחתי להתחבר לספורטאים האמריקאים בזירה הבינלאומית, לפחות לא ברמה הרגשית. כמובן שכמו כולם אני נפעם מהיכולות של מייקל פלפס או סימון ביילס, אבל בהחלט לא מרגיש איזו גאווה בהישגים שלהם או רצון מיוחד שדווקא הם ולא אחרים יצליחו. אולי זה משהו באהדה הבסיסית שלי לאנדרוג והקושי להתייצב מאחורי קבוצות כמו נבחרת החלומות, כאלו שעליונות על היריבות בכל כך הרבה, שכבר לא נשאר כמעט כלום מהמונח הזה תחרות, שעומד בליבו של כל ספורט. או אולי זה הגודל העצום של המדינה והמשאבים האדירים שלה, שיוצרים תחושה שההישגים הם כמעט מצופים, ולכן מן הסתם פחות מרגשים (אוהדי מכבי תל אביב ודאי יודעים על מה מדובר, לפחות בנוגע לליגה הישראלית לאורך השנים).

דווקא בקנדה, שבה אני גר כיום (לפחות עד משאל העם הבא על עצמאות קוויבק), כן הצלחתי למצוא משהו אחר ולהתחבר. מנחם כתב לי לא מזמן שעם כל פוסט אני הופך יותר ויותר לפטריוט קנדי. לא בטוח שאני מתחבר למושג הזה, עם כל המטענים הלאומיים והלאומניים שקשורים בו (הפטריוטיות, כידוע, היא מפלטו של הנבל, וגם אם רעייתי לפעמים קוראת לי "באסטרד", הייתי רוצה לחשוב שהיא עושה את זה בחיבה). וחוץ מזה, אם כבר פטריוטיות, אז זו כנראה תהיה שמורה לנצח לארצי מולדתי. בכל זאת, 30 שנה של אינדוקטרינציה ציונית לא הולכות ברגל. אבל אני כן יכול להגיד שהפכתי עם השנים לאוהד של הספורט הקנדי, בעיקר של הכדורסל והטניס. וכמו שהרבה  מגולשי האתר יודעים, גם אהדה יכולה לעורר לא מעט רגשות, ואפילו להדיר שינה מעיניך כשהקבוצה האהודה מפשלת או לעשות לך את היום כשהיא מצליחה.

אז זהו, בחרתי לי צד, ועכשיו נלך איתו לטוב ולרע.

 

ועכשיו לתחזית:

הקנדים באים!

לסיכום הפרויקט (לא חשבתי שזה יהפוך לפרוייקט כשהתחלתי לכתוב, אבל זה מה שיצא), ברור, לי לפחות, שיש לקנדים עוד הרבה עבודה. בהחלט לא הייתי אומר כרגע שהאמריקאים צריכים להתחיל לחשוש, בעיקר לא בהתחשב במסורת העלובה של הנבחרות הקנדיות בעשורים האחרונים. אבל גם ברור לחלוטין שהפוטנציאל שם ואני מקווה שהצלחתי לשכנע גם את הספקנים (כן אפלטון, אני מדבר אליך) שזה המצב.

ברמת השחקנים הבודדים, אני מאמין שהדור הצעיר מוכשר אפילו יותר מזה הנוכחי. אם צריך להמר, הייתי מנבא שמכל שנתון בגילאי בית הספר יגיעו בשנים הקרובות לפחות שניים שלושה שחקנים ל-נבא, חלקם רק אחרי כמה שנים במכללות (רק שלא יגיעו בטעות ללייקרס, כי אז תהיה לי דילמה אם להחזיק להם אצבעות). אם זה גם יימשך בקצב הזה, בתוך חמש עד עשר שנים יהיו בליגה בסביבות עשרים או שלושים קנדים, פי שתיים או שלוש מהיום, וגם בדי-ליג ובאירופה (או סין) נראה כנראה יותר קנדים. רובם יהיו כמובן שחקנים משלימים, כמו רוב השחקנים ב-נבא, אבל אני מקווה ומאמין שלפחות שניים או שלושה יגיעו למעמד של שחקנים מובילים או אפילו כוכבים בליגה תוך חמש עד שבע שנים (הכסף שלי כרגע הוא על וויגינס, מורי ואר ג'יי בארט). ואולי אפילו ייצא איזה סופרסטאר מהמיקס.

אר ג'יי בארט סימפסון (פייר, לא מזכיר קצת בתסרוקת?). יעמוד בציפיות? הסנדק (נאש) מאמין בו

 

ברמת הנבחרות, החל מטוקיו 2020, אם הכל הולך לפי התכניות, הייתי מצפה שקנדה תתחיל להיות קונטנדרית עקבית למדליה בתחרויות בינלאומיות, לצד אוסטרליה והאירופאיות – ספרד, ליטא, סרביה, קרואטיה, יוון (העתיד נראה ורוד עם האחים לבית משפחת אנטטוקומפו), גרמניה (שרדר וכמה כשרונות צעירים מצויינים), וצרפת (האירופאית היחידה שמתחרה בקנדה מבחינת כמות הכשרונות עם פוטנציאל נבא, אם כי כנראה לא האיכות).

אגב אוסטרליה, גם לה נראה שצפוי עתיד מבטיח, בראשות בן סימונס, לצד ההווה הבכלל לא רע. אולי זה יעשה חשק לעידו או לאפלטון להרים את הכפפה ולכתוב קצת על העתיד של הכדורסל האוסטרלי? אני לפחות אשמח מאוד לקרוא ולהשכיל (גם אם זה רק בתגובות). מעבר לאלו שכבר בליגה, אני מכיר גם את דנג אדל מלואיוויל ואייזק המפריז מקנטאקי, ועוד כמה שמשחקים בקנדה (מאנל איול למשל), אבל לא נראה שמישהו מהם בדרך לאיזה קריירה יוצאת דופן. יש קליברים אחרים בקנה?

 

האם הקנדים גם הולכים להביא מדליה?

לאור התחרות האינטנסיבית מצד נבחרות עם מסורת, מחוייבות וניסיון עדיפים בהרבה, אני מאמין שייקח עוד זמן עד שקנדה גם תצליח לזכות במדליה באליפות עולם או באולימפיאדה, כי לבנות מסורת של הצלחות זה משהו שלוקח זמן. הייתי קרוב לוודאי הולך כאן על אמצע שנות ה-20 (מי היה מאמין, עוד מעט כשיגידו "שנות ה-20" כבר לא יתייחסו יותר לשפל הגדול, תקופת היובש, האר דקו, והצ'ארלסטון) ולא על 2020.

אבל בסופו של דבר, אני מאמין שגם זה צפוי להגיע והקנדים אמורים לחזור לפודיום אחרי כמעט מאה שנים שחונות.

נבחרת הכדורסל הקנדית האחרונה שעמדה על הפודיום באולימפיאדת ברלין, 1936 הידועה לשמצה. בדרך לגמר, הקנדים ניצחו את מעצמות הכדורסל משוויץ, אורוגוואי ופולין, ובגמר עצמו הפסידו לארה"ב בתוצאה הבלתי נשכחת 8:19

 

ולסיום, השאלה הבלתי נמנעת שלא מעט מגיבים הציגו בפוסטים קודמים:

האם אפשר לפנטז גם על יותר מזה – פייט הגון לאמריקאים על הזהב – באולימפיאדות של 2024 או 2028?

פרה פרה.

ראשית, אם האמריקאים מופיעים במחוייבות מלאה ובפוקוס, אני לא מאמין שאף נבחרת יכולה באמת לסכן אותם. הבדלי הכישרון והעומק פשוט גדולים מדי וזה לא משהו שישתנה גם בעוד שלושים שנה.

מעבר לזה, קודם שקנדה באמת תראה שהיא בליגה של המעצמות האירופאיות ואוסטרליה – מבחינה מנטאלית, במחוייבות לדגל, ובחיבור הקבוצתי, לא רק בכישרון – אחר כך נדבר. בשביל לחלום רחוק יותר, צריך שהכוכבים יסתדרו בשורה (מטאפורית, אבל גם מילולית) – הבשלה של הכשרונות ומימוש כמעט מלא של הפוטנציאל שדיברתי עליו, בנוסף לפיתוח של מסורת ווינרית. וכן, גם שהאמריקאים יזלזלו קצת, יבואו בהרכבים משניים, או יתפסו יום שחור.

או בפרפרזה לא במיוחד אלגנטית (לגמרי לא מתגלגלת על הלשון) על המשורר והיוצר האהוב עלי, ל. כהן האלמותי, יליד מונטריאול ובוגר האוניברסיטה שלי:

First we take Europe; then we take Manhattan

אגב כהן – איזה תזמון, במוות כמו בחיים. למי שלא יצא לו לשמוע את יצירת המופת האחרונה –YOU WANT IT DARKER – שיצאה כחודש לפני שהלך, אני ממליץ בחום. אקורד סיום מרגש לקריירה וחיים מופלאים, עם חזרה למקורות היהודיים וקבלה של הסוף, אבל כרגיל בלי חנופה או התרפסות. "הנני, הנני!"

 

ועוד הערה אחרונה בעניין האימון, נושא שכמעט לא נגעתי בו לאורך הפרוייקט הזה. לדעתי לא היה מזיק לקנדים להביא איזה מאמן מוביל עם קבלות בזירה הבינלאומית, אחד שילמד את הילדים קצת טריקים ושטיקים. במשחקים של הנבחרות הקנדיות שראיתי (גם הבוגרת וגם הצעירות) הם נראים לא פעם די נאיבים, פחות מאורגנים וקבוצתיים מהנבחרות שמולם (בעיקר האירופאיות) ומסתמכים בעיקר על הכישרון והאתלטיות העדיפים. איזה אטורה מסינה או דייויד בלאט היו בהחלט יכולים להועיל לדעתי. בלאט, אגב, כבר שימש בקיץ האחרון כיועץ בשכר לכדורסל הקנדי, וגם מכיר היטב את טריסטן תומפסון, כך שהשידוך בהחלט לא נשמע מופרך ויכול להיות מוצלח ביותר לשני הצדדים.

אם רוסיה יכולה, אז למה לא קנדה?

 


 

אז זהו. אני את התחזית שלי נתתי, ועכשיו צריך להתאזר בסבלנות ולראות מה מזה אכן יתגשם. הפרוייקט כולו נמצא בארכיון של הופס (הנה כאן), אז עוד כמה שנים נוכל (בהנחה שעוד נהיה בסביבה) לחזור ולראות מה מכל זה יתממש ואיפה טעיתי.

ומה אם, למרות כל האופטימיות, זה לא ילך ונמשיך לראות מהכדורסל הקנדי את האנדר-אצ'יבריות שהתרגלנו אליה בעשורים האחרונים?

קודם כל, תמיד יהיה לנו (על מי אני עובד, להם) את ההוקי.

וחוץ מזה, סאות' פארק נתנו לזה כבר תשובה לפני כמעט שני עשורים:

לפוסט הזה יש 48 תגובות

      1. אגב הוקי, המשחק הומצא פחות או יותר ושוכלל על ידי סוטדנטים מאוניברסיטת מקגיל שבה אני מלמד. למרבה הצער, זה לא גורם לי לחבב אותו יותר.

          1. כן. ובנוסף, לקראת סוף המאה ה-19 מקגיל גם ייבאה לארה"ב (דרך סדרת משחקים מול הרווארד) גרסה של רוגבי, שאומצה בהתלהבות עם וריאציות קלות והפכה בסופו של דבר לפוטבול האמריקאי של ימינו.

            וזה עוד לפני שמזכירים את דר' נייסמית', בוגר מקגיל גם הוא.

            הוקי, פוטבול וכדורסל. הספק לא רע.

  1. אומות הספורט הגדולות=ברה"מ=ארה"ב=ג'מייקה=ספרד=חומרים אסורים……..
    ע"פ ג'ורג' קארל גם צריך להוסיף =NBA…..כנראה כולל מייקל סו קולד אלוהים וכל הגיבורים שמככבים באתר הזה……..

    1. ספורט לדעתי צריך לחזור לחובבנות, זה הרבה יותר נכון, היום כאדם בוגר אני מבין שאין שום דבר ראוי להערצה בדמות של ספורטאי שהרבה פעמים היא מזוייפת(תמיד), סכומי הכסף שנשפכים על האנשים הללו והמעמד שלהם מוגזם מאוד ולא בריא. במקום מיליארד ללברון, לרונאלדו והסכומים ההזויים שמשלמים בסין היה עדיף להאכיל את אפריקה, לקדם את המדע והרפואה.

  2. ערן שור נבחרת לאיש השנה של ההופס
    קיבלת פרוטקציה למרות שלהי 2016
    (מצפה לשוחד בתמורה נגיד פגישה עם סטיב נאש
    או לפחות שתקח אותי להוקי קרח שאיני מבין בו),
    באמת סידרת כתבות כולל סיקור מצוינים.

  3. הספרדים צנועים יחסית, חייתי בספרד והם עם צנוע, גם באופנועים
    ועוד ענפי ספורט שונים אלופי העולם הוא קרוב לכך,
    הטפתי כאן בעבר שברגע שמסלקים את האיגו אפילו לשניות לדקות
    כי הוא דביק מאד
    או אז נכנס החלק העצמי הטהור, החלק האלוהי, מכנס לפעולה
    נוצרת הצלחה גדולה.
    רואים את זה בכתיבה שלכם באתר.
    ברוך בואך לאתר (באיחור שלי מעודף כתבות לא הספקתי להודות)
    תצליח ותבורך !!! ערן

  4. * מזיזים את רב או כל מה שמכירים בראש,
    מתנקים
    ואז מוביל אותך צד אלוהי שגורם שתצליח בכל דבר,
    הצלחה היא שאתה מרגיש טוב רגוע שמחת חיים מיקוד טוב
    ולאוו דווקא כספית, בהחלט יתכן שתרוויח כסף רב.
    ברגע שתתחבר לאלוהי אפילו לזמן קצר, אין מצב שהוא יאכזב אותך.
    לא מובן מה שכתבתי, פשוט תהגו בזה ותנסו בבית
    (לא עם אלכוהול או סמים, אז יהתלו בכם ותקבלו בעיטה הגונה בחלק היושב, עלי באמת)

  5. בגלל שהקנדים גדלים על תרבות הכדורסל האמריקאית אני מניח שגם ברמת הנבחרת זה יהיה דומה.
    רוצה לומר, שאני לא כל כך בטוח שתהיה כזו היענות פטריוטית מצד שחקני הNBA שלה ומבחינת הקנדים זה לא יהיה סוף העולם.
    אין ספק שהקנדים מתחילים להעמיד נבחרת מרשימה (ברמת הפוטנציאל) ומלהיבה ויחד עם האוסטרלים יהיו מסקרנים מאוד בטורנירים הגדולים.

    1. בהחלט יכול להיות שאתה צודק. המסורת מראה על חוסר מחוייבות לאורך השנים מצד הקנדים. אבל אני מקווה שזה ישתנה בשנים הקרובות. לפחות בדור הצעיר (מאז תומפסון וג'וזף) מדברים על יותר מחוייבות, לא רק למדינה, אלא גם אחד לשני. שלא כמו בארה"ב רוב הקנדים הבולטים מכירים אישית אחד את השני ושיחקו יחד בנבחרות הצעירות. אז אולי זה יסייע ונראה משהו שקרוב יותר לאירופאיות מבחינה זו (למרות שגם אצל הרבה מהן שחקני ה-נבא לא תמיד מתייצבים).

  6. 1+ לשמייקל, כתבת נכון וצודק מאד,
    אך מה לעשות בעולם התובעני שלנו, כנראה שזה לא יקרה לצערי.
    שמייקל איש השנה של ההופס
    1+ לסמיילי איש השנה של ההופס.

  7. תודה ערן. בכלל על כל הפרוייקט המיוחד הזה. באמת השתכנעתי שיש שם עתיד ורוד מבחינת כדורסל, וכמו שאתה אומר, זה בהחלט משחק של מספרים. כמה שישלחו יותר שחקנים ל-nba , כך הסיכוי לכוכבים אמיתיים יגדל.
    לגבי אוסטרליה, משאיר את זה לכתבנו ביבשת העונשין אבל סתם מהראש יש גם את האח של מייקר שהוא רק בן 16.
    איך אתה עם משחקי החורף? התחברת או לא ממש?

    1. כן, מטור מייקר משחק גם הוא בתיכון קנדי (נדמה לי שהזכרתי אותו באחת הכתבות). כבר בן 19 וכנראה לא מוכשר כמו האח בן ה-20 (שגם לו אגב יש עוד מה להוכיח). ספק אם יגיע ל-נבא. או שאולי התכוונת לבן דוד מקור, שהוא אכן צעיר יותר, ומשחק בתיכון עם מטור. בכל מקרה, למרות הגובה והאתלטיות שמשותפים לכולם, נראה לי שרק לתון יש פוטנציאל לרמות הכי גבוהות וגם זה בספק מסויים.

      משחקי חורף? ניסיתי איזה יום. נפלתי על קרלינג. שילוב תמוה של החלקה על קרח, כדורת דשא וניקוי חלונות נמרץ במיוחד. מה נגיד, לא עשה לי את זה. נסתפק בכדורסל ובטניס.

  8. ערן, תתפלא כמה אחים היו בהוקי לפני זמנך. ראשונים שבאים לראש הם האחים SUTTER ששה (6!) מהם שיחקו NHL וכמה מהם מאמנים או מנכ"לים ב-NHL עד היום. כמובןפיליפ וטוני אספוזידו, ארבעת האחים STAAL (אני זוכר ג'ורדן, מרק, ואריק והיה עוד אחד) – כולם שחקנים טובים מאד ב-NHL, כמובן מוריס והנרי ריצ'רדס – רוב המוזכרים למעלה הם בהיכל התהילה.

    אני ניזכר בשני האחים הרוסיים אלופי העולם באגרוף משקל כבד (וולדימיד קליצ'נקו או משהו כזה הוא אחד מהם). בעבר הרחוק היו אל ודיק מקגווייר – שחשני NBA ומאמני מכללות ו-NBA. אני ניזכר פתאום בבובי וג'ק צ'רלסטון (מעניין שבכדורגל אין הרבה אחים). בבייסבול יש המונים. המפורסמים שקופצים לראש הם ג'ו דמאג'יו ואחיו ששכחתי את שמו, מטי, ג'זוס ופילפה ALOU, פדרו ורמון מרטינז. יש עוד המון.
    באגרוף נזכרתי בשני אלופים – ליאון ומייקל ספינקס. בפוטבול כמובן פייטון ויליי מנינג – שני אלופי סופרבול פעמיים, והיכל תהילה בטוחים. בוב ומייק בריאן – אלופי הזוגות בטניס כבר 15 שנה עד לאחרונה.

    בישראל היו המון אחים בכדורגל בעבר: יהושע וחיים חלזר, אלי ויונה פוקס, האחים רצבי, האחים סטודינסקי, ובהפועל ומכבי פ"ת היו כמה זוגות אחים מאד מפורסמים בשנות ה-50, ה-60, וה-70.

    בבייסבול עוד אחים מאד מפורסמים: חוזה ואוזי קונסקו.

    בקשר להצלחת ארה"ב זה לא רק גודל המדינה. זאת העובדה שזה העם הספורטיבי ביותר בעולם. אתמול שני משחקי פוטבול עם טמפרטורות של עד 10 מתחת לאפס והרוח עושה את ההרגשה יותר קרה, והאיצטדיונים מלאים ובגרין ביי אף אחד לא עזב עד שריקת הסיום. זאת אומה אוהבת ספורט אפילו יותר מקנדה, ויש לה עוד יתרון על כולם: אין אף אומה בעולם שתושביה גאים בה כמו תושבי ארה"ב עם ה-"U.S.A" שלהם. זוהי אומה גאה מאד.

    1. תודה על השיעור בהיסטוריה מנחם. הרבה מאלה אני באמת לא מכיר (מקסימום בשם) האם להערכתך אחד מזוגות האחים הללו גדול/טוב יותר (כמכלול) מהאחים גאסול? ואם כן, האם הם כדורסלנים?

      לגבי אהבת הספורט בארה"ב — אחרי שש שנים שביליתי במדינה, אין לי ספק שאתה צודק, בטח בהשוואה לקנדה, שבה כאמור זה בעיקר הוקי. יחד עם זה, כמו שכתבתי, קשה לי להתחבר לפייבוריטים כל כך משמעותיים בכל כך הרבה סוגי ספורט, לפחות ברמה הבינלאומית. אין לי כמובן שום בעייה כשזה מגיע לליגות השונות, בעיקר ה-נבא.

      1. בקשר לאחים גאסול, אני לא בטוח אבל אל ודיק מגווייר הם בהיכל התהילה. ההשוואה לדומיניק וג'רלד וילקינס, או לברנרד ואלברט קינג, או הוראס והרבי גראנט, והתאומים ואן ארסדייל היא קשה מאד.

        1. אצל המקגויירים, רק דיק היה למעשה אול סטאר. אל, עד כמה שאני מבין לא שיחק ב-נבא והוא בהיכל התהילה כמאמן.

          ג'רלד ווילקינס נתן קריירה יפה, אבל לא ברמת אולסטר.

          האחים קינג מגיעים קרוב יותר, אבל עושה רושם שאלברט לא היה ברמות הגבוהות לאורך זמן (בהסתמך על סטטיסטיקות ובחירות. יכול להיות שיש גם דברים שלא רואים בעיניים, וכאן אני אצטרך לסמוך עליך).

          גם הארווי גראנט נראה כמו שחקן נבא בינוני למדי לפי הסטטיסטיקות. נתן שתיים שלוש עונות די יפות בתחילת שנות ה-90, אבל לא נבחר לאולסטר אני חושב. עדיין, קרוב יחסית, אם כי כנראה לא מספיק.

          התאומים ואן ארסדייל נראים הכי קרובים, עם שלוש בחירות לאולסטר לכל אחד מהם. אבל בשכלול הכללי עושה רושם שהאחים גאסול עולים עליהם עם הישגים כמו אליפויות ו-MVP של אליפות העולם (פאו), שחקן ההגנה של השנה וחבר בחמישיית השנה (מארק) ולפחות שמונה הופעות אולסטאר משותפות (המספר צפוי עוד לגדול).

          לסיכום, אולי לא בנוק-אאוט, אבל נראה שהגאסולים, לפחות בנקודות.

  9. הרבה כבוד ערן, בהחלט סדרת כתבות שהולכת מכאן ישירות לפנתיאון של הופס. נהנתי מאוד, תודה רבה.

    לא הייתי דואג מרפרנדום בקוויבק יותר מידי. אגב, עדיין מאשימים שם את היהודים בכשלון לצאת מקנדה?

    אל תטרח להתעסק עם הוקי. בלי קשר לאלימות, זה ספורט שאם לא נולדת לתוכו אז מאוד קשה להתחבר אליו. בעיקר כשחווית צפייה בטלוויזיה היא מאוד קשה לעין בלתי מורגלת (איפה הפק הזה לעזאזל?).

      1. הלכת פעם למשחק של הקנדיאנס בבל סנטר?
        חתיכת חוויה. ואתה מצליח לראות יפה מאוד את הדיסקית. מה שנהדר בהוקי זה שמדובר בספורט שבו כל רגע יכול לקרות משהו. זה לא כמו כדורגל שהמגרש ענק ואז יש הרבה רגעים מתים בין שני השערים. זה גם לא כדורסל ש"מובקע בו גול" כל שתי התקפות בערך, ולכן ערכו של כל סל בודד הוא נמוך יחסית. זה גם לא פוטבול שמשוחק, כמו הכדורגל, על מגרש גדול מאוד, ובנוסף סובל מהפסקות תדירות בשטף המשחק (משחק של סנאפים שביניהם אין כלום). וזה גם לא בייסבול – שלוקח בעצם את כל מה שרע בכל הדוגמאות שהזכרתי.
        בהוקי עוברים את המגרש באותה מבירות (בערך) כמו הכדורסל, וכל שער שמובקע זו חגיגה אמיתית כי הוא נדיר (לרוב יש 2-6 גולים כל המשחק, אולי קצת יותר). בנוסף, כל חטיפת כדור יכולה להביא למתפרצת וגול, ויש גם מהלכי פאוור פליי שמרחיקים שחקן לאחת הקבוצות לשתי דקות, מה שגורר יוזמה והתקפיות מכיוון הקבוצה עם היתרון המספרי.

        1. ינון אני חושב שהוקי אולי המשחק שהכי כיף לראות מהיציע. אבל לראות אותו בטלוויזיה זה באמת בעייתי להתמקד על הדיסקית.

        2. וואלה, הצלחת לסקרן אותי. אולי אתן עוד צ'אנס לבל סנטר באחד הימים. באמת נשמע כמו חוויה, ועם האוהדים המוטרפים של הקנדיאנס (דרך אגב, לא הכינוי הכי אירוני בספורט האמריקאי?) זו באמת יכולה להיות חגיגה.

          1. לא תתאכזב. וגם תקבל אולי חולצה חינם ביציע.
            מסכים לגבי הכינוי – סוג של אירוניה קלאסית. אולי בגלל זה הרבה מקומיים קוראים להם habs.

  10. ערן זה בינוני כמו קנדה, ואתה קצת מתנשא מנופח
    מגיב קבוע שלא רוצה עוד מזה,
    הסידרה הכי גרועה באתר.

    1. באמת שלא מצליח להבין תגובות כאלו. זה אפילו לא ברמה של טרול שמנסה להצחיק. סתם רוע לב. לא ביקורת עניינית ולא כלום.

  11. וואו – אח שלי רוקי וכבר נכנס להיכל התהילה…. מה שמגיע מגיע! לפחות תוכל להראות תוצאות ופרודוקטיביות בשנת השבתון שלך, אחוק

  12. ניב אסביר, זה יוצר אפקט הפוך, שמישהו בא ויורד על כתיבה
    מיד יש כמה כמו עבדכם הנאמן שמשבחים,
    הבן אדם אולי מתוסכל ממשהו, ואולי לא התחבר, לא צריך,
    רובנו נהנו וערן הוא בהחלט מתנה למשפחת ההופס
    אחלה מתנה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט