שרים הופס – מחווה לשנות ה-90' (חלק ב') / אשך טמיר המקורי

חוזרים לשיר את שנות ה-90' הבועטות בחלק שני ומסיים!

את החלק הראשון סיימנו עם משבר אמצע החיים של אלוהים ושקיעה בחלום מתוק (עבור בובי, עגל, אפלטון ושאר אוהדי יוסטון חסרי התקנה).

החלק השני מתחיל, והחלום עדיין לא מסתיים (בפעם האחרונה שאלפטון קם מכזה חלום מתוק וממושך, הוא היה צריך להחליף תחתונים).

1995 – יוסטון – אורלנדו (0-4) – Nice Dream

האלופה מיוסטון חוזרת לגמר לאחר שנה לא קלה. העונה התחילה עבורה בצליעה, ובטרייד משמעותי נשלח אוטיס ת'ורפ, שהיה חבר של כבוד באליפות הראשונה, תמורת קלייד דרקסלר הכוכב המזדקן, שחבר מחדש אל חברו הטוב ממכללת יוסטון, האקים אולאג'ולאן, לאחר שאיבד סיכוי מעשי לזכות באליפות במדיה של פורטלנד.

הקבוצה מבוגרת ועייפה. יוסטון מסיימים את העונה הרגילה רק במקום ה-6, ונאלצים לשרוט את דרכם לגמר כל הדרך בציפורניים, כשהם נטולי יתרון ביתיות וחוזרים מפיגורים נגד הקבוצות הנפלאות של בארקלי (פיניקס), סטוקטון-מלון (יוטה) והאדמירל (ס"א), ומפגינים "לב של אלופים" כפי שטבע מאמנם רודי טומג'נוביץ'.

למיטיבי לכת, שווה לראות את מסעם בסרט הזה:

מולם עומדים הסייחים הצעירים של אורלנדו, הכוח החדש העולה במזרח.

למרות חזרתו של ג'ורדן במהלך העונה מפרישה, אורלנדו והצמד הצעיר והכשרוני שלה פני הארדוואי ושאקיל אוניל מובילים את טבלת המזרח בעונה הרגילה ומגיעים לגמר לאחר שניצחו את שיקגו של ג'ורדן המתקמבק, ואת אינדיאנה הקשוחה של רג'י שמנסה שוב ושוב ללא הועיל.

סיפור מעניין שגיליתי במהלך כתיבת הפוסט, שיכול בקלות להיכנס למדור המופלא של רון טחן, "עובדות וסיפורי NBA", הוא על שינוי המספר של ג'ורדן מ-45 (המספר שלו בבייסבול שחזר איתו לליגה) בחזרה ל-23 המיתולוגי – לאחר שניק אנדרסון חטף לו במשחק הראשון בסדרה, חטיפה שהובילה לניצחון, ולאחר מכן התבטא ש"לא הייתי מסוגל לחטוף למס' 23. מס' 45 הוא לא מס' 23", ובכך אמר בעצם שג'ורדן של אחרי הפרישה הוא לא אותו שחקן.

ג'ורדן, בתגובה, חזר במשחק הבא למס' 23 והמטיר על ראשו 38 נק' בניצחון הבולס, כששיקגו נקנסת על שינוי המספר הפתאומי…

הגמר של 95', כמו קודמו, שוב בסימן התמודדות ראש בראש של שני סנטרים אימתניים – הפעם אולאג'ואן המבוגר והמוכח, מול הצעיר החצוף והבלתי עציר, שאקיל אוניל של אורלנדו שכבש את הליגה בסערה והטיל את חתיתו על יריביו ועל הסלים….

שני הסנטרים משחקים היטב.

אבל האריה הזקן מראה לאריה הצעיר שיש לו עוד כמה טריקים ללמוד בהמשך, גובר עליו בקרב הישיר ויוסטון שירקה דם כל הדרך אל הגמר דורכת על אורלנדו הצעירה 4-0 בגמר, מפגינה את עוצמתה כאלופה ובסיום אומר האקים לשאקיל, כדברי פנתרה, "walk on home boy!"

האליפות השנייה מביאה איתה גם את האליפות הראשונה של קלייד דרקסלר, אחד מנפגעי ג'ורדן, שמצליח להציל את עצמו מגורלו של בארקלי ולזכות לפחות בטבעת אחת.

בארקלי האומלל קופץ על העגלה של יוסטון בהמשך – מאוחר מדי מבחינתו – ונותר חלול מבפנים ונטול טבעות.

דרקסלר מצליח להציל את עצמו מגורלם של בני דורו ולזכות באליפות אחת

1996 – שיקגו – סיאטל (2-4) – Take The Power Back

לאחר שתי אליפויות של יוסטון ועונת התאקלמות מחדש, ג'ורדן מחליט שמספיק לו ושהגיע הזמן לקחת את הכוח בחזרה!

שיקגו מתחזקת בדניס רודמן, שנוא נפשם של מייקל וסקוטי מימיו בפיסטונס, אשר מוחלים על כבודם בכדי להעמיד קבוצה היסטורית ולחזור למצעד האליפויות שלהם.

רודמן מגיע מס"א לאחר שהצליח שם מקצועית אך התדרדר חברתית, והפך למקרה ראש קשה במיוחד ולאאוטקאסט.

פיל ג'קסון מצליח לשכנע את כוכביו ששווה לבלוע את הצפרדע הזאת, בוחר להתעלם מכל מעשיו של רודמן מחוץ למגרש ובתמורה מקבל ממנו 150% מאמץ על המגרש, גם כשהוא חוזר אליו אחרי עוד בילוי לילי פרוע.

כיקיר הפיסטונס וכהוקרה לסומסום, נחרוג ממנהגו של הפוסט ונקדיש לו שיר משנת 85', מהאלבום הראשון של פיית' נו-מור, שהוא גם אחד השירים האהובים עלי במיוחד:

מולם ניצב סיאטל סופרסוניקס המרהיבה, מלכת המערב, ששרדה מותחן ב-7 משחקים מול סטוקטון-מלון העקשנים והגיעה מצוידת בשון קמפ הפריק האתלטי ובפיו של גארי פייטון, האתלטי לא פחות.

בנוסף בסגל של סיאטל נמצא בחור גרמני חביב ושחקן מצוין, דטלף שרמפף, אשר נותן לנו הזדמנות להוכיח שבשנות ה-90 היה ייצוג נהדר לעם הגרמני גם במוזיקה:

למרות הפקה-פקה של פייטון, ההתעופפויות של קמפ וההומור הגרמני של שרמפף, סיאטל מגיעה לשיקגו וסופגת מייד שני הפסדים מהירים, כשהיא מתחילה את המשחקים בפיגור 15 נק' כבר בעליות של שיקגו בגלל טקס הצגת השחקנים המאיים של הבולס משנות האליפות שלה, שכמו ש-MBK ו-AMITLAHEV כתבו בתגובות לחלק הראשון, מהווה זיכרון ילדות מטורף עבור הילדים בני גילנו אשר קמו באמצע הלילה וחזו בו לייב:

שיקגו גם לוקחת את המשחק השלישי בסיאטל ומובילה 3-0, אך סיאטל מראה אופי וחוזרת ל-3-2, רק כדי להינגף שוב בשיקגו ולהפסיד את האליפות (ואת הקבוצה שלהם בהמשך ההיסטוריה) 4-2.

שיקגו בולס משיגים את נקמתם על סיאטל / מאת נירוונה

הרגע המרגש של הסידרה מגיע בסיום המשחק האחרון, כשמייקל ג'ורדן מראה לנו שהוא ניחן גם בניצוץ האנושי ומתפרק בבכי, לאחר שזוכה באליפות ביום האב, האליפות הראשונה שלו מאז רצח אביו:

 

1997 – שיקגו – יוטה (2-4) – Mailman

בעונה שלאחר מכן ניצבת בפני ג'ורדן ולהקתו יריבה חדשה. יריבה קשוחה ועקשנית אשר תופיע מולם במשך שנתיים רצופות.

יוטה ג'אז של קרל מלון, ג'ון סטוקטון וג'רי סלואן, אשר מגיפה בגמר המערב את יוסטון של אולאג'ואן-דרקסלר-בארקלי.

יוטה היא מתמודדת קבועה בצמרת המערב בשנים אלה, מצוידת באחד הצמדים הקטלניים והטובים בהיסטוריה.

מוקפים בנגרים ובג'ף הורנאסק אחד, מדובר בקבוצה קשוחה במיוחד ולוחמת, שלא מוותרת לרגע ומציגה לראווה את אחד הסקוררים הטובים בהיסטוריה – הדוור.

שתי הקבוצות ניצחו את משחקי הבית שלהן, ובמצב 2-2 הגיעו למשחק 5 ביוטה, כשהפורמט בגמר היה אז 2-3-2.

משחק 5 ייזכר כמשחק השפעת של ג'ורדן, וייכנס להיכל התהילה של מורשתו, כאשר בעודו קודח וחולה הוא נותן את הכל ומוביל את שיקגו לניצחון חוץ ולשובר השיוויון שמביא בעצם את האליפות (שיקגו מנצחת את המשחק ה-6 בביתה), ובסיום המשחק מתמוטט חסר כוחות בזרועותיו של סקוטי פיפן.

אליס אין צ'יינס כ"כ התרשמו שהקדישו לו שיר – Sickman

1998 – שיקגו – יוטה (2-4) – Glorified

בעונה הבאה, עונת הת'ריפיט השניה של שיקגו ועונת האליפות האחרונה של שיקגו, ג'ורדן מסיים את תקופתו בשיקגו ומסכם את שנותיו ההיסטוריות בקבוצה כגדול מכולם בכל הזמנים.

היריבה ממול היא שוב יוטה האפורה והעקשנית, שחוזרת לסיבוב נוסף ולא מופתעת בכלל לגלות מהצד השני בגמר את שיקגו האלמותית, במקומה הקבוע.

יוטה שורדת מותחן בסיבוב הראשון מול יוסטון הוותיקה ומנפצת סופית את חלומות האליפות של סר צ'ארלס.

שיקגו, לעומתה, משייטת בסיבובים הראשונים ונלחמת על חייה בגמר המזרח, שוב מול רג'י ולהקתו מאינדיאנה, כשהיא גוברת עליה 4-3.

הפעם יוטה מכינה שיעורי בית ומגיעה עם יתרון הביתיות, לאחר ששתי הקבוצות מסיימות במאזן זהה (62-20) אך יוטה מנצחת את שני המפגשים ראש בראש בעונה הרגילה.

הסדרה מותחת ביותר וצמודה, ומגיעה למשחק ה-6 ביוטה במצב 3-2 לבולס, כששתי הקבוצות גונבות ניצחון חוץ כל אחת ובמידה ויוטה מנצחת את השישי המשחק המכריע יהיה אצלה.

אמרתי צמודה – וזה נכון, אך היה משחק אחד בסדרה זאת שלא היה צמוד, וזאת בלשון המעטה.

במשחק השלישי בשיקגו הבולס מנחילים ליוטה תבוסה מהדהדת, 96-54, בבלואו-אאוט שמהווה את הפער הגדול בסדרת גמר ואת כמות הנקודות הנמוכה ביותר שנקלעה מצד קבוצה בגמרים.

הזדמנות מצוינת להזכיר שיר נשכח של רדיוהד, שיר ענק שכדאי להקשיב לו עד סופו – "Blow Out", מתוך האלבום הראשון שלהם, "Pablo Honey". אין את השיר בגרסתו המקורית ביוטיוב אז מומלץ ללחוץ על הקישור ולשמוע אותו שם.

המשחק ה-6 ביוטה ייזכר לעד כמשחק האחרון של ג'ורדן בשיקגו.

כן, הוא חזר לסיבוב פרידה בוושינגטון לאחר הפרישה השנייה, אך זה כבר לא היה אותו דבר.

ג'ורדן מסיים את הקריירה שלו בשיקגו ופורש כמנצח ענק ומנציח לעד את עצמו כשחקן הגדול בהיסטוריה עם קליעת הניצחון המפורסמת שהייתה הסל האחרון שלו בשיקגו.

והצמד סטוקטון את מלון מצטרף סופית לספירת הגופות של שיקגו (תודה לאפלטון):

השניים, הול אוף פיימרים נהדרים ואדירים, צמד-חמד שלא נפרדו (עד עונתם האחרונה), חולקים יחד גם את סבלם המשותף…

לסיכום עונות האליפות של שיקגו, וכתוספת של המגיבים בפוסט הראשון, נהנה גם מאחת הלהקות הישראליות הנהדרות שפרחו באותה תקופה.

"איפה הילד" עשו את זה הכי קרוב שאפשר למודל הגראנג'י מסיאטל, וגם כתבו על זה שיר באלבומם הנפלא "זמן סוכר" (93'):

ובשיר נוסף מאותו אלבום מופתי, הם גם תורמים את שלהם להנצחת מורשתו של ג'ורדן:

 

1999 – סאן-אנטוניו – ניו-יורק (1-4) – Just A Man

עונת 99' נפתחת בסבוטאז' של השחקנים אשר פוצחים בסכסוך עבודה עם הליגה, מה שמוביל לפתיחתה 3 חודשים באיחור ולעונה מקוצרת של 50 משחקים בלבד.

אל קו הסיום מגיעות שתיים – ס"א של תאומי המגדל, המציגה את דאנקן הצעיר בעונתו השנייה לצד האדמירל הוותיק, המגיעה מן המקום ה-1 במערב, וניו-יורק הפרועה של לטרל ספריוול, לארי ג'ונסון, אלן יוסטון ויואינג הקשיש בהובלת ג'ף ואן-גנדי, המגיעה אל הגמר למרות שנכנסה אל הפלייאוף מן המקום השמיני והאחרון.

ניו-יורק הפרועה והבלתי-צפויה שורדת מותחנים ומנציחה יריבויות היסטוריות עם מיאמי היט של טים הארדאווי ואלונזו מורנינג ואינדיאנה חסרת המזל אך הלוחמת תמיד של רג'י מילר.

סיפור הסינדרלה של ניו-יורק הלוחמת של ג'ף ואן-גנדי

 

הקארמה היא כלבה אמיתית, במיוחד בניו-יורק, ופטריק יואינג נפצע במהלך סדרת גמר המזרח מול מיאמי ונאלץ לצפות בחבריו מפסידים בגמר מול הספרס ותאומי המגדל מן הספסל.

https://www.youtube.com/watch?v=IBH97ma9YiI

מן העבר השני, ללא נוכחותו של יואינג, טים דאנקן מתחיל את עידן פוסט ג'ורדן ומביא אליפות היסטורית לס"א, וגאולה לאדמירל וחבריו הוותיקים. ס"א מנצחת את הסדרה 4-1.

זאת האליפות הראשונה אך לא האחרונה של דנקן במהלך הקריירה הארוכה שלו בקבוצה, קריירה אותה אנו מסכמים בדיוק עכשיו.

ובזאת העשור הנפלא הזה מסתיים, כשתקופת האלוהות של ג'ורדן מסתיימת, חולצות הפלנל חוזרות לארון, והשחקנים חוזרים להיות אנושיים, כדוגמת הביג פונדימנטל שנושא את הלפיד במשך 20 שנה, בתור הכוכב האנושי ביותר שדרך בליגה, בניגוד מוחלט לדמותו של ג'ורדן הנשגב והאלוהי.

אשך טמיר המקורי

was born, sort of living, will die somewhere in the future

לפוסט הזה יש 53 תגובות

  1. אפלטון

    21 דצמ 2016 10:19:33

    איזו אליפות זו היתה ב-95. איזה פלייאוף מטורף.
    הייתי בגיל של רועי, בן 13, כשרק ניצני האהדה שהתחילה שנה או שנתיים לפני כן ופעם ראשונה שממש עקבתי אחרי כל משחק.
    פלייאוף שהתחיל באין סיכוי, בטוח שהולכים בסיבוב הראשון, ואז לאט לאט נבנה מן ביטחון שאין סיכוי שאנחנו מפסידים בפלייאוף הזה עד ההשפלה שהעביר האקים את שאקיל הצעיר. סרט מעולה שמעביר בדיוק את התחושות.
    תודה לך אשך יקר. מי יתן ותזכה לבנים זכרים עם אשכים דאבל קלאצ'

    2. bobby

      21 דצמ 2016 13:38:40

      איזה קנאה יש לי בך תאמין לי.. אני הייתי רק בן איזה 6 באותה אליפות, גיל בו עוד לא התעניינתי ממש בספורט. רק כמה שנים אחר כך התחלתי לאהוד את יוסטון, בתקופה שהפרנצ׳ייז של הקבוצה היה סטיבי פרנצ׳ייז 😕
      גיל 13 לעומת זאת זה ה-גיל ליהנות מאליפות שכזו! איזה מחוייבות יש לילד בן 13 בחודש פאקינג יוני שלא מאפשרת לו לקום בלילה ולראות משחק? מה יקרה? מקסימום איחור לבית ספר, אבל בכל מקרה חודש יוני כולם באסק, כולל המורים.

      2. אפלטון

        21 דצמ 2016 11:41:33

        וואו זה הדבר הכי טוב שראיתי בהרבה מאוד זמן!
        למי שרוצה להבין מה קרה לדור ה-x ב-20 שנה האחרונות נא לראות את הקליפ המקורי ואז את זה.
        Stay away from my fucking sandwich!!!

  4. יוסל'ה שוחמכר

    21 דצמ 2016 10:54:39

    הכדורסל נהדר.
    מוזיקלית – לרוב אתה באמת מצליח לדוג את הדברים היותר נסבלים מהעשור האומלל ההוא, אבל מה לעשות שכל קליפ מזכיר לי את האבות והאמהות המייסדים שהיו הרבה (הרבה) יותר מרגשים וטובים.
    בקיצור, בנוסף על הטיפול הקיים, אני ממליץ למרוח פעמיים ביום שכבה דקה על הלב של הדבר הבא, המהווה תזכורת לימים יפים יותר, שבהם אגב נשים היו נשים:
    https://www.youtube.com/watch?v=p0OX_8YvFxA

    1. פאקו

      21 דצמ 2016 11:05:34

      אחלה שיר. אגב יהיו כאלה שיראו אירוניה במה שכתבת על הנשים דווקא בהקשר של השיר שהבאת. זאת היות והסולנית (המדהימה) של הארט סבלה בהמשך מהפרעות אכילה, שגרמו לחברות התקליטים לנסות להחביא אותה ויזואלית, כמו בשיר הבא:
      https://www.youtube.com/watch?v=1Cw1ng75KP0

  5. יוסל'ה שוחמכר

    21 דצמ 2016 11:14:19

    אכן, זה היה בין היתר המחיר של להיות אישה רוקרית בזמנו. אבל היא ואחרות סללו את הדרך לרבות אחרות (ובין היתר לכוכבניות שנות ה-90 שאינן ראויות לזה).

  11. עגל

    21 דצמ 2016 14:14:59

    מצוין, נפלא, אם כי לא קראתי מעבר לאליפות של יוסטון, בשביל מה זה בכלל נחוץ? (סתם, כן קראתי)
    תיקון קטן – יוסטון גמרו מקום 6 במערב ובשיויון 8 עד 10 בליגה בכללי.
    ומי היה ראש ארגון מעריצי החלום באותה תקופה?
    נכון, סחבק. אוהד שלהם משנת 86' ותקופת תאומי המגדל.
    בי נשבעתי בכל היקר לי שלא היה לי ספק ולו לרגע שלא נעשה ריפיט. האופי של מועדון ה clutch city זה משהו שקשה להסביר.
    ואיזו הנאה זו היתה לקחת את האליפות השניה הזאת. רק חבל שלא נפגשנו עם ג'ורדן וה posse שלו.
    באותה תקופה הייתי סטודנט באו"נ העברית בגבעת רם והייתי הולך באמצע הליליה דרך מה שהיום הוא "דרך בגין" לדירה של חבר בר מזל (=עשיר) שהיה לו חיבור לכבלים.
    אמנם ידעתי שננצח ועדיין היה מתח רב, למרות שניצחנו בסוויפ, היתה לי מעין תקרית לב בגמר מול שאקיל ומאז החלטתי להוריד את הפנאטיות כמה דרגות מטה ופיניתי את כסא הכבוד לאחרים ובראשם אפלטון ובובי.

    2. bobby

      21 דצמ 2016 19:06:35

      לא יודע עד כמה הייתי מגדיר את עצמי ״פנאטי״, אבל יש לי סיפור מעט מקביל לשלך – גם אני למדתי בירושלים. אתה זוכר את קיץ 95, ואני זוכר את אביב 2015, עת עוד גרתי בירושלים וקמתי לראות את רוב משחקי הפלייאוף של יוסטון. במיוחד זכורה לי סדרת חצי הגמר מול הקליפרס.
      לא אשכח את השמחה והאושר בקאמבק המטורף של משחק מספר 6. אולי לא מדובר על אליפות, אך זאת הייתה סדרה שהקבוצה הראתה בה הרבה אופי, סטייל פלייאוף 95.

      בדומה לך, גם לי לא היו כבלים בדירתי.
      אבל בשונה ממך, כן היה (ועוד יש לי) חיבור לאינטרנט, כך שהמסע הלילי שלי היה בסך הכל מהמיטה אל המחשב שבסלון 😜 (מבחינתי הייתי נשאר עם הלפטופ במיטה, אם זה לא היה מפריע לאישתי..).

      1. עגל

        21 דצמ 2016 21:06:17

        לא עם דני ולא עם שימי אלא עם נחשון לזר
        🙁
        נשכבתי על הדשא מחוץ לחדר שלו כדי להתקרר ולהרגיע. אחר כך אצלי בחדר עוד שעה-שעתיים כדי לחזור למצב נורמלי.
        ממש הרגשתי כמו האוהדים שוטפים התקף לב, יכולה הייתי הן 25 או משהו כזה

  12. דובי

    21 דצמ 2016 14:30:18

    כואב להסתכל כמעט שני עשורים אחורה ולראות איך נפרדו דרכיהן של הניקס והספרס אחרי אותו גמר. אחת למעלה והשנייה להתרסקות.

  14. מנחם לס

    21 דצמ 2016 15:15:56

    מאסטרפיס.

    אני לא מבין הרבה במוזיקה, אבל לפי הרגשתי כמה שהכדורסל היא בשיאו עם מייקל וכו', הזמר היה בתחתית הבאר בעשור ה-90 (והעשור הנוכחי הוא יותר גרוע, ז"א שהכדורסל משתפר והזמר ניגמר. יש סוף של מיני שירים וכנראה הגענו ל=80% רווייה. כמו שבשחמט ראינו כמעט הכל

  15. שגיא נאור

    21 דצמ 2016 15:16:41

    נפלא!! ראיתי את הסרט על הרוקטס 95, תענוג אמיתי. והגמר היה אומנם סוויפ אבל צמוד ביותר ומה היה אילו ניק אנדרסוו במשחק 1…
    אה.. ומה היה אילו פני הארדווי לא היה מסיים קריירה בגלל פציעה…

    1. אשך טמיר המקורי

      21 דצמ 2016 20:27:58

      אני מאמין שהוא היה גמור. כל בנאדם אחר היה בכלל לא משחק. בגלל כוח הרצון הפסיכי שלו זה רק נראה שהוא כאילו בסדר.

    2. עגל

      21 דצמ 2016 21:12:26

      ה flu game זה אחד הבלופים הגדולים בספורט. אני לחלוטין לא מאמין לזה.
      הוא היה חולה, בסדר. אבל כל ספורטאי שמתאמץ החום שלו עולה. אצלי החום הוא 38 כל פעם שאני רק רץ קצת. לפעמים החום יכול להגיע ל-39 או יותר.
      הסיפור הזה יצא מכל פרופורציה, פעם אמרו שהחלום שלו היה 38, אחרי עשור זה ה]ך ל-39 ואחרי עוד עשור כבר היו לו 40 מעלות . . .

      2. Ljos

        22 דצמ 2016 01:46:27

        הפרופורציות אפילו לא התחילו להישבר.
        ג'יילן רוז בטוח שמדובר בהאנגאובר.
        המאמן האישי של MJ נשבע שמדובר בהרעלת קיבה (הוא בכלל מספר את הסיפור כמו סרט מלחמה, כולל שורת ה-"I've got a baaad feeling").
        חכה עוד כמה שנים. בסוף נגלה שמייקל בדיוק הציל את אישתו והילדים מחוטף מורמוני שרצה לשאת אותם לנשותיו.

  22. no funny shtuff

    21 דצמ 2016 20:10:03

    טור לפנתיאון בציון 10 כמספר חולצתו של מוקי בליילוק, השחקן האהוב על פרל ג'אם (ומכאן, כידוע, שם האלבום, כשהלהקה גם כמעט והגדילה לעשות ולקרוא לעצמה "מוקי בליילוק").

  23. דורון אוהב

    22 דצמ 2016 17:24:09

    אדיר ומדהים אשך, מנסה להשלים פערים של חלק א',
    התגובות מצחיקות וטובות,
    אתם נהדרים, תודה אשך והח'ברה.
    תבורכו! 🙂

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט