שרים הופס – מחווה לשנות ה-90' (חלק א') / אשך טמיר המקורי

דבר ידוע הוא שכל דור ודור סבור שבזמן ילדותו הזמנים היו טובים יותר, המוזיקה הייתה יותר משובחת והעולם ככלל היה מקום טוב יותר לגור בו.

הטיית זיכרון? נוסטלגיה? עיצוב זכרונות מוקדמים אשר הותירו רושם עז על הנפש הצעירה ונחרטו בילדותינו?

כל זאת אפשריים ונכונים, אולי – מלבד ביחס לדור שלי.

כי מי שהעביר כמוני את שנות העשרה שלו בשנות ה-90', יודע שאלה היו באמת הזמנים הטובים והיפים ביותר.

המוזיקה הייתה קשוחה, מרגשת, מבריקה, אמיתית ונותנת בראש. הייתה גאות אדירה של יוצרים ולהקות גאונים וייחודיים.

והכדורסל היה קשוח לא פחות ואף מרגש לא פחות.

המשחק אז היה פיזי, היו יריבויות ושנאות ספורטיביות בין מועדונים, החוקים היו עדיין של כדורסל ולא של שואו, והגיבורים היו על אמת ולא חיקויים חיוורים כמו אלה שאנו קמים לראותם היום – הול אוף פיימרס אמיתיים, גלדיאטורים מודרניים.

העשור עמד בסימן של איש אחד – יש שיאמרו אלוהות – ומאבקם של בני האנוש המצטיינים ביותר בו, שנה אחר שנה.

זה היה מרגש. זה היה מותח. זה היה אמוציונלי בטירוף.

אלא היו שנות ה-90.

והיום ב"שרים הופס" נעשה מחווה לעשור הייחודי והמרגש הזה. מפאת רוחב היריעה, הכוכבים, הסיפורים והמאבקים ההירואיים (יריבויות כמו ניקס – פייסרס, ניקס – היט, פייסרס – בולס, בולס – ג'אז וכמובן בולס – ניקס המתמשכת והמרגשת), נעבור שנה-שנה, נתמקד רק בגמרים ונקדיש להם שיר או שניים מן אלבומי המופת המרובים של העשור, בליווי קטעי נוסטלגיה מן ההתמודדות.

בני דורי בוודאי שיהנו. מקווה שגם השאר 🙂

 

1990 – פיסטונס – בלייזרס (1-4) – Be Aggressive

במה שהתברר כשירת הברבור של הקבוצה האדירה של דטרויט, הפיסטונס עשו ריפיט מופלא וגברו על הקבוצה המוכשרת של דרקסלר, פורטר ושות' עם סגנונם ההתקפי והמלהיב לפי מיטב המסורת של ריק אדלמן.

בתור בן-עשרה צעיר נחשפתי לראשונה לעולם ה-NBA ולמדתי לאהוב את הקבוצה שכולם למדו לשנוא.

שנתיים מאוחר יותר, כשאני בן 13 (כגילו של רועי כיום) נחשפתי לאלבום "Angel Dust" של פיית' נו-מור, שהפך גם הוא לאלבום האהוב עלי ביותר מאת הלהקה האהובה עלי ביותר.

החיבור בין הקבוצה לאלבום הוא מושלם – שניהם מביאים את הקשיחות, הלוחמנות והעוצמה החשופה – ומה טוב מלייצג את הקבוצה הזאת מאשר השיר מאותו האלבום, "Be Aggressive".

 

1991 – בולס – לייקרס (1-4) – Today

לאחר שנים של כוכבות אישית בליגה אך אכילת מרורים קבוצתית, הכוכב הגדול של העשור ושל הליגה החל לזרוח ולהאיר.

בשנה זו הפיסטונס החלו לדעוך וקרסו אל תוך מריבות פנימיות. העולם הישן של הסלטיקס של בירד, הלייקרס של מג'יק והפיסטונס של אייזיאה עמד להיעלם לנצח ולהיות מוכחד בידי המטאור הענק הזה, שהיה בדרכו לפגוע בו ולהשמידו.

מן העבר השני עדיין עומד לו ייצוג של העולם הישן, מג'יק ומה שנותר מחבורת השואו-טיים שלו, עדיין מלחכים עשב להנאתם, חושבים שהם שליטי העולם ולא מודעים לגודל הסכנה.

אך לאחר שדרך והשפיל את אויביו המרים מדטרויט (4-0 בגמר המזרח), נפנה ג'ורדן לכלות זעמו בלהקה העליזה מ-L.A.

אליפות זו הביאה את ג'ורדן אל פסגת שאיפותיו, הדבר אשר ייחל לו כל-כך בכוח רצונו העצום התגשם, הוא התגבר על כל הקשיים והיום זה היה היום שלו.

Today של סמאשינג פאמפקינז, מתוך אלבום המופת "Siamese Dream" משנת 93'

היום הגדול הגיע. ג'ורדן מתרגש בפגישה הראשונה עם חבר חדש, שבהמשך יהפוך לחברו הטוב ביותר

1992 – בולס – בלייזרס (2-4) – I Am One

ג'ורדן חוזר לגמר גם בעונה הבאה. לאחר שגבר על הניקס העיקשים של ריילי, ממשיכי דרכם של הפיסטונס, ועל הקאבלירס המוכשרים של פרייס ודוהרטי, ניצבת מולו בגמר פורטלנד של דרקסלר ששבה לגמר שני בשלוש שנים, אשר רוצה לגאול את עצמה מן ההפסד הקודם ולהניף את הגביע.

הבלייזרס המוכשרים והעמוקים מציגים סגל מצוין ואתלטי ואת הכוכב הגדול האחר בליגה – קלייד דה גלייד דרקסלר.

ג'ורדן מול דרקסלר ניצבים ראש בראש – שני השוטינג-גארדס הטובים בליגה, שני מעופפים מרהיבים וסקוררים מחוננים.

כשהאבק שוכך והבולס לוקחים אליפות שנייה ג'ורדן מבהיר לקלייד ולכולנו – I Am One!

עוד אחד של סמשינג פאמפקינז, הפעם מהאלבום "gish", משנת 91'.

https://www.youtube.com/watch?v=SRe-JyhBtsg

ג'ורדן במשחק הראשון, קובע שיאים של נק' למחצית הראשונה בפלייאוף (35) כולל 6 שלשות. כיווץ הכתפיים המפורסם שלו בדקה 6:12 כלפי השדרים מראה שאפילו הוא לא מבין מה קורה.

 

1993 – בולס – פיניקס (2-4) – Bulls On Parade

שנה שלישית ששיקגו מגיעה לגמר. הפעם מתמודדת מולה פיניקס המלהיבה של בארקלי, קיי-ג'יי, מארלי וצ'יימברס קשישא, אשר מגיעה כקבוצה בעלת המאזן הטוב הליגה.

פיית' נו מור שרים על ארץ השמש העולה של בארקלי, המגיעה נלהבת ובטוחה בעצמה להתמודדות מול השוורים

 

ספרו של הד"ר על העונה המופלאה הזו, כפי שמוצג בביתו של האשך. האשך תקוע חזק בשנות ה-90, עדיין שומע דיסקים ונוהג על ג'סטי מודל 93'

הסדרה מתבררת כאחת המשובחות והמרתקות בהיסטוריה. בארקלי וחבריו נלחמים בעוז במפלצת העולה של שיקגו אבל גם הם יורדים מנוצחים בסיום.

האציל מפספס את הצ'אנס הטוב ביותר שלו לאליפות, ופיניקס שלו לא תשוב עוד לגמר. בהמשך הוא יצטרף ליוסטון של האקים, אשר אוחזת בשתי אליפויות רצופות לאחר פרישתו הראשונה של ג'ורדן, אך גם שם הוא נכשל בהשגת המטרה הנכספת ופורש עם חלל ענק בקריירה שלו – עוד קורבן מיני רבים שהועלו לעולה במזבחו של אלוהים.

בארקלי נותר חלול. פנתרה מקדישים לו שיר. מתוך Vulgar Display Of Power משנת 92'

ושיקגו ממשיכה במצעד האליפויות שלה…

 

1994 – יוסטון – ניקס (3-4) – Rocket

לאחר האליפות השלישית של שיקגו, ג'ורדן מחליט לתלות את נעלי הכדורסל ולנעול במקומם נעלי בייסבול.
הסיבה הרישמית הייתה אובדן הדרייב והחשק למשחק, לאחר שהשיג כל מה שיכל.
מאוחר יותר הוא יודה שגם לרציחתו של אביו באותה שנה היה משקל מכריע בהחלטה.
חובבי תיאוריות קונספירציה יגידו גם שייתכן ודייויד סטרן, הקומישינר, הכריח אותו לעזוב בגלל בעיות הימורים.
מה שבטוח – ג'ורדן חווה כאן משבר אמצע חיים, וזונח אותנו למשך עונה וחצי, בהן האליפות נפתחת up for grabs.

אל החלל הזה נכנסות שתיים – ניו-יורק ניקס ויוסטון רוקטס.
הניקס, למודת הסבל, עושה את זה הכי קשה שיכול להיות, כהרגלה – 4-3 על שיקגו נטולת ג'ורדן ו-4-3 על אינדיאנה הלוחמת של רג'י מילר.
יוסטון מנצחת את פיניקס האדירה של בארקלי, ומנצלת את הדחתה המפתיעה של המדורגת 1 במערב ובליגה סיאטל בידי המדורגת 8 דנבר, וגוברת 4-1 בגמר המערב על יוטה (אשר ניצחה את הסינדרלה מדנבר).

ההדחה הסנסציונית של מדורגת 1 מול מדורגת 8 – אחרי שהובילה כבר 2-0 בסדרה (בשיטת הטוב מ-5!)

שתי הקבוצות מציגות את שני הסנטרים הדומיננטיים ביותר באותה תקופה – אולאג'ואן ויואינג – ראש בראש.

https://www.youtube.com/watch?v=YCkqfUBlyBI

זאת אחת הסדרות הקשוחות, המותחות ומורטות העצבים ביותר שאני זוכר (אני הייתי בעד הניקס).
ולאחר 7 משחקים של מלחמת חורמה עולה כוכב חדש בשמי הליגה, ומהצד השני מגלים שהתפוח עדיין רקוב.

הסמשינג פאמפקינז שרים על הכוכב החדש – האקים אולאג'ולאן

ומהצד השני אליס אין צ'יינס נכנסים לדיכאון כשמתברר שהתפוח הגדול עודנו רקוב

-סוף חלק א' –

אשך טמיר המקורי

was born, sort of living, will die somewhere in the future

לפוסט הזה יש 144 תגובות

    2. מנחם לס

      19 דצמ 2016 18:38:52

      ענק מכל הבחינות עד היוסטון נגד הניקס. אשך, אתה גדול. ואם היית עבור הניקס אז אתה יודע שהגענו ליוסטון ביתרון 3-2 כשבתוך המשחק החמישי השידור נותק ועובר לרדיפה אחרי המכונית של או ג'יי סימפסון בפריוויי של לוס אנג'לס.
      טסתי ליוסטון וראיתי את המשחק הששי שהיה שייך לניקס ואז יוסטון הישוו ועלו ליתרון של 2 ופט ריילי קורא טיים ומשרטט תרגיל לג'ון סטארקס לזרוק שלשה מהצד, כשכל הערב הוא היה 3 מ-14 מה-3, ועל הספסל יושב קלעי השלשות הטוב בליגה, יוברט דייויס (485.).
      סטארקס החמיץ כמובן, והניקס נישברו לחלוטין במשחק ה-7. המשחק הזה הרס לי את כל שנות ה-90 עם כל ההערצה שלי לאלוהים.

  2. bobby

    19 דצמ 2016 10:34:45

    מעולה!
    אני באמת לא יודע איזה שירים אני יותר אוהב כאן.. אנג׳ל דאסט הוא אלבום פשוט מופלא.
    אגב, השיר be aggressive מספר על ההתמודדות של קלידן הלהקה כהומוסקסואל.
    אותי אישית השיר לימד לאיית את המילה ״אגרסיב״ באנגלית ללא שגיאות כתיב. אם כי כמה פעמים כבר יוצא לבן אדם לכתוב את המילה הזאת?!

    בהחלט עשור מוזיקה נהדר. לחשוב שכל השירים ששמת כלל לא כוללים שירי בריט-פופ, שהחל לפרוץ בערך במקביל לדעיכת הגראנז׳ אי דם ב-93/94.

    1. bobby

      19 דצמ 2016 10:36:47

      וכמובן שבמקביל לעשור המוזיקה הנהדר, גם הnba היה מופלא לא פחות. תודה על הסרטונים שהעלית! תמיד כיף להיזכר.

    2. אשך טמיר המקורי

      19 דצמ 2016 16:36:01

      תודה על התוספות המצוינות

      מדהים כמה שאפשר לא להסכים בענייני יוסטון ולהיות תמימי דעים בנושאים אחרים 🙂

  4. MBK

    19 דצמ 2016 10:42:06

    מעולם לא הייתה סקירה מזוית מעניינת יותר לסדרות הגמר

    הסדרה הראשונה שראיתי בלייב הייתה זו של 91 אחרי שנים של סבל בערוץ המזרח התיכון והתקצירים של בערוץ הראשון בראשותו של אורי לוי והשפם

    למרות שהבולס של המשך העשור נחשבת גדולה יותר זו של תחילת העשור ריגשה הרבה יותר , הסדרה מול הסאנס הייתה הסדרה הטובה ביותר ב 25 השנה האחרונות . 5 מ 6 ניצחונות חוץ ,בארקלי בשיאו , ג'ורדן בסדרת הגמר הטובה ביותר שלו ( ואולי אי פעם ) ופקסון אחד שובר את ליבי

    עם כל הכבוד לצ'אנדלר פרסונס , הנה הנעימה שהטריפה את מספר 23 כשהוא היה עולה למשחק בשיקגו
    https://www.youtube.com/watch?v=Mp0ZISBYidI

    1. amitlahev

      19 דצמ 2016 12:04:59

      +23

      שיקגו-פיניקס זו סדרת הגמר הראשונה שראיתי בלייב כמו שצריך ואיזו סדרה זאת הייתה!
      הייתי בן 12 ואמא שלי (כפרה עליה) הייתה מעירה אותי ב-2 בלילה כדי שאזכה לראות את הפלא. לא חשבתי שבקשה סתמית בסגנון "תעירי אותי ב-2 בלילה, יש כדורסל מהנבא" תיענה ברצינות כזאת.
      הצגת השחקנים עם הנעימה שציינת הייתה מפחידה ודרמטית. לא הרבה קבוצות שרדו אותה באותה תקופה.

      קצת מזכיר את מה שבאזילה אמר בראיון על אותו משחק גמר בו מכבי הביסה את בולוניה ב-44 הפרש ביד אליהו (בשנת 2004):

      "הייתה לנו הרגשה טובה לפני המשחק. הרגשנו שהלחץ על מכבי, שאנחנו נגיע כאנדרדוג ונשחק יותר חופשי. היינו במצב מנטלי מצוין ומוכנים במאה אחוז, אבל ברגע שעלינו במדרגות לכיוון הפרקט הכל השתנה. זה היה כמו להיכנס ללוע הר געש. האמת היא שבמדרגות אמר לי פטריסיו פראטו שמפה לא נצא בחיים, אבל עניתי לו שתמיד זה ככה ואחרי כמה דקות זה עובר. כשהגיעה הצגת השחקנים והציגו אותנו, היה מין הדף כזה של שריקות בוז. אף פעם לא שמעתי כזה דבר. הרגליים שלנו ממש רעדו. זה היה מצב בלתי ייאמן. מעולם לא חשבתי שקהל יכול כל כך להשפיע, אבל העסק נגמר עוד לפני שהוא התחיל. שם התחלתי להפנים שמה שאמר לי פראטו אולי היה נכון. כשהתחיל המשחק, הכל התפוצץ לנו בפנים, ואם חשבתי שאנחנו נתעלם מהקהל ומהאווירה, באה מכבי וגמרה את המשחק תוך חמש דקות. בפסק הזמן הראשון רפשה כבר אמר שלא באנו להיות שטיח של מכבי, אבל גם הוא הבין את זה. זה היה פסק זמן משונה, כאילו כולנו הבנו שפה לא ננצח, אז לפחות נילחם בשביל הכבוד. במחצית כבר רצינו להיות במטוס. לעוף כמה שיותר מהר. הרגשנו כמו כלי השעשוע של מכבי והקהל שלה"

    3. אשך טמיר המקורי

      19 דצמ 2016 16:40:22

      כמוני כמוך
      זוכר עדיין את אריק הניג משדר את הסדרה עם פורטלנד. היא הייתה מעולה ומרגשת, והסדרה עם הסאנס אפילו התעלתה עליה.

      הנעימה של הבולס הייתה ברשימה וכנראה חמקה לה, תיכנס לחלק ב'!

  6. יוסל'ה שוחמכר

    19 דצמ 2016 10:52:08

    אשך שלום,

    לטעמי אתה מבזה לאחרונה את הגופיה של ליימביר. אינך ראוי לה כרגע. ואני לא מדבר רק על כך שבזבזת טקסט על האפס הזה בארקלי, אלא על מגוון להקות הפרווה החיוורות והמשעממות שאתה מרבה לכתוב בשבחן.
    אני בן גילך וברור לי כשמש(ות) ששנות התשעים היו האיומות בתולדות המוזיקה. מתוך דאגה כנה לשלומך, אני רושם לך את הרצפט הבא:
    עליך להאזין במשך שבוע תשע פעמים ביום (3 בוקר, 3 צהריים, 3 ערב) למוזיקה האמיתית הבאה (מתוך העשור הנכון שרפי הבנה נוטים לזלזל בו):
    https://www.youtube.com/watch?v=LoF_a0-7xVQ&list=PLMfzJlEnsL4H_G207B87eFj-5Acjq1Lt8

    אנא חזור אלי אחרי כן להמשך טיפול במידת הצורך.

    שלך בידידות,
    יוס'לה.

    2. סומסום

      19 דצמ 2016 11:10:06

      רב יוסל,
      ראשית אדרוש בשלומך ובשלום ק"ק ברוקלין תובב"א.
      שנית, אל תזלזל בניינטיז. הם חסרי אופי, זה נכון. הסיקסטיז הם התנ"ך של הפופ-רוק, הסבנטיז – לטעמי העשור הכי מעניין, האייטיז אייקוניים, זה עשור שהכל היה בו חרא בלבן, חוץ ממוזיקה של אייטיז.
      הניינטיז אכן נראים meh. אבל תן להם צ'אנס. אני לומד לחבב אותם בשנים האחרונות.

  7. אפלטון

    19 דצמ 2016 11:06:13

    ובשביל האיזון. יחד עם הפריחה של להקות הגראנג' הגדולות בסיאטל גם עליית הגנגסטה ראפ לגבהים שאפילו לבנים הרגישו שהם יכולים.
    Straight out Compton סרט חובה.
    גם בארץ המוזיקה היתה בטירוף והרוק קם לתחייה (מייד לפני שחזר לגסוס) עם איפה הילד, מופע הארנבות של דר כספר וכמובן מוניקה סקס. אך יחד עם הרוק התל אביבי צמחה ועלתה גם קומפטון שלנו, הרי היא יבנה.
    https://youtu.be/jk_WIxmreyI

    1. פאקו

      19 דצמ 2016 11:43:47

      איזו תקופה זו הייתה אלוהים. לכל מקום שהיית מושיט את היד היית מקבל השראה מאיזו להקת מופת אחרת.
      אם הזכרת את התקופה בארץ, היו אז הרכבים מטורפים באותה התקופה. כרמלה גרוס ואגנר, נושאי המגבעת, נקמת הטרקטור, פונץ', אור כשדים, פורטיסחרוף (תקופה אדירה שלהם לפני שנפרדו ואז סחרוף עשה את הדברים המופלאים שאח"כ). וזה רק בשלוף.

  8. יניב

    19 דצמ 2016 11:28:11

    מעולה אשך.שנות ה-90 מבחינתי הם השנים שבראייה לאחור הכי הייתי רוצה לחזור אליהם.(חוץ מהשלוש שנים של הצבא).

  10. amitlahev

    19 דצמ 2016 12:16:50

    ענק מר טמיר!

    כדורסל מעולם אחר ומוזיקה איכותית – מה צריך יותר מזה בחיים?

    אני התחברתי בניינטיז בעיקר לאיפה הילד, משינה, מוניקה סקס, רוקפור ומופע הארנבות של ד"ר קספר.
    בגזרת הלועזי שלטו אצלי רד הוט צ'ילי פפרס, אואזיס,נירוונה, גאנס, רדיוהד, אר אי אם, יו 2, פרל ג'אם ועוד רבים וטובים. היו גם לא מעט יוצרים שהוציאו שניים-שלושה שירים מעולים ונעלמו.
    יחד עם זאת שנות ה-70 על להקות העל שלהן נותנות פייט לא רע בכלל לשנות ה-90. מזל שלא צריך לבחור…

    1. אפלטון

      19 דצמ 2016 12:39:11

      כמות מטורפת של להקות איכות.
      שנות ה-70 היו סבבה אבל אם משכללים כדורסל ואופנה (פדלפונים נותנים פייט טוב לפלנל אבל מפסידים בנקודות) וכמובן הסנוקרת הסופית היא סיינפלד.
      נוקאאוט. KO.
      Game over

  11. סומסום

    19 דצמ 2016 12:54:57

    מבחינת סך הכל חיים, אין ספק שהניינטיז היו ה-תקופה. גם ה-roaring twenties היו כנראה משהו מיוחד (מכוניות, ג'אז, אופיום, אמנות, ספרות, פרוספריטי), אבל לצערי לא הספקתי.

  12. גיא

    19 דצמ 2016 13:23:16

    החצי הראשון של שנות ה-90' היה זמן נהדר בשביל להיות נער/חייל/סטודנט.
    פורטיסחרוף כשהיו בשיאם (1900?), ניק קייב בנמל חיפה, פורטיס במסיבת הסגירה של 'העיר השנייה', 'רייג' אגיינסט דה מאשין' בסיטי הול.
    (וואו, פעם הייתה בחיפה מוזיקה. מי היה מאמין…)

    אולי זה בגלל שאני התבגרתי, אבל יש לי את התחושה שכל המוזיקה שבין 95' להיום, לא מגיעה לקרסוליים של מה שחוויתי באותה תקופה.

  15. captain beefheart

    19 דצמ 2016 13:50:07

    מסכים לכלל שלך אבל יש חריגים.

    רבים מאלה שבגרו בשנות השמונים לא יכלו לסבול את החרא שפלטו מקלטי הרדיו ומצאו מפלט בעשור הקודם.

    1. גיא

      19 דצמ 2016 14:26:35

      את המקלט מצאנו (אני וחברי) באוזן השלישית, שם בסוף שנות ה-80 היה ניתן למצוא תקליטים שחרגו מהפופ הזבלוני שפלטו מקלטי הרדיו.

    2. אשך טמיר המקורי

      19 דצמ 2016 16:51:05

      באופו מוזר אני מסוגל להתחבר גם לזבלונים הקלילים של שנות ה-80, העשור בעל האופנה המטופשת מכל

      1. סומסום

        19 דצמ 2016 15:06:04

        לפחות מוזיקלית, לא תמצא מישהו שיטען ברצינות שהעשורים של אחרי שנת 2000, מדגדגים כל עשור קודם, מהסיקסטיז.

          1. פאקו

            19 דצמ 2016 15:17:14

            לכל עשור היו את הדברים היפים שלו (אני מוצא הרבה דברים יפים גם בתקופה של שנות האלפיים). באייטיז תמצא דברים כמו סמיתס, קיור, דפש מוד, דברים שדיוויד בואי עשה, Echo and the bunnymen, סימפל מיינדס. ככה בשלוף.

  17. תמיר

    19 דצמ 2016 15:23:57

    אוי אלוהים. קודם כל תודה רבה על הפוסט המעולה. עכשיו אחרי שהשארנו את זה מאחורינו רק נותר לי להוציא את שקית ההקאה שלי מהתיק (על שנות ה-90 כמובן ולא על הפוסט שלך).

    גדלתי וגם בגרתי בשנות ה-90 (יליד 1980) ומה אגיד ומה אומר – זה היה אחד העשורים הגרועים שהיו. מוזיקה שעשתה לך חשק למות או להצטרף לכת השטן. אם במקרה לא הקשבת לדיכאון המיתרים הזה יכולת להנות מלהקות פופ "משובחות" כמו אייס אוף בייס, דר' אלבן, טייק דאט ועוד ועוד. עכשיו חכו רגע כי אני מוציא שוב את שקית ההקאה. המוזיקה היום פי 10 יותר מגוונת, מעניינת ובעיקר נגישה.

    האוכל במסעדות היה מורכב בעיקר מפיצה ופסטה ולמצוא גלידה ללא שומן צמחי בישראל או פירות ים טריים היה קשה יותר ממבצע צבאי. האוכל היום ברמת המסעדות ואוכל הרחוב נמצא בפלנטה אחרת ממה שהיה בשנות ה-90.

    סגנון הלבוש והאופנה בשנות ה-90 היו כמו עינוי סיני לעיניים עניות. פשוט לאסוף את כל מה שאנשים לבשו ולזרוק הכול לפח.

    הקולנוע והטלוויזיה היו פי אלף יותר מעניינים עד שנות ה-80 (קולנוע) ומ-2000 ואילך (טלוויזיה). ולא, סיינפלד לבדה לא מצילה את המצב.

    ורק בשביל לאזן הנה כמה דברים שבאמת היו טובים (משמעותית) בשנות ה-90:

    1. הכדורסל באמת היה מעולם אחר. הקסם שהיה לשיקגו שוחזר רק פעמים בודדות מאז (הלייקרס לעונה אחת ועכשיו גולדן סטייט).
    2. המצב הגיאופוליטי היה טוב ביחס לעשורים אחרים. כן, אפילו אם כוללים את רצח רבין. שנים של מעט מאוד פיגועים, תחושת ביטחון אישי ומדיני מאוד גבוהה והמון אפיקים מדיניים.

    מחזיר את שקית ההקאה לתיק. שוב, תודה על הפוסט המעולה. פשוט הייתי חייב לפרוק.

    1. סטוקטון ג'וניור

      19 דצמ 2016 15:51:09

      "שנים של מעט מאוד פיגועים" – אפשר לשחק 7 בום על קווי האוטובוסים באותו עשור.

      "המון אפיקים מדיניים" – "רמת הגולן תמורת שלום" = דאעש על הכנרת.

      1. סומסום

        19 דצמ 2016 18:31:41

        דאעש לא היה קיים בשנות ה-80.
        ולא היה מתקיים, אם היה הסכם עם סוריה.
        אולי כמו עם מצרים – שקט ושלווה, ועל הדרך גם היה נחסך מאיתנו הטיול השנתי בלבנון, 20 שנה והרבה אנשים שאוכלים סרטים עד היום. פרט לארונות.

        הבולשיט הזה, "מזל שלא עשינו הסכם עם סוריה", חייב להסתיים. מזל גדול ש*כן* עשינו הסכם עם מצרים ו*כן* עשינו עם ירדן, וכנראה חבל ש*לא* עשינו עם סוריה.

        רק הסכם שלום של ישראל *עם מדינה* עובד במזרח התיכון. ויעבוד גם בעתיד. זה הכלל היחיד שניתן לחלץ פה בטרלול.

      2. הממזר של סטוקטון

        19 דצמ 2016 23:31:40

        אנחנו נשאיר את הופס חופשי מפוליטיקה אחרי שאסיים..

        מצחיק שאתה כותב :" ולא היה מתקיים, אם היה הסכם עם סוריה.
        אולי כמו עם מצרים" – בזמן שבמצרים איתה כן יש לנו הסכם שלום, מסתובבות חוליות טרור של דאעש בכל סיני, והורגות בצבא המצרי.

        בנוסף, דאעש הוא סכסוף פנים איסלאמי כך שאין כל קשר, אם יש או אין שלום עם ישראל, מה שכן אין סיבה לקרב אותו אל הגבול.

        כן, מזל שלא עשינו הסכם עם סוריה, ולו רק כדי לא לתת גושפנקא מוסרית לרוצח המונים. חשבתי שמוסר אמור להיות חלק מהאתוס שלנו.

        האביב הערבי במצרים מלמד אותנו שצריך לחכות עם הערכה של הסכמי שלום, על מנת לקבל פרספקטיבה קצת יותר רחבה לגבי כדאיותו, אנחנו לא ממש רואים איך הסכם השלום עוזר למצרים לשמור על יציבות.

  18. תמיר

    19 דצמ 2016 15:56:31

    אתה מוזמן לפתוח טבלאות ולהשוות כמויות פיגועים ומלחמות בשנות ה-90 לכל עשור אחר (העשור הנוכחי אגב מצטיין). עם מספרים קשה להתווכח.

    מצטער שכל מה שהצלחת למצות מהתגובה שלי זה את הזווית המדינית ( הכי שולית). בוא נסכים שלא להסכים.

    1. סטוקטון ג'וניור

      19 דצמ 2016 16:08:19

      העשור הנוכחי הרבה יותר שקט, אם כי העשור הפותח של המילניום היה מדמם ביותר, אבל כרגע לפחות אין מה להתגעגע לשנות ה 90 מהבחינה הזו.

      לא נראה לי שלקחת בחשבון גם את הרוגי צה"ל בדרום לבנון (אסון המסוקים, שירת הצפצפה, וכ"ו)

      לגבי השאר – עניין של טעם..

  19. הייט אשברי

    19 דצמ 2016 16:01:11

    פחחח… שנות ה-90 . מה בכלל היה בהן חוץ מגיבוב רעשים ?
    כל דרדק יודע , ואפילו דור ההמשך אצלי בבית שנולדו רק בניינטיז , ששנות ה-60 וה-70 הן פסגת היצירה.
    סתם פופ , פסיכדלי , ארט רוק , הארד רוק , גלאם רוק , הבי מטאל , בלוז וכל סגנון אחר שתבחרו – כולם ראשיתם , וגם שיאם , באותם 2 עשורים . אפילו הדיסקו הזיבלוני צמח בסבנטיז.

    1. צביקה

      19 דצמ 2016 16:16:15

      לגמרי מדויק. הילדים הללו לא יודעים על מה הם מדברים…
      ובכדורסל, כבר סיכם לנו הרב מנחם לס, שעם כל הכבוד להוד אויריותו ולמה שהוא עשה בשנות ה-90, שנות השמונים הם השיא.
      אבל הפוסט הזה כשלעצמו הוא פוסט פשוט נפלא.

      1. אשך טמיר המקורי

        19 דצמ 2016 16:55:56

        גיא, עשינו את זה… הצלחנו להוציא מהחורים את הזקנים מאיתנו 🙂
        עכשיו אני מרגיש טיפה יותר טוב עם עצמי

  20. Ljos

    19 דצמ 2016 16:16:34

    נו באמת, כולם יודעים שהעשור הכי טוב היה בשנות ה-20. צ'פלין בתחילתו, המינגווי בשיאו (וגם פיצג'רלד, וולף ופו הדוב), הקולנוע הגרמני הפציץ הרבה לפני הצבא, הבלוז הרים לכולם, הכסף גדל על עצים והעולם למד איך באמת עושים מסיבות. גם מהאיסור על הבירה בארצות הברית לקחנו את הדבר הכי טוב והפכנו את הפשע למשהו מיתי.

    1. צביקה

      19 דצמ 2016 16:25:32

      יש בזה משהו. מצד שני ברוסיה מיליונים נהרגים תחת סטאלין, בארץ.הספר הלבן, ובסין התחילה מלחמת האזרחים שבסוף הסתיימה רק מעל 20 שנה אחרי כן, אחרי מלחמת העולם השניה, בהשתלטות הקומוניסטים.
      נראה לי מבחינה זאת שנות העשרים לא משהו…

      2. אפלטון

        19 דצמ 2016 16:50:08

        שכחת את השפל הגדול שפרץ בסוף העשור. אבל בהחלט שנות ה-20 נותנים פייט טוב גם בלי סיינפלד.
        דירוג העשורים:
        90
        20
        70
        60
        50
        80 (התדרדרו בעקבות השיער המנופח והסינתיסייזר)
        40
        10
        30

        מה שקרה בעשור הראשון של המילניום מטושטש לי מדי והעשור הנוכחי מסתמן כבוטום 5

        1. סומסום

          19 דצמ 2016 18:03:32

          חותם על זה פחות או יותר אבל מעלה את ה-20 למעלה – זה עשור שהעולם התפוצץ, בין המלחמות, עד לשפל הגדול שחתך את המסיבה. אבל היה טירוף – חשמל, תקליטים, מכוניות, מטוסים, ג'אז, סמים, קולנוע וספרות ואמנות עם כל היצירות והיוצרים הכי אייקוניים. מטרופוליס.

          את ה-40 הייתי בכלל מוציא מהרשימה מהסיבות הידועות. חור שחור.
          ואתה יותר מצודק בקשר לאייטיז – עשור מזעזע, לבנון, רייגן ותאצ'ר. נורא. מוזיקה מעולה אבל נורא.

  22. צביקה

    19 דצמ 2016 16:20:44

    ולגבי כדורסל, כבר אמרתי בהזדמנות אחרת שיכול להיות שהעשור הזה עוד יעלה מעלה מעלה. לדעתי אנחנו בכיוון. הג'רמנייטור, מיאמיX2 ואז ס"א הגדולה. ואז ההצגה של ג"ס. ואז שנה שעברה לברון לוקח אליפות עם הקאבס. אלו כבר 6 שנים של אגדות. וברור לכולנו שזה ממשיך עכשיו.

    1. bobby

      19 דצמ 2016 16:27:16

      יש משהו בדבריך. לדעתי עד כה הוא בהחלט עדיף על העשור הקודם. בשנים 2000-2002 לא היו ללייקרס יריבות רציניות מספיק – לא מהמזרח לפחות.
      וגם ב-2003 ו-2007 הנטס והקאבלירס לא היו יריב ראוי לספרס.
      2006 – דאלאס-מיאמי – אף קבוצה לא נתנה את התחושה שהיא תדבר גם בשנים הבאות, וכנראה שלולא המעבר של לברון בקיץ 2010 למיאמי, היא לא הייתה חוזרת למעמד. דאלאס בסופו של דבר כן הוכיחו את עצמם.

      בקיצור – כבר על חצי עשור בערך אפשר להגיד שסדרות הגמר היו meh
      (קרדיט לסומסום).
      לעומת זאת בעשור הנוכחי כל סדרה היא בונבוניירה. אם כי הייתי שמח אם עד סוף העשור תהיה קבוצה מזרחית בפיינלס שלא מובלת ע״י לברון..

  23. john

    19 דצמ 2016 16:46:48

    מבחינת איכות הכדורסל אני לוקח את שנות ה-80 והיום מעל כל דבר בנייטיז. אם אני רוצה לראות דחיפות ומכות אלך לראות UFC או קרב איגרוף. לא רואה הנאה רבה בכדורסל שהוא נטו פיזי. העומק בניינטיז עלוב. ברגע שסיימת עם 15-20 השחקנים הטובים בליגה השאר רמה נחותה בהרבה. כיום הליגה עמוקה בלפחות 30-35 שחקנים שניתן להגדיר כאול סטארים (לפעמים רק הקבוצה או הקונפרנץ מונע מהם).

    לגבי מוזיקה יש הרגשה שזה העשור האחרון שהמציאו מוזיקה חדשה. אין כמעט שיר היום שאתה לא מוצא שירים דומים אליו אז או שאילו היה יוצא בשנות ה-90 היו חושבים שזה חייזרי וסגנון חדש (הדאנס של שנות ה-90, הטראנס, ההאוס, הרוק האלטרנטיבי, הגנגסטא ראפ וכו'). לגבי איכות זה תלוי בגיל שלך ובחינוך המוזיקאלי. אוזן מוזיקאלית לומדת להינות מדבר אחד ולסבול מאחר. אני חייב לציין שלצד יצירות של הביטלס אני לא מסוגל לשמוע הרבה יצירות זבל שלהם שהם בעיקר שירים אייקונים ללא תוכן וללא שמץ יצירתיות.

    1. סטוקטון ג'וניור

      19 דצמ 2016 16:57:55

      מסכים, אבל גם באייטיז לא היה עומק.

      היום הליגה הכי תחרותית אי פעם.

      מספיק להתבונן ברשימת האלופות ופיינליסטיות באייטיז והנייטיז לעומת ה10 שנים האחרונות.

      1. john

        19 דצמ 2016 17:28:25

        במספרים אבסולוטיים אתה צודק ביחס לעובדה שהיו 23 קבוצות בלבד (עד 88) אז להרבה קבוצות היה עומק. ברור שאילו את אותם שחקנים היית פורס ל-30 קבוצות כיום זה היה משתנה.

        אתה מדמיין איזה קבוצות על יכלנו לקבל אילו הייתה מחסל את ה-6 פרנצ'ייזים הנכשלים ומפזר את הכוכבים שלהם בשאר?

        עדיין אגב אני מעדיף את הכדורסל של היום ועוד יותר נלהב לשנים הבאות כששחקני הפנים הצעירים יגיעו לשיאם ויצרו ליגה עמוקה ומאוזנת מבחינת הכדורסל.

        1. גיא

          19 דצמ 2016 17:41:20

          אחת מהפעמים הנדירות בהן אין בינינו הסכמה.
          הסופרנוס והסמויה. 2 הסנוניות שבישרו את תור הזהב של הטלוויזיה.

    3. תמיר

      19 דצמ 2016 17:40:21

      אתה צוחק, נכון? העשור הקודם הביא לנו הלכה למעשה את האינטרנט (לכל המצקצקים, אני יודע שהוא היה קיים גם בניינטיז אבל גם הנ.ב.א הייתה קיימת בסבנטיז. איי רסט מיי קייס).

      הסיבה שהעשור הקודם היה "מיותר" מבחינת המגיבים הוא שאם היית גבר לבן ומשכיל שחי במדינה וחברה מפותחת (כמו הרוב המוחץ של המגיבים פה) בילית את רוב העשור בלאונן מול המחשב.

      אם היית אישה אז העשור הקודם היה הטוב ביותר אי פעם עבורך. שפע (יחסי) ושיטפון של נשים מדהימות בכל תחום אפשרי של תרבות, אמנות, עסקים ופוליטיקה.

      1. גיא

        19 דצמ 2016 17:51:26

        "2000 – 2010 היה עשור מיותר. הן מוזיקלית, והן ב-NBA."

        (לא שאני מכחיש את הקביעות אודות מיקומו של האדם הלבן מול המחשב)

        אם כנער המוזיקה (וקולנוע במקום השני בהפרש מזערי) הייתה מרכז עולמי התרבותי, אז כבוגר בתחילת המילניום זו הטלוויזיה שתפסה את המקום הראשון.
        הסופרנוס שהמציאה מחדש את האנטי-גיבור,
        הסמויה שהיא הדוגמה הטובה ביותר לאיך ה-the great american novel נראה על המסך הקטן,
        וולטר ווייט, האוס, ואפילו דקסטר. כולם המציאו מחדש את הדרך בה אנחנו צורכים תרבות.

        1. תמיר

          19 דצמ 2016 18:00:59

          על נושא הטלוויזיה והתרבות אני מסכים לחלוטין. עשור של פריצה ופריחה טלוויזיונית שמשאיר אבק לכל עשור אחר. האפוס של הסיפורים שהתרלגנו אליו בעשור הזה הוא פשוט בלתי נתפס.

          לגבי המוזיקה, אפשר להתווכח. לטעמי האישי העשור הקודם היה מאוד חצוי – המון דברים מדהימים והמון דברים גרועים ברמה היסטורית. מוזיקת הפופ בעשור הקודם עלתה מדרגה. הפופ בשנות ה 90 היה זוועה. אם אתה מוצא חיבור ועניין במוזיקה אלקטרונית ובהיפ הופ אז העשור הקודם היה אורגזמה אחת מתמשכת. בטח ביחס לניינטיז. מצד שני אם גדלת על רוק על כל סוגיו אז אני יכול להבין למה אתה חושב שהעשור הקודם היה מיותר.

          2. Ljos

            19 דצמ 2016 19:04:42

            אעזוב את האלקטרונית בצד, כי אמרו לי שאם אין לי משהו חיובי להגיד, ואין לי דרך לנסח את זה בצורה שמבדרת (אותי), עדיף שלא אגיד כלום.
            אבל היפ הופ? הייתי לאחרונה בפסטיבל מוזיקה שבו הופיע גם הסנדק של הז'אנר – אפריקה במבאטה. הוא מייצג בצורה מושלמת את מה שעבר על ההיפ הופ בשנים האלו. תחילה בשנות ה-70, שיא בשנות ה-80 (זולו ניישן), תחילת ההיעלמות בשנות ה-90 והמעבר לראפ גנגסטרים (הוא אישית ברח למשהו יותר אלקטרוני) וניסיונות קאמבקים בשנים האחרונות. 95-2010 – חור שחור (no pun intended).

      2. אפלטון

        19 דצמ 2016 17:58:54

        אתה רציני לגבי האינטרנט והטכנולוגיה? הכל קרה בשנות ה-90.
        ה-www בועת האינטרנט הראשונה. כל המהפכות הטכנולוגיות הדרמטיות של מערכות הלווינים ועמק הסיליקון קרו אז.
        הבועה דווקא התנפצה בשנות האלפיים וההתקדמות משם היתה הדרגתית אבל לא התפוצצות כמו בניינטיז

        1. תמיר

          19 דצמ 2016 18:06:34

          אתה טועה ומטעה. התשתית הטכנולוגית התחילה להיות מונחת בשנות ה 90. השימוש האישי באינטרנט ככלי לתקשורת ומסחר תפס לדעתי חימש או שישש את עצמו בעשור הקודם. שוב, תיכנס לגוגל ותפתח כל גרף של אתרי אינטרנט או משתמשי אינטרנט (או כל מדד סביר אחר) ותיווכח בעצמך. שנות ה 90 הניחו את התשתית, העשור הקודם היה הפיצוץ הגלובאךי (בערך כמו שנות ה 80 וה 90 ב נ.ב.א).

    4. פאקו

      19 דצמ 2016 17:48:26

      טוב, אני לא כ"כ מסכים בקטע של המוסיקה. אבל אם אתחיל להגיד מה אני אוהב מהעשור הזה (בעיקר דברים דאנסיים יותר), נראה לי שאחטוף פה לינץ'.

    5. תמיר

      19 דצמ 2016 17:51:47

      רק מוסיף שגם אם היית שחור או ילד או הומו או (כמעט) כל סוג אחר של מיעוט מוחלש, העשור הקודם היה הטוב ביותר אי פעם עבורך.

      אולי בכל תחום אחר העשור הקודם לא הצטיין במיוחד אבל בנושאים של רווחת וחופש הפרט (בממוצע עולמי) לעשור הקודם יש עוד סיכוי לא רע להיזכר בדברי הימים של ההיסטוריה.

  25. סומסום

    19 דצמ 2016 18:15:02

    הנוטיז (גם השם נורא) הן עשור מזעזע, מהתאומים עד להתמוטטות הכלכלית. במיוחד על רקע חגיגת הניינטיז. זה התשלום על חגיגת הניינטיז, כניסת האינרטנט וההתעשרות המהירה, שהגיעה לכל פינה.
    מי שחי בתל אביב (סליחה) באותו עשור יודע על מה אני מדבר. וזו רק הפרובינציה של העולם.

    מוזיקלית, הכל מפורק מתחילת ה-2000, בגלל הרשת. אולי נוצרת מוזיקה לא פחות טובה (אני בספק), אבל התופעות הגדולות האחרונות הן ניינטיז – הגראנג' ותור הזהב של ההיפ הופ בהתחלה, בריט-פופ באמצע, והאלקטרוניקה לכל האורך.
    אלא אם כן קניה ווסט הוא אירוע משמעותי. והוא לא.

    1. סומסום

      19 דצמ 2016 18:20:22

      ובטלוויזיה, בכלל. זה נכון שהיא משתפרת מיום ליום, אבל כמו שהסיקסטיז המציאו את המוזיקה, הניינטיז את הטלוויזיה – טווין פיקס, סימפסונז, סיינפלד, סופרנוז, חוק וסדר, אוז, הומיסייד, סקס אנד דה סיטי, בוורלי, מלרוז, לטרמן והדיילי שואו. זה הקאנון של הטלוויזיה.

      1. גיא

        19 דצמ 2016 18:41:52

        הסופרנוז עלו לאוויר ב-99'. תסלח לי, אבל אני סופר אותם תחת 00' – 10'

        בנוסף –
        אחים לנשק (2001), שובר שורות (2008), הסמויה (2002), פיירפליי (2002), האוס (2004), עמוק באדמה (2001), דקסטר (2006), הבית הלבן (1999), המגן (2002), מד מן (2007), צדק פרטי (2010), המשרד (2005), בני האנרכיה (2008), הפמליה (2004), המתים המהלכים (2010), סאות'לנד (2009), פרינג' (2008), אבודים (2004), 24 (2001).

        3 סדרות גדולוןת של שנות ה-90' בנו את היסודות עליהן צמחו הסדרות הגדולות מהמילניום החדש, והן –
        אוז, רצח מאדום לשחור, וטווין פיקס.
        ההבדל הוא שהם היו היוצאות דופן,
        והיום צרכני התרבות מחכים בקוצר רוח ל-'בלש האמיתי' הבא. (לא בהכרח מאותה הסדרה. רעיונית)

        1. john

          19 דצמ 2016 18:46:05

          אתה צודק ב-100% גיא. הרשימה שלי נראת כך…

          משחקי הכס, שובר שורות, שרלוק, דקסטר, לוסט (העונות האחרונות פחות), פריזן ברייק, בלש אמיתי, בית הקלפים, האוס, stranger things, הסמויה, המשרד, Mr Robot, פארגו, נרקוס, מד מן, אנטראג', שיימלס, ווסטוורלד, בלאק מירור, לארי דיוויד, six feet under. זו רשימה חלקית מאוד של סדרות מה-15 שנים האחרונות. רשימה כזאת קשה לגרד 40 שנים אחורה בשנות ה-60-90

          זה ויכוח על טעם וריח. אבל ברמת העניין וההשקעה (בשחקנים, תקציבים, תסריטים צילום וכו') כך אני רואה את הדברים סומסום

          1. סומסום

            19 דצמ 2016 19:47:13

            אין תחרות לפיצוץ של אחרי 2000, זה ברור, השיפט עבר לטלוויזיה. שם הסיפורים הגדולים.
            אלא שהעשור של בריאת הטלוויזיה החדשה הוא הניינטיז.

            קצת כמו הקרב המוזיקלי בין הסיקסטיז לסבנטיז. הבשורה הגדולה היא הסיקסטיז, שם הבריאה, המהפכה. זה שאחר כך נהיה עוד הרבה יותר מגוון ועשיר – עניין אחר.

        2. Ljos

          19 דצמ 2016 18:49:21

          "שובר שורות" זו זוועה טלוויזינית. מישהו אי שם ב-AMC זכה בהתערבות בארגז של חביתות על שהצליח להפוך סדרה שמורכבת מארוחות בוקר בלתי נגמרות ללהיט.

          תכניס את "באפי" לשנות ה-90 ותראה איך הכל מסתדר.

          2. עידו גילרי

            19 דצמ 2016 20:06:02

            מזל שיש את הפוסט הזה כך שאני יכול שוב לא להסכים איתך לחלוטין.
            ברייקניג באד סידרה נהדרת בכל כך הרבה מובנים. לגבי מאד-מן אני נאלץ להסכים.

        3. אפלטון

          19 דצמ 2016 19:05:24

          תיקים באפילה בן אדם!
          מעבר לכדורסל ששם שתי אליפויות של הרוקטס ואליפות היסטורית והיסטרית של גליל סגרו את הכדור כמוצלח ביותר ever.
          נמשיך במוזיקה שכבר ברור חוץ מהחטיארים של שנות ה-70 שהוא הטוב ביותר.
          נתחיל בסרטים:
          ספרות זולה, החבר'ה הטובים, מלך האריות, שתיקת הכבשים, ספייס ג'אם, פורסט גאמפ, החשוד המיידי, white man can't jump, מטריקס ועוד מיליון סרטים אייקונים.
          טלוויזיה: סיינפלד, חברים, תיקים באפילה, סופרנוס (נגעת נשאת גיא) הצלצול הגואל, הנסיך המדליק מבל אייר וכל מה שסומסום אמר.
          הניינטיס מנצחים בהכל. בלי תחרות

          2. גיא

            19 דצמ 2016 19:40:10

            איך אפשר לכתוב את רשימת הסרטים של שנות ה-90' בלי חומות של תקווה???
            (הסרט המועדף עליי מאותו עשור – אמריקה X)

            ההבנה במילניום החדש, שבטלוויזיה אפשר לספר סיפור בדרך שהקולנוע לעולם לא יוכל, די הגה את המדיום הקולנועי.
            אבל הטלוויזיה?
            תשווה עוד פעם בין הרשימות. התשובה היא חד משמעית.

            בכל הנוגע לקולנוע –
            אז שנות ה-70' הן האהובות עליי.
            קן הקוקייה. אחד מהסרטים הבודדים בהיסטוריה שאפשר לתת להם ציון 100

            הסנדק, הסנדק 2.
            עד כמה שהסנדק סרט ענק, הסנדק 2 אפילו טוב יותר. הסיקוול הטוב בכל הזמנים.

            אפוקליפסה עכשיו. סרט המלחמה הגדול ביותר.

            הניצוץ. סרט האימה מס' 1. (סטנלי קובריק. הבמאי מס' 1)

            מונטי פייטון והגביע הקדוש. בריאן כוכב עליון. קאלט.

            הרומן שלי עם אנני . הוודי אלן האולטימטיבי.

            הנוסע השמיני. מלחמות הכוכבים. לידתו של ז'אנר המדע הבדיוני.

            רוקי. סרט הספורט הטוב ביותר.

          3. תמיר

            19 דצמ 2016 20:22:54

            חחח… הסרטים בשנות ה 90 היו סבבה אבל אין מה להשוות לשנות ה 70 (מה שגיא אמר).

            עוד כמה סרטים שגיא שכח:

            מלחמת הכוכבים
            נהג מונית
            השור הזועם
            התפוז המכני
            מגרש השדים
            מלתעות

            ואילו רק הקצפת.

  26. מנחם לס

    19 דצמ 2016 18:59:56

    אתם כולכם ינוקות ללא מושג מתי היתה מוזיקה ממש טובה. אני מדבר על שנות ה-60, כשהגעתי לארה"ב. רק כמה שמות שקופצים לראש:
    *הביטלס
    *אלביס פרסלי
    *בוב דילן
    *סיימון אנד גרפונקל
    *THE SUPREMES
    *KINGSTON TRIO
    *THE MONKEYS
    *THE BEACH BOYS
    *FOUR SEASONS (JERSEY BOYS)
    *פינק פלויד
    ג'יימס בראון
    *THE ROLLING STONES
    *קליף ריצ'רדס
    THE PLATTERS
    *ניק צדקה
    *ליטל ריצ'רדס
    MAMMAS AND PAPPAS*

    ובקשר לכדורסל עלי לכתוב זאת שנית:

    ענק מכל הבחינות עד היוסטון נגד הניקס. אשך, אתה גדול. ואם היית עבור הניקס אז אתה יודע שהגענו ליוסטון ביתרון 3-2 כשבתוך המשחק החמישי השידור נותק ועובר לרדיפה אחרי המכונית של או ג'יי סימפסון בפריוויי של לוס אנג'לס.
    טסתי ליוסטון וראיתי את המשחק הששי שהיה שייך לניקס ואז יוסטון הישוו ועלו ליתרון של 2 ופט ריילי קורא טיים ומשרטט תרגיל לג'ון סטארקס לזרוק שלשה מהצד, כשכל הערב הוא היה 3 מ-14 מה-3, ועל הספסל יושב קלעי השלשות הטוב בליגה, יוברט דייויס (485.).
    סטארקס החמיץ כמובן, והניקס נישברו לחלוטין במשחק ה-7. המשחק הזה הרס לי את כל שנות ה-90 עם כל ההערצה שלי לאלוהים.

    3. רועי ויינברג

      19 דצמ 2016 23:02:19

      חושב שזה 1967 עד 1973. זפלין, פינק פלויד, בואי, the who, בלאק סאבאת', ניל יאנג, קינג קרימזון, רולינג סטונס, לו ריד, הנדריקס, קרים, וולווט אנדרגראונד, אפילו הביטלס בשיאם.

      אבל סביר כל אחד יגיד שתקופה אחרת הכי טובה והרבה פעמים זה קשור גם לתקופה כלשהי בחיים שלו או משהו. גם ב-2016 יצאו הרבה אלבומי מופת שעוד נתייחס אליהם.

  28. סהר

    19 דצמ 2016 21:03:27

    מבחינתי העשור הכי טוב מוזיקלית הוא הנוכחי, פשוט צריך ממש לחפור ביוטיוב, יש המוני חברה מוכשרים ורעננים, ונכון שאין חדשנות אבל בהחלט אני נהנה מהעשור האחרון.

  30. עגל

    19 דצמ 2016 21:37:18

    כל הסדרות עצבנו אותי עד שהגעתי לסדרה של יוסטון מול הניקס (שאני אחראי ראשי לתוצאה החיובית שלה). עדיין קשה לי לצפות בה גם היום בגלל המתח. הבטחתי לעצמי שארגע.
    טוב ששמרת את האליפות השניה של יוסטון לפוסט השני שלא נתעצבן מדי מהוד אוויריותו החזיר שחזר (לשחק).
    לגבי המוסיקה – לא רע בכלל אם כי נחשפתי לרגאי בג'מייקה אז יש לי כמה העדפות שונות.

  33. דורון אוהב את המקורי ואתכם

    19 דצמ 2016 23:20:29

    למביר המקורי, כמה אהבה קיבלת כאן, עצם התגובות הרבות
    מראות את מה שהבנתי לפני שנים,
    יש על מה לאהוב אותך.

  34. דורון אוהב את המקורי ואתכם

    19 דצמ 2016 23:22:09

    פוסט ענק ותגובות ענקיות, עוד לא קראתי הכל,
    איזה יפים אתם, יופי פנימי,
    איזה יופי מוזיקלי, סרטים.

  35. דורון אוהב את המקורי ואתכם

    19 דצמ 2016 23:27:17

    תודה על האיזכור של מטריקס (יש שם מסר רוחני אדיר)
    חומות של תקווה אחד הענקים.
    ובני האנרכיה תודה גיא, סידרה טובה על כנופיות אופנוענים
    שמראה כמה החיים שלה מתוסבכים וקשים ולא מה שחושבים,
    הסידרה לא תתן לכם הרבה או לא תלמד אתכם הרבה,
    אך הרגשתי מאד מזדהה מאיזה גלגול שהייתי כמוהם, פושע אופנוען
    או משהו דומה.
    חווינו כל כך הרבה גלגולים שהיינו הכל.

  36. דורון אוהב את המקורי ואתכם

    19 דצמ 2016 23:32:45

    התגובות נהדרות ביותר, גם אם מישהו חושב שונה ואחר
    ממש מהנה לקרוא,
    חילופי המוזיקה נהדרים ביותר, וגם השאר.
    מקווה שאוכל לשמוע גם את מה שפחות מכיר.
    אשך ענק,
    קח ת 'זמן אבל העם דורש חלק ג' ד ' ו ז' 🙂 …
    לאט לאט עוד לא מספיק לעבור על כל הטוב הזה…

  37. דורון אוהב את המקורי ואתכם

    19 דצמ 2016 23:42:18

    תודה על האיזכורים לסרטים ולשירים של כולם באמת, איזה יופי,
    למשל סוניק יוט ואייגנסט דה משין, הם להקות ששמעתי עליהם מאנשים
    ברמת מוזיקה גבוהה מאד, יודע שהם טובות אך לא מכיר מספיק,
    או הסמויה שמעתי שסידרה טובה ולא ראיתי,
    ליג'וס מצחיק אותי מאד ארוחות הבוקר של הברייקינג באד,(מגיב מצוין)
    אך כמובן לא מסכים, הסידרה עשויה בצורה אמיתית מאד הכל מאד
    הגיוני, וראיתי אותה 3 ימים רצוף כמעט בחופש,
    לא הייתי ממליץ בתור משהו ללמוד, אין לה מסר ענקי כמו ילדי האנרכיה,
    אך הן עשויות בצורה מציאותית ואמיתית ביותר.

  39. דרור

    20 דצמ 2016 01:04:38

    הגעתי באיחור אופנתי….
    אני קצת קשיש ממך אשך, יליד 73, אבל אצלנו בקיבוץ שמעו בעיקר סבנטיז, עשור מוטרף, להנדריקס הגעתי רק בתיכון ועף לי הסכך.זבלוני האייטיז עצבנו אותי בזמן אמת, היום הם מצחיקים אותי. ניק קרשאו הנאד, זה קורע. התסרוקות אבל גורמות לי לבכי קורע לב. תכלס יש מלא מוזיקה טובה כל הזמן אם ממשיכים לחפש. סטוקטון תודה על המונוטוניקס, מעולה. ארקטיק מאנקיז להקה אדירה בעיניי, לא רק האחרון. פרינס. וגם זה שראיתי לאחרונה
    https://www.youtube.com/watch?v=rkrKpBiLeLY

    ומה עם הביסטי בויז?

  41. שמייקל

    20 דצמ 2016 02:30:23

    מעניין. חייב לציין שג'ורדן שיחק בגמרים נגד קבוצות בינוניות… יסלחו לי פורטלנד, הלייקרס הגמורים ללא כארים, פיניקס המגניבה, סיאטל ויוטה החביבה סלטיקס של בירד, הלייקרס האמיתית של השואו טיים עם כארים והבאד בויס בשיאם הם לא. הם גם לא הספרס של דאנקן הלייקרס של שאקובי ולא מיאמי וקליבלנד של לברון ולא גולדן סטייט של קרי.

  42. איש הערפל

    20 דצמ 2016 08:11:48

    יופי של פוסט! יש לי יחסי אהבה/שנאה עם העשור הזה, בעיקר תודות לצה"ל וג'ורדן (טפו!) שסימל את שקיעת האימפריה של הלייקרס מהאייטיז (ושוב כה סמלי שהאימפריה חזרה ב2000).
    וכן מוסיקה ללא ספק משובחת (לא כמו באייטיז של הסמיתס) ואפרופו פיית נו מור, לנצח אזכןר את אותו שילוב מוזר שלהם עם סווייד בפסטיבל בחיפה.
    מישהו הזכיר את אואזיס, אני ממליץ בחום לראות את הסרט התיעודי על שני האחים המטורללים.
    כן זה היה העשור שהאינטרנט התחיל, והיה לי הכבוד להיות שם "בהתחלה", עבדתי בשתי חברות אינטרנט – אקווהנט וIOL, היה מרתק לראות איך דברים התפתחו.
    איך אף אחד לא הזכיר את הרוקסן??

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט