Pastarītis
כשגדלתי בלטביה, לאחים הגדולים שלי – ג'אניס ומארטינס – היה כינוי בשבילי.
זה לא היה "פורזי". זה לא היה KP.
זה היה Pastarītis.
זו מילה בסלנג לטבי, שמשמעותה "הילד הכי קטן במשפחה", אבל כשהאחים שלי אמרו את זה, הכוונה היתה "אדיש". הם אמרו את זה כל הזמן.
כשפישלתי או משהו, הם היו צועקים: "Yo, Pastarītis!".
אני הייתי עונה: "לא, אני לא Pastarītis!". אני חושב שהם קראו לי ככה כי כששיחקתי, הייתי חי את הרגע. אני פשוט משחק כדורסל. אני לא חושב על דברים אחרים. אני לא חושב יותר מדי על כל תרחיש ומה ייצא מכל מהלך. האחים שלי כנראה חשבו שלא באמת הייתי שם לב למה שהתרחש סביבי. במצבים קשים, ילד רגיל אולי היה אומר "ואללה, אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה". אני? "כוסאומו, אני הולך לעשות את זה".
אני משאיר את הדברים פשוטים.
(ההתחלה)
האחים שלי ואני אוהבים להתחרות, וזה מה שהוביל לתסרוקת הקורנרוז המפורסמת. כשהייתי בן איזה עשר, התערבנו על מי יסתפר ראשון. אני הייתי הכי צעיר, וכמו שאמרתי, לא היה לי הרבה מושג, אז השיער שלי פשוט צמח והתארך – מהר.
ניצחתי בהתערבות.
זה לא שזכיתי במשהו, אבל עשינו את ההתערבות הטיפשית, אז פשוט היה לי את השיער הארוך הזה. הייתי רואה אז בטלוויזיה את אייברסון ומלו ב-NBA, אז אמרתי לאחים שלי: "אני רוצה לעשות קורנרוז!".
ואם אמרו "טוב, סבבה, נארגן לך קורנרוז".
והם לקחו אותי למספרה וסידרנו את הצמות. הייתי עם זה איזה שנה ככה. לא הייתי הולך לבית הספר עד שהצמות לא היו מסודרות פיקס, כי אף אחד לא ראה אותי עם שיער רגיל.
אבל יום אחד, פירקתי את הקורנרוז. הלכתי לבית הספר עם שיער רגיל, ו… בואו פשוט נגיד שבמבט לאחור לא הייתי צריך ללכת ככה לבית הספר.
אשכרה עד היום, האחים שלי עדיין מציקים לי. תמיד הייתי עם בטחון עצמי, ומארטינס תמיד היה אומר: "תסתכל על עצמך, איך אתה יכול להיות עם בטחון עצמי? אתה נראה כמו חרא!".
אני עונה לו: "אני עם בטחון עצמי כי אני Pastarītis, זוכר?".
גדלתי בעיקר לבד. הגעתי לספרד כדי לשחק ב-CB Sevilla בגיל 15. בגלל הקירבה הגדולה שלי למשפחה שלי, היה לי קשה עם המרחק מהם ועם המגורים בארץ שאני לא דובר את השפה שלה. אני לא אשכח איך שהמאמן שלי, קרלוס רומרו, שאל אותי, די מוקדם בעונה הראשונה שלי:
"מה דפוק אצלך?"
לא היתה לי תשובה.
היה קשה להיות כל כך צעיר בספרד. הייתי מלא געגועים הביתה, ולא דיברתי ספרדית טוב. אבל בבוקר ההוא הרגשתי רע באופן מיוחד. תמיד הייתי הראשון באולם, אבל בבוקר ההוא הרגשתי על הפנים. האמת שהרגשתי ככה כבר כמה זמן.
המאמן שלי אמר: "אתה עם הקבוצה כבר שלושה חודשים, אתה צריך להיות כבר בכושר".
ואני חשבתי: "ואללה, אני לא יודע מה דפוק אצלי". עבדתי קשה, אבל לא יכולתי לעמוד בקצב של החברים שלי. לא היו לי תשובות על מה שקרה.
הגענו לחופשת חג המולד, חזרתי הביתה ללטביה, ואני זוכר איך הלכתי בשדה התעופה, ושמעתי אנשים מדברים בלטבית שוב. חשבתי: "יא אללה. זה כל כך טוב. זה גן עדן".
רציתי להיות בבית כמה שיותר זמן. הייתי בבית שבועיים-שלושה, וזה היה אחלה. הייתי שוב עם המשפחה. בספרד הייתי לבד, חוץ מהפעמים שבהן המשפחה שלי הגיעה וטיפלה בי.
ביומיים הראשונים אחרי שחזרתי לספרד, חשבתי: "אני רוצה הביתה. אני לא רוצה להיות פה". ארזתי את כל הדברים שלי. אני זוכר איך הרחתי את הבגדים שאמא שלי כיבסה כשהייתי בבית, וחשבתי: "יא אללה, זה מריח כמו הבית… הכביסה של אמא שלי. אני כל כך רוצה להיות בלטביה".
חשבתי על זה כל הזמן במשך כמה ימים. התרמיל שלי היה ארוז על המיטה, ממתין לי.
אבל אז התחלתי להתאמן שוב עם הקבוצה.
וחשבתי: "אתה יודע מה? אני טוב". כדורסל משחרר אותי מכל הבעיות. הפסקתי לחשוב על כל מה שהוא לא כדורסל.
כשהתחלתי לשחק שוב, הרופאים של הקבוצה נתנו לי ויטמינים, ואני חשבתי: "עוד פעם הויטמינים האלו?!". כבר לקחתי כל מיני דברים כשהתחלתי להרגיש לא טוב, ולא האמנתי שעכשיו הם יעזרו.
וככה עבר שבוע. ואני כבר מתחיל להרגיש טוב יותר. שבועיים, שלושה. ואני: "כן! ככה אני אמור להרגיש". יכולתי לרוץ הרבה יותר. לא הייתי רדום בבוקר. אני אשכרה מרגיש טוב!
משום מה, הקבוצה לא מיד אמרה לי מה היה דפוק אצלי. אחרי כמה שבועות, הם אמרו לי שהיתה לי אנמיה.
כשסוף סוף התחלתי לקבל טיפול, הייתי בערך 2.05 מ' על 71 ק"ג. הייתי שלד. לפני תחילת העונה הבאה, כבר עליתי לאיזה 85 ק"ג. הרגשתי חזק וטוב, והמשחק שלי השתפר מאוד.
כשאני חושב על זה עכשיו, מעניין לחשוב על כל מה שקרה לי ועל מה שעשיתי. אני עדיין כאן, אני חי. השקעתי הרבה מאמץ. ועכשיו אני טוב. לפני חמש שנים, לא הייתי יכול לרוץ באימון בלי לרצות לישון. עכשיו, אני בניו יורק ניקס.
***** ***
כשהגעתי בפעם הראשונה לניו יורק, השיחה הזאת חזרה על עצמה מאה פעמים ביום:
"יו, אתה גבוה! אתה משחק כדורסל?"
[אנחה] "כן".
"ואללה! איפה?"
[אנחה] "בניקס".
"אחי, אתה משחק בניקס! אפשר תמונה?".
לקח לי זמן להתרגל לזה. עכשיו אני נהנה מתשומת הלב. אנשים מזהים אותי יותר. אבל עדיין לפעמים מישהו עובר לידי ואומר: "אחי, כדאי לך לנסות להרוויח כסף בכדורסל!".
היו לי כמה משחקים מפלצתיים בעונה שעברה, אבל אחד הרגעים שהכי אהבתי בעונת הרוקי שלי היה במהלך שבכלל לא נחשב. הוא יצא ישר מהחלומות שלי.
כשראיתי היילייטס כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שזריקות שמנצחות משחקים הן הדבר. במיוחד אלו של השניה האחרונה, כשהכדור עדיין באוויר כשהבאזר נשמע, והכדור רק עובר את הרשת בסוויש.
מכירים את התחושה כשאתם לא ממש ישנים, אבל גם לא ממש ערים? אני זוכר בבירור איך שהייתי במצב הזה כשהייתי ילד, חצי חולם איך שמישהו מוסר לי את הכדור. הייתי קופץ כאילו ממש תפסתי אותו לפני הזריקה של השניה האחרונה שתנצח את המשחק.
אז היינו בשארלוט. קיבלתי את הכדור עם 0.6 שניות על השעון, עליתי לפיידאווי ושחררתי אותו. זו היתה זריקת ניצחון! אני חגגתי בטירוף. חברי הקבוצה שלי קפצו עליי, מלו צחק. חלום שמתגשם…
רק שזהו שלא.
זה היה שבריר שניה מאוחר מדי. השופטים בדקו וראו את זה בהילוך החוזר. לא ניצחנו – למרות שאז, ברגע ההוא, הרגשנו שכן – אבל זה היה חשוב לי להוכיח שאני מסוגל לקלוע כאלה זריקות. החברים שלי בקבוצה יודעים עכשיו שאני לא פוחד מהרגעים האלה. זה היה דבר חשוב שהראיתי.
אני מוכן להראות עוד דברים בשנה השנייה שלי. אני מדורג רק מספר שמונים ב-NBA 2K, אז אני צריך להשתפר.
במונחים של יעדים אישיים, אני לא יכול לנבא מה אני הולך לעשות. יש יעדים בשבילי ויש יעדים בשביל הקבוצה שלי. אני חושב שאנחנו חייבים להגיע לפלייאוף, וזה הפוקוס שלי. אבל יש גם עוד דבר: הייתי רוצה יום אחד לדפוק קוואדרופל דאבל: נקודות, אסיסטים, ריבאונדים וחסימות. מלו התקרב לכמה טריפל דאבלים בשנה שעברה –יש לו את ההזדמנויות לזה כשחקן הכנף בהתקפה שלנו – ככה שאני יודע שזה אפשרי בשיטה שלנו. אבל עשרה בלוקים… ואללה לא יודע.
השנה הראשונה שלי בניו יורק היתה מלאה ברגעים מגניבים. פגשתי את פירלו, דייויד וילה, דירק נוביצקי.
אבל אתם רוצים לשמוע מה היה הכי טוב? סבבה.
שיחקנו נגד הלייקרס בחצי השני של העונה. קובי ניגש אליי אחרי המשחק, ואמר: "יש לך עתיד ורוד".
זה הימם אותי. קובי הוא האליל שלי. זה היה כבוד!
עם דברים כאלה, אני חייב להודות, אני כן תופס את עצמי עכשיו לפעמים חושב יותר מדי. "האם הייתי צריך לעשות את זה טוב יותר? האם הייתי צריך לעשות את המהלך הזה אחרת"?
אבל אז אני נזכר: תשאיר את זה פשוט, כמו שתמיד נהגת לעשות. זו דרך החיים שלי.
אני צעיר. אני נהנה. מי היה מאמין שילד מלטביה יעשה רעש בניו יורק?
אני לא מציל את העולם. אני רק משחק כדורסל.
תשאירו את זה פשוט.
עידן עופר
17 אוק 2016 10:11:42תודה רבה על התרגום, מעולה ! אחד השחקנים שאני יותר אוהב בליגה, פוטנציאל שפשוט לא נגמר. ביחד איתו זה הסיכוי היחיד של מלו להגיע לאנשהו בשנים שנשארו לו.
חגי
17 אוק 2016 10:17:03מסכים לגמרי, שנה הבאה כשהניקס יהיו יותר מחוברים ובטח עם ספסל ראוי יותר הם יכולים להגיע לגמר המזרח ואפילו לתת פייט ראוי, בהנחה שרוז בריא כמובן
חגי
17 אוק 2016 10:15:57אני מצטער אבל זה מציק ממש בעין
דוד וייה!!!!
נתן
17 אוק 2016 11:54:06דוד וילה סוכן נדל"ן ישראלי?
פומה
17 אוק 2016 11:46:20נחמד .
שחקן עם יכולות מרשימות. במיוחרד קליעה משלוש .
גבוה מודרני.
פומה
17 אוק 2016 11:48:14מאד התרשמתי ממנו עוד בסיביליה לפני הדראפט.
יש לו אופי לילד והוא רוצה להצליח
במבא יודעים לעבוד עם חומר משובח כזה
רועי ויינברג
17 אוק 2016 11:57:26תרגום מעולה של אחד מהמאמרים היותר החביבים שיצא לי לקרוא בפלייר'ס טריביון. תודה.
דובי
17 אוק 2016 12:02:38נחמד מאוד התרגום, והמאמר עצמו, וכמובן הפורזינגיס שהוא מלך.
רק תגיד, מה היה הביטוי המקורי שהפך לכוסאומו?
איתן בן דוד
17 אוק 2016 14:31:44אה, זה היה פאק כמובן!
דובי
17 אוק 2016 14:57:30לייק
סוס מעץ
17 אוק 2016 13:24:41יופי של תרגום
אדם שרגליו על הקרקע וראשו בשמיים 🙂
אפלטון
17 אוק 2016 15:27:05אחלה תרגום, כתוב בשפתו של ילד בן 20.
טירוף המעבר לקבוצת כדורסל מקצוענית בארץ אחרת בגיל 15. אין חוקים נגד זה? עבודת ילדים וכזה?
המשגיח
17 אוק 2016 15:47:46תודה על התרגום
מנחם לס
17 אוק 2016 16:01:10תרגום נפלא שהשאיר את הטעם של בן 20 שכותב פשוט ומהלב.
לא יכול היה להיות תרגום טוב מזה.
תודה איתן!
איתן בן דוד
17 אוק 2016 18:02:59בשמחה, תודה!
שגיא נאור
17 אוק 2016 19:50:52תרגום מעולה ואחלה של מאמר. הילד נשמע באמת אדיש למה שקורה סביבו וטוב שכך. מקווה שזה לא יעלה לו לראש כי יש קצת סימנים מחשידים (קובי האליל שלו, מדבר על קוואדרופל דאבל…).
שני דברים שהדהימו אותי: מאמן קבוצה מקצוענית ששואל ילד בן 15 עם קשיי קליטה במדינה זרה "מה דפוק אצלך"?!
71 על 2.05?!?! זה מטורף!!
לביא שוורצגורן
17 אוק 2016 21:58:40המשפט האחרון המם אותי
חצבני
17 אוק 2016 22:07:24הגישה של "keep it simple" … בעיני זו לא הגישה כדי להיות אחד מהגדולים בליגה. וזאת בטח לא היתה הגישה של האליל שלו קובי, גם בגיל 20.
שחקן גבוה שאמור להילחם עם האריות של הליגה כדי לקחת אליפות (יום אחד), צריך להיות עם רעב להשתפר כל יום. עם הרעב גם מגיע מוסר העבודה וההישגים
חיים כ
18 אוק 2016 01:11:16לבחור יש מוסר עבודה מאוד מאוד גבוה.
עובד המון, מגיע ראשון, משתפר כל הזמן.
היו פה עוד לפני שהוא נבחר בדראפט כמה וכמה סרטונים שהחברה העלו פה על העבודה שלו. דובי מוזמן להרחיב.
הבחור לא צריך לדפוק סבסובים ופליק פלאקים באוויר כמו קובי בשביל לשחק כמו גדול, יש לו יתרונות מובנים כמו גודל וניידות, והקליעה שלו רק משתפרת.
הבחור בדרך למעלה.
מגבון רטוב
18 אוק 2016 07:47:46ברגע שאמרת את המובן מאליו הוא מפסיק להיות מובן מאליו.
לבחור מובן מאליו שהוא קורע את הצורה להיות סופרסטאר
עגל
18 אוק 2016 14:32:35בחור חביב עם ראש על כתפיים. רק שישאיר את הרגליים על הקרקע והכל יהיה בסדר
אשך טמיר המקורי
18 אוק 2016 21:19:12כיף של מאמר וכיף של תרגום!
אשך טמיר המקורי
18 אוק 2016 21:20:02החשש הגדול שלי בקשר אליו היה שהגוף שלו יקרוס כשיגיע לליגה. בינתיים נראה שהחשש מתבדה. רק שימשיך