גילוי נאות: לכתוב על אורלנדו זו בשבילי, קודם כל, חוויה נוסטלגית, חזרה לראשית שנות האלפיים העליזות, אריאל שרון ראש הממשלה, נייט האפמן המנוח הוא הסנטר הפותח של מכבי, ואני מגלה לראשונה את הליגה הטובה בעולם כפי שהיא השתקפה בדמותו של שחקן אחד ויחיד – טרייסי מגריידי, ששלט הטלוויזיה חשף אותי במקרה למשחק שבו הוא טיווח את היריבה באכזריות מכל בלטה בפרקט. ובכן, בטרם מלאו לי עשר שנים, לא ממש התעניינתי בכדורסל יעיל, חכם, קבוצתי, או אפילו בשאלה אם אני צופה במשחק פלייאוף או במשחק חסר משמעות בסוף העונה הסדירה (אחרי הכל, אף אחת משתי הקבוצות היא לא מכבי). מה שעניין אותי הוא לראות את טרייסי דופק לשחקנים שהחולצה שלהם לא תכולה-כסופה דאנקים על הראש.

למן היום ההוא, הייתי אוהד מג'יק בעיני עצמי. מה שנקרא, מג'יק חיים של נדב. וגם כשטרייסי כבר נדד למחוזות זרים ורחוקים ופצע את הקריירה שלו אל סופה, נשארתי עם הפסים הכסופים והשם ההו כה אייטיזי. אכן, זו אינה אהדה שרופה, כזו שיש בה חיבור מלא בין האוהד לקבוצתו, ולא אהדה המבוססת על הערצה לסגנון משחק מסוים או לאסופת שחקנים מסוימת. זוהי אהדה שראשיתה בזיכרון המתוק והמאיר של גילוי הכדורסל הלועז, ואולי דווקא בשל כך, היא קסומה לא פחות מאהדות אחרות.

ועכשיו לעניינו, הקסם הזה לא יקרה מעצמו:

אולם ביתי: Amway סנטר, מרכז אורלנדו, רח' הכנסייה המערבית 400 ליתר דיוק, אם מתחשק לכם להיות בין 18,846 האוהדים שביכולתו לארח, בתפוסה מכובדת מאוד של יותר מתשעים אחוזים בעונה החולפת..

מאמן: פרנק ווגל. ווגל הוא בלי ספק הרכש המעניין ביותר של התכולים כסופים לעונה החדשה. הוא מביא עימו שש שנות ניסיון כמאמן אינדיאנה, שבסיכומן השיג 58 אחוזי הצלחה, ובשנתיים הקסומות  2012-2014 הפך אותה לקבוצת ההגנה הטובה בליגה רק כדי להפסיד פעמיים בגמר המזרח להיט של לברון. אכן, השנתיים האחרונות העיבו מעט על מורשתו האינדיאנית של ווגל, אך מוכרחים להודות שהקומבינציה של פול ג'ורג' בריא, דייויד ווסט נמרץ, לאנס סטיבנסון בסוג של שפיות ורוי היברט שחקן כדורסל היא נדירה ויקרת המציאות. אם אני לארי בירד, הוא עדיין עובד אצלי. מצד שני, אם אני לארי בירד, אני כנראה לא כותב כאם עכשיו.

העונה שהייתה: מאזן של 35 ניצחונות ו-47 ושבעה הפסדים, מקום 11 במזרח ואחרון בבית הדרום מזרחי – הוא איך לומר, לא לבלוע ולא להקיא, במיוחד כשהוא מגיע מאסופה לא מאוד מגובשת של צעירים. ניקולה ווצ'ויץ', הציר המרכזי ברבה מובנים, נתן עונה טובה מאוד אך היה בה מן הדריכה במקום. ויקטור אולאדיפו אמנם השתפר בפן ההגנתי אך לא הראה ניצוצות רבים מדי בהתקפה. אלפרד פייטון עדיין לא מימש את הפוטנציאל כרכז מוסר אתלטי. אלא שהיו גם שתי נקודות אור משמעותיות: לאחת קוראים ארון גורדון ולשניה איוון פורנייה – גורדון, שמתהווה כמי שעם עבודה נכונה יכול להתפתח לסוג מסוים של בלייק גריפין, ואוון פורנייה, שהתגלה כצלף מדופלם וספק נקודות אמין.

עזבו: ויקטור אולאדיפו, ארסן אילייסובה, ברנדון ג'נינגס, טוביאס האריס, דויין דדמון, דוון מרבל, שבאז נאפייר, אנדרו ניקולוסון, ג'ייסון סמית'.

באו: סרג' איבקה, ביסמק ביומבו, ג'ף גרין, דיג'יי אוגוסטין, ג'ודי מיקס, קליף אלכסנדר, ברנדן דאוסון, ניק ג'ונסון, קווין מרפי, ארינזה אונואקו (כן כן, הזר הטוב בתולדות הצהובים), דמיאן רודז, סי.ג'יי וילקוקס, סטפן צימרמן

חמישייה: אלפרד פייטון, איוון פורנייה, ג'ף גרין (ארון גורדון?), סרג' איבקה, ניקולה ווצ'ויץ'

שחקנים בולטים בספסל: ארון גורדון, ביסמק ביומבו, דיג'יי אוגוסטין, מריו הזוניה

שאלות לעונה שתהיה: העונה שתהייה היא כולה שאלה אחת גדולה. אפשר לומר שמג'יק היא אוי הקבוצה הקשה ביותר ליחזוי בעונה הזו. סימן השאלה הראשון והכביר הוא הטרייד ששלח את אולאדיפו לאוקלהומה. האמת, אני לא מחסידיו הגדולים של אולאדיפו – ולא אהבתי את סוג המשחק שנכפה בשל מוגבלותו המסוימת בהתקפה. העניין הוא כזה – איבקה חייב להפוך לשחקן מוביל בשני צידי המגרש כדי שהטרייד הזה ירשם כסיפור הצלחה, וממש לא בטוח שזה יקרה, במיוחד כשאיבקה רגיל לתפקד כרול פלייר כל עוד הוא לא משחק ביורוליג.

שאלה שנייה – כיצד תתפקד שלישיית המגדלים שמאכלסת את הצבע הקסום – ווצ'ויץ', איבקה, וביומבו – מחד, יש כאן בהחלט מרכיבים למתכון של צבע אימתני, מסוגר בהגנה וכוחני בהתקפה, קוטף ריבאונדים לתיאבון וחוסם להכעיס. מאידך, לא ברור כיצד יסתדר ווצ'ויץ' עם עוד ענק בצבע, בייחוד ביומבו, לאחר שהתרגל לפעול שם ביתר חופשיות. בכלל, לא ברור האם יש לביומבו מה לתת בפן ההתקפי מלבד הבלחות, והאם הפלייאוף שנתן אינו אלא הבלחה בפני עצמו. ואיבקה? עליו כבר דיברנו (את הרוקי, שגם הוא מגדל, נזכיר תכף).

שאלה שלישית – התפתחות הצעירים. עד כמה יגוון וישכלל ארון גורדון את משחקו, האם סופסוף יפתח קליעה? האם אוון פורנייה יצליח להעלות את הפרבולה ההתקפית שלו? האם פייטון יחצה את הרוביקון? מה עם מריו הזוניה – אולי יתחיל בגירוד תווית ההבטחה?

השאלה הרביעית מתייחסת לשחקן אחד ויחיד – ג'ף גרין, אכן שחקן הגנה טוב, כיאה לקבוצה של ווגל, אבל נראה שהווטרן  הוא לא הפורוורד שממנו תבוא הישועה ושמגמת הירידה ביכולתו הלא מופלאה גם כך, כבר החלה, האם לא מוטב לתת לגורדון את המפתחות לחמישייה?

שאלה חמישית וגדולה מכולן – ווגל. די ברור שהמאמן המוכשר מנסה לבנות בפלורידה קבוצה הגנתית לתפארת. הוא ודאי הביט בנתוני קבוצתו בעונה שעברה וראה התקפה בינונית ביותר, והגנה בינונית עוד יותר. המהלכים של קבוצתו בחלון ההעברות מוכיחים כי היא חושבת הגנה וחולמת הגנה. אבל כידוע, ניצחונות מתחילים בהגנה, ומסתיימים בהתקפה. בכלל, יש לו סל מלא במוצרים מסקרנים אך קצת אקלקטיים – ביומבו, איבקה, פורנייה, אוגוסטין, גורדון, גרין, ווצ'ויץ'. אפילו הטאוויל סטפן צימרמן, שחולק שם משפחה עם בוב דילן, ונתן מספרים לא רעים בכלל ב-UNLV. – עכשיו שיבשל מזה משהו אכיל, ואפילו טעים.

תחזית אופטימית: איבקה נותן את העונה הטובה בקריירה. ווצ'ויץ' ממשיך להשתפר והופך לאולסטאר של ממש, סוף סוף. פורנייה מעלה את הממוצעים. גורדון ממשיך את היכולת מהמשחקים שאחרי פגרת האולסטאר וכוכבו דורך. ביסמאק לא זוכר שהפלייאוף נגמר. אונואקו קולע זריקת עונשין. ואיכשהו מר ווגל מנצח על תזמורת הגנתית אימתנית בדרך למקום שמיני במזרח ופלייאוף שמסתיים בסיבוב הראשון. הודיני.

תחזית פסימית: איבקה ממשיך לתת הופעות פושרות של שחקן משלים, גורדון מוכיח שהוא בכל זאת מוגבל מדי. ג'ף גרין הוא ג'ף גרין. פייטון מראה שרכז גדול כבר לא יצא ממנו. ביסמק ביומבו. אונאקו הוא שחקן מרכזי ברוטציה, חושב שהוא סקורר ובאופן כללי העסק של ווגל מפוזר מדי מן היסוד. מקום 14. דורוני מקרוני.

תחזית ריאלית: איבקה אכן הופך לציר מרכזי בהתקפה ומהווה כוח  מחץ בהגנה. ווצ'ויץ' ממשיך עם היציבות של השנתיים האחרונות על אף שדקותיו יצטמצמו מעט. גורדון ממשיך במגמת שיפור אך עדיין לא קרוב להבשלה, מה שככל הנראה יקרה גם עם פייטון.
פורנייה משדרג גם הוא את מספריו, לאט אבל בטוח, אבל עדיין לא מנפק מספרים של סקורר שיסחוב את קבוצתו על הגב. ביסמק ביומבו נותן עבודה יפה בהגנה, פחות יפה בהתקפה, אם כי ודאי לא מכוערת. אונאקו לא קם מהספסל לעולם. לחבורה של ווגל יש דרך, אך חסרים לה עוד כמה חלקים ועוד כמה שנים. מקום 10. צ'יקו ודיקו.