מי רוצה להיות מייק פייגל? / עידו גילרי

אנחנו רק שבועיים לתוך עונת ה-NFL וכבר מספר לא קטן של קבוצות נאלצו להחליף ק"ב וחלקן אף הגיעו לתחתית הערימה של מנהלי המשחק המיועדים שלהן. ניו אינגלנד תפגוש הלילה ביוסטון ואם ג'יי ג'יי וואט יעשה את שלו עוד נראה את ג'וליאן אדלמן, הוויד רסיבר של הפאטס, משחק בעמדת הק"ב. לאור כל זאת ובעקבות התצוגה ההירואית (אך הכושלת) של ג'וש מקאון ביום ראשון שעבר, אני מעלה פוסט שפרסמתי לפני כמה שנים. הוא עדיין רלבנטי באותה המידה.

***

"היו לי פוסטרים של ג'ון אלווי דן מרינו וסטיב יאנג על הקירות אבל ג'ו מונטנה היה זה שבאמת הערצתי. אם הייתי יכול להיות כמו מישהו, והאיש שאני מנסה להיות כמוהו, ואם אני אצליח זה יהיה נהדר הוא ללא ספק ג'ו מונטנה."

את הדברים האלו אמר טום בריידי בראיון לתוכנית "60 דקות" לפני כעשור. זה אמנם מעניין, אך גם די צפוי. כל ילד, שאוחז בפעם הראשונה כדור במשחק עם חברים בחצר האחורית, מדמיין שהוא ג'ו מונטנה, או טום בריידי, או פייטון מאנינג,  או ארון רודג'רס או כל גיבור עוטה קסדה אחר. בעיני רוחו הוא רואה איך בדיוק ניצח בסופרבול והוא יורד מהמגרש בחיוך, זורק למצלמות בנונשלנטיות: "I'm going to Disneyland".

פוטבול הוא אחד מענפי הספורט הקבוצתיים ביותר, בו הביצועים של כל שחקן על המגרש תלויים באלו של שאר השחקנים מקבוצתו הנמצאים איתו על כר הדשא. למרות זאת אין שחקן המקבל את הקרדיט להצלחה או נושא באשמה במקרה של כישלון כמו הקווטרבק.

יחד עם זאת, לא כל ק"ב יכול להיות חבר היכל התהילה לעתיד או אפילו סתם פרובולר. יש רבים שמנת ההצלחה הנופלת בחלקם קטנה יחסית והם נודדים בין קבוצה לקבוצה, בין ההרכב הפותח לספסל. אז מי בכלל רוצה להיות ג'וש מקאון, או צ'אד הני  לדוגמא? מקאון מסתובב בליגה כבר 14 עונות בהן היה בעיקר ק"ב מחליף, כשהוא מציג יכולת פחות מבינונית, ובחלקן לא זרק אפילו מסירה אחת. לפני כמה עונות הוא ניצל את פציעתו של ג'ייק קאטלר כדי לחבר את רצף המשחקים הטוב ביותר בקריירה שלו, מה שהביא לו חוזה כק"ב פותח בטמפה ביי – קבוצתו השישית. זה החזיק בדיוק 11 משחקים ומאזן 10-1 כדי שמקאון יחזור לנדודים. הני לעומתו ק"ב קצת פחות ותיק, שפתח בשנים הראשונות בקריירה, אבל היכולת שהפגין, עם יותר איבודים ממסירות לטאצ'דאון, מסמנת כנראה את המשך דרכו בליגה כמחליף בדומה למקאון. זה נכון במיוחד כשהק"ב שהחליף אותו – בלייק בורטלס, עדיין נמצא בשלב ה"אולי עוד יצא ממנו משהו".

אם זה לא שבור על תתקנו את זה (או לפחות חכו לסוף העונה) – העצמות של ג'וש מקאון

***

המפגש האמיתי הראשון שלי עם תרבות הספורט האמריקאית היה כשהגעתי כתלמיד כיתה ט', בסוף 1988, לתיכון ע"ש וושינגטון בפיניקס אריזונה. עד אז ההיכרות שלי עם הדת הזו הסתכמה בעיקר במעט השידורים של ליגת ה-NBA  והסופרבול שניתן היה לראות בארץ, ובדיווחים הקצרים בעיתונים. בתיכון הבנתי עד כמה הספורט מושרש בתרבות האמריקאית, כשהוא מעניק בסיס לזהות משותפת, ומעודד כל תלמיד למצוא לעצמו מסגרת ספורטיבית בה יוכל לייצג את בית הספר ולהביא לו כבוד. במערכות הכריזה ובכנסים השבועיים הופצו באופן תדיר קריאות להבעת תמיכה ועידוד עם האיילים הלוחמים היוצאים למערכה בשם אלוהי הניצחון. הכוהנים הגדולים היו כמובן נבחרות הפוטבול והכדורסל, כשהמאמינים נדרשו לשמור על קוד לבוש ברור (צבע סגול הכרחי), ולהשתתף בטקסי הפולחן על הדשא או הפרקט.

***

הקשר הבלתי ניתן להתרה הזה בין הספורט לקהילה באמריקה משתקף רבות גם בתרבות, כשאולי הביטוי הטוב ביותר שלו מגיע דווקא בדמות הלוזר האולטימטבי. אל באנדי הוא גבר בגיל העמידה, נטול מעמד, השכלה, אמצעים, או אפילו כבוד עצמי. אבל לבאנדי יש משהו אחר שאף אחד לא יכול לקחת ממנו: הוא השיג 4 טאצ'דאונים במשחק אחד במדי פולק היי.  הישג זה לבדו מקנה לו ערך ומאפשר לו להיות חלק מהותי בקהילה בה הוא חי גם עשרות שנים לאחר מכן. או כמו שהוא מציג זאת בפני פקיד מס ההכנסה שמגיע אליו הביתה: "אני שירתתי את ארצי, אני שיחקתי פוטבול תיכונים". יש לא מעט אירוניה (אך גם כזו שמהדקת את הקשר) בכך שאת דמותו של באנדי משחק אד אוניל שפנה למשחק רק לאחר שהניסיון שלו לפתוח בקריירת פוטבול מקצוענית נחל כישלון חרוץ.

***

בתור אחד עם נטייה מוקדמת לכיוון הפכתי באופן מיידי למאמין אדוק, כאשר אני עוקב אחר הנבחרת לכל מקום, גם אם מדובר בגשמי המונסון השוטפים של אריזונה או במגרש הביתי של ביה"ס סאניסלופ היריב הידוע לשמצה, ששוכניו היו ידועים כקנאים הרדיקלים והאלימים ביותר. בקרב הקהל שהגיע למשחקים עלו וחזרו דברי הלל על גיבור מיתולוגי גדול בתורה, שלא רק הביא את הראמס למחוזות אליהם לא הגיעו בעבר, אלא גם נשא את שם ביה"ס עימו עד לגבהים של מגרשי ה-NFL. כשהתעניינתי נאמר לי שמדובר בק"ב של הקליבלנד בראונס.  אמנם הייתי ירוק בענייני פוטבול, אבל כבר ידעתי במי מדובר וידעתי שבשנתיים שעברו הוא הוביל את הבראונס לגמר ה-AFC , ולכן עניתי בחרדת קודש "ברני קוזאר הוא משלנו? לא יכול להיות". תגובה נאיבית זו זיכתה אותי במבט סלחני מלגלג שלאחריו תשובה קצרה – "לא, לא הוא. מייק פייגל". השם הזה לא היה מוכר לי.

***

אחרי שהוביל את וושינגטון היי בפעם היחידה בתולדותיו למשחק הגמר על אליפות המדינה, ונבחר לשחקן השנה של אריזונה ב-1977, מייק פייגל המשיך למכללת אריזונה סטייט. גם במדי הסאן-דווילס הוא לא אכזב, כשבעונתו האחרונה הוא מוביל את ההתקפה השנייה בנקודות בכל ה-NCAA, כולל תצוגת תכלית מרשימה של 7 טאצ'דאונים מול סטנפורד של ג'ון אלווי. הביצועים של פייגל הספיקו כדי להפוך אותו לק"ב החמישי שיורד מהלוח בדראפט של 1982. הוא  נבחר ע"י הקולטס שלמעשה נתקעו איתו כק"ב פותח אחרי שג'ון אלווי הבריז להם שנה מאוחר יותר. ארבע עונות חלשות בקולטס סימנו את סוף דרכו כק"ב פותח בליגה, כשמאינדינאפוליס הוא עובר לספסל של קליבלנד. מאחורי ברני קוזאר, פייגל פתח בחמש השנים בבראונס 7 פעמים בלבד כשהוא משלים פחות מ-50% מהמסירות עם  7 טאצ'דאונים לעומת 13 חטיפות, שעדיין הספיקו לכל תלמיד בוושינגטון היי לדבר עליו כאילו הוא מינימום ג'ון אלווי. אחרי שהרומן עם קליבלנד נגמר פייגל ארז מזוודות ועבר ללוס אנג'לס לעוד שלוש שנים על הספסל של הראמס, שלאחריהן הסתיים הסיפור שלו ב-NFL.

מייק פייגל – עוד כשהיה שד

***

מייק פייגל סיים 12 עונות בליגה מבלי שמישהו, מלבד קהל מעריציו בוושינגטון היי, ממש ישים לב שהוא היה שם. כמוהו חולפים שחקנים רבים ב-NFL  אפילו בעמדת הק"ב הנמצאת תמידית באור הזרקורים. באופן דומה גם מקאון והני היו כוכבים בתיכון ובקולג' שם לנצח ישארו מודלים להערצה וחיקוי. לפני דרך החתחתים שלו במקצוענים מקאון הראה שהוא יודע למסור, כשהוא מייצר מספרים אדירים  במכללת סם-יוסטון סטייט הקטנה. הני לעומתו עשה לעצמו שם במכללה מהטופ, כשהוא הולך בעקבותיו של טום בריידי למישיגן, ורושם את שמו על רבים משיאי המסירה של המכללה.

הדרך שעשה מייק פייגל, כמו גם שני האחרים, מראה שלא קל להיות ק"ב מצליח ב-NFL. המוסרים שמגיעים לליגה מהקולג' יודעים לשחק. הם למדו את התפקיד במשך שנים ושכללו את המיומנויות שלהם. הבעיה היא שב-NFL  הכל קורה הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק. לרבים מהשחקנים שהצליחו כל כך בקולג' פשוט אין את היכולת להגיב מספיק מהר, ולעמוד באינטסיביות של המשחק במקצוענים.

גם בעונה הנוכחית שזה עתה החלה נראה על המגרש ק"בים רבים שאינם מצליחים לעמוד בקצב. לפעמים הם יפתיעו ואולי אף ירגשו אותנו, אבל יותר סביר להניח שהם יגרמו לנו לתחושות יאוש המלוות בתגובות לא רצוניות באמצע הלילה. ברגעים כאלו כדאי לזכור שלמרות מה שנראה לנו, הם יודעים ומבינים את המשחק, רק שזה לא פשוט לחלק את הדואר בשכונה מלאה באמסטפים. אבל יותר חשוב מכך – כל נער הניגש היום למבחני הכניסה לקבוצת הפוטבול של התיכון, שואף אולי בסתר ליבו להיות טום בריידי, אבל הוא ייתן את הכל רק כדי להיות מייק פייגל.

 

https://www.youtube.com/watch?v=Tgcc5V9Hu3g

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  4. אפלטון

    22 ספט 2016 15:39:36

    פוסט נהדר.
    כבר אמרתי את דעתי לגבי הקווטרבק שהוא העמדה הכי חשובה בספורט קבוצתי כלשהו. יותר מפיצ'ר בבייסבול.

  9. מדבריו של הטרול המטורלל

    22 ספט 2016 20:38:55

    ברק אובמה: "במוקדם או במאוחר, ישראל תבין שהיא לא יכולה לשלוט בעם אחר…"

    מן העיתונות: " ברק אובמה יוזם מתווה שלום חדש בין ישראל ל'פלסטין'אים. לדברי הממשל האמריקאי, היוזמה תצא לפועל חרף התנגדות של ישראל"

    ברק אובמה: " במוקדם או במאוחר, ישראל תבין שהיא לא יכולה לשלוט בעם אחר…"

    ואם גורלם של ישראלים כה רבים לא היה מוטל על כף המאזניים, אז הייתי צוחק את צחוקו של הגורל!!!

    הגיע הזמן לצאת כנגד מרותו של הכובש האמריקאי על אדמת ישראל!!!

    ה ת ק ו מ מ ו ! ! !

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט