היום לפני 40 שנה: חואנטורנה עושה דאבל הסטורי ב-400 ו-800/ סיבים "לבנים" ו-"אדומים" / מנחם לס

 

אלברטו חואנטורנה, רץ קובני, עשה היום הסטוריה באולימפיאדת מונטריאול, 1976. הוא הפך לרץ הראשון – ועדיין היחידי – בהסטוריה לנצח באולימפיאדה אחת גם את ה-400 מטרים וגם את ה-800. למעשה, לי לא ידוע על אף רץ שניצח גם את ה-400 ודם את ה-800 אפילו באולימפיאדות שונות!

בספסיפיקציה של היום כמעט ולא ייתכן שרץ אחד יכיל בגופו גם את הנתונים ההכרחיים למאמץ אירובי, ום מאמץ אנארובי, מקסימלי, בעת ובעונה אחת.

הסבר קצר: פעולה אירובית היא פעולה תת מירבית לזמן יותר ממושך כשהמטבוליזם ליצירת אנרגיה לשריר נעשית ע"י פירוק הגליקוגן בכבד עם חמצן שהרץ נושם (והדם נושא), וה-WASTE PRODUCT היא דו תחמוצת הפחמן שהרץ נושף.  תהליך זה יכול להימשך זמן רב, תלוי בקצב הפעילות, ובכושרו הגופני של האתלט.

פעולה אנארובית היא פעולה במאמץ מירבי, או קרוב למירבי, כשחילוף החומרים נעשה ללא חמצן. המטבוליזם נעשה ע"י שימוש ב-ATP הנמצא בשרירים. השימוש בקריאטין פוספט (CP) כמקור האנרגיה קורה ע"י פרוק הקשר (שהוא עתיר אנרגיה) בין הקריאטין לפוספט (זרחן) ויצירת ה-ATP הדרוש, וזה תהליך הקורה ללא חמצן, תהליך שלא יכול להימשך יותר מזמן קצר.

ה-CP – ולכן ה-ATP – נוצרים מפירוק הגליקוגן בכבד, וגם פעילות זאת נעשית ללא שיימוש בחמצן.

פירוק הגליקוגן בתהליך אנארובי גורם לעייפות אחרי שניות מועטות מאחר ובשריר מצטברת חומצת חלב (LACTIC ACID) הגורמת להתכווצויות בשריר, כאבים, ועייפות מרובה, עד שהאתלט מחזיר לעצמו את מה שנקרא "חוב חמצן" (זה למעשה לא "חוב" בו אתה "מחזיר" חמצן כי אין לאן 'להחזיר', אלא שם שנתנו לתהליך הלוקח זמן להתאוששות כשחומצת החלב מפורקת אף היא.

ריצת 400 היא המרחק המקסימלי  של מאמץ אנאירובי. ישנן דעות שונות בקשר למספר השניות המקסימלי בו האתלט מסוגל למאמץ אנארובי מקסימלי, כי תמיד ישנה מעורבות אירובית בתהליך. אבל נתון להאמין שריצת 200 מ' שאורכת כ-20 שניות היא פחות או יותר המרחק המקסימלי למאמץ אנארובי 'טהור', ועד 400 מ' (45 שניות) המאמץ הופך להיות פחות אנאירובי יותר ויותר עם תערובת אירובית.

ריצת 400 מ' היא  המרחק הגדול ביותר להיקרא "ריצות קצרות" כי הוא הגבול המקסימלי ביותר של מאמץ אנארובי. ריצת 800 נחשבת כבר לריצה "בינונית" בה המעורבות האירובית גדולה יותר ויותר והאנאירובית קטנה יותר ויותר. ריצת 1,500 מ' (או ריצת מייל) היא הארוכה ביותר למעורבות "אירובי ואנארובי". מעל 1,500 מ' המאמץ (מדובר כמובן על אתלטים מעולים) הוא רובו ככולו אירובי (כמובן עד הספרינט לסיום, אם המרוץ מביא צורך ל-'פיניש').

מבחינה תפקודית, חשוב להבין שאנחנו נולדים עם גוף שבשריריו ישנם שני סוגי סיבים. אז כמובן שאתלטים, לפי האנטרופולוגיה הגינטית שלהם, נולדים עם אחוז שונה של סיבי שריר הנקראים "אדומים" שהם יעילים יותר עם שימושי חמצן ליצירת אנרגיה , וסיבים "לבנים" המתכווצים מהר יותר, ועושים זאת ללא מטבוליזם של חמצן.

הסיבים 'האדומים' עשירים בהמוגלובין והם יעילים ביצירת אנרגיה בשימוש חמצן, ולכן יכולים לפעול לאורך זמן רב במתח כיווץ נמוך, אבל הם איטיים יותר מהלבנים.

הסיבים הלבנים ('מהירים') הם הסיבים העשירים במרכיבים המאפשרים כיווץ המבוסס על "תסיסה" (פירוק ה-CP ללא חמצן). אלה סיבים מהירים המפיקים מתח התכווצות בוה אך מתעייפים יותר, ומפיקים את חומצת החלב שדברתי עליה.

 

(חתך שריר. "1" – סיב "לבן". 2 ו-3 סיבים "אדומים". אדם נולד אם אחוז מסויים של 'לבנים' ו'אדומים' ושום שיטת אימון או כמות אימון לא תשנה את האחוזים של הלבנים' נגד 'האדומים')

לאתלטים בריצות קצרות ישנו אחוז גבוה יותר של סיבים לבנים (לכן בחרו להיות ספרינטרים), ולאתלטים בריצות ארוכות ישנו אחוז גבוה יותר של סיבים אדומים (ולכן הם בחרו בריצות ארוכות כספורט המועדף עליהם).

לא ידוע על כל אפשרות לשנות את אחוזי הסיבים הלבנים והאדומים בשריר על ידי שיטות אימון שונות. ישנם מחקרים שמצאו שינוי אחוז מינורי ביותר כשספרינטרים התאמנו בריצות ארוכות, ו-VICE-VERSA. נולדת "איטי"? תמות "איטי". נולדת "מהיר"? תמות "מהיר". AS SIMPLE AS THAT.

ולכן מה שאלברטו חואנטורנה עשה – לנצח גם בריצה בה סיבים לבנים יהוו יתרון (400) – וגם בריצת 800 בה סיבים אדומים באחוז גבוה יהוו יתרון, הוא DOUBLE כמעט לא ייתכן.

טובי רצי ה-400 או ה-800 של העבר (אלופים אולימפיים) ניסו גם את ה-400 וגם את ה-800 וניכשלו: מל שפרד האמריקאי ב-1908; טד מרדית' האמריקאי ב-1912; ארת'ור ווינט הג'מאייקאי ב-1948, ומל ווייטפילד הג'מאייקאי ב-1948 ו-1952. כל אחד מהם היה אלוף ב-400 או ב-800, וכולם ניכשלו בריצה האחרת.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. תודה מנחם
    זה הסבר מאלף
    מה לגבי ג'ונסון עם ה 200 ו ה 400 , זה גם נראה כמו הישג שלא פשוט לשחזר
    ה 19.32 של ג'ונסון ב 1996 הייתה בשעתו תוצאה שהייתי בספק אם תשבר בימי חיי ואז הגיע בולט ….

    1. אצל הגברים מייקל ג'ונסון הוא היחיד שעשה דאבל ב200 ו400 ובאמת אין הרבה שמנסים. ב1904 האאי הילמן לקח טריפל ב400, 400 משוכות ו200 משוכות (מקצוע שבוטל), אבל עפי שציין שוחט אי אפשר להתייחס לזה כפי שקורה בעידן המקצועני.

      אצל הנשים היו כמה שעשו זאת: ואלרי בריסקו הוקס ב84, מארי ז'זה פרק ב96. היו גם כאלה שעשו שזכו ב200 ו400 אבל לא באותה אולימפיאדה כמו בטי קטברט ואירינה שווינסקה. גם אליסון פליקס הייתה קרובה לעשות זאת באליפות העולם 2011 כשזכתה בכסף וארד וקיוותה לעשות זאת בריו אבל כשלה במבחנים ב200.

      בכל מקרה מדובר בדאבל נדיר אבל יש אתלטים עם מנעד רחב של מהירות וסיבולת שמצליחים לעשות זאת.

      מעניין שדווקא השיא של ג'ונסון ב400 שהיה נראה פחות מרשים מזה ב200 מחזיק מעמד יותר זמן.

  2. מאמר נהדר!

    תיקון קטנטן – זה המיוגלובין שנותן לסיבים האדומים את צבעם.
    המיוגלובין הוא חלבון "שלוקח" חמצן מההמוגלובין, ומוליך אותו לתאי הרקמות.
    ההמוגלובין משמש לנשיאת החמצן בדם.
    ההבדל ב-chemical affinity שבין המיוגלובין וההמוגלובין מאפשר את מעבר החמצן מההמוגלובין למיוגלובין, וכך מגיע החמצן לשריר.
    (וכאמור – הצבע האדום לסיב השריר האדום)

        1. האם אתה בן או נכד של שוחט, שהיה פעם אלוף הארץ בריצות קצרות, למד בטינגייט, ואח"כ קיבל דוקטורט ולימד בטינגייט?

  3. ה שחואנטורנה עשה באמת מדהים ולא ישוחזר. לשם השוואה שיאו האישי של דייויד רודישה (האלוף האולימפי ושיאן העולם ל800) לריצת 400 הוא 45.15 בלבד, וזה עוד טוב. מרק אברט האמריקאי רץ 1:43.20 ו44.59. תוצאות לא פחות טובות משל חואנטורנה, אך זכה רק במדליית ארד ל800.

    ג'רמילה קראטוכבילובה היתה אלופת עולם לשני המרחקים וגם קבעה שיאי עולם בשניהם (ה800 עדיין רשום על שמה). אבל אלו לא תוצאות שהושגו באופן כשר (אמנם לא נפסלו).

    אין מה להשוות לדאבל 200-400 או לדאבל 800-1500 מהסיבות שצוינו במאמר.

    האמריקאים פינטזו הרבה שנים לגבי הפוטנציאל של ג'רמי וורינר בריצת ה800 אבל בשיאו הוא לא ממש ניסה. צריך לקחת בחשבון שהמעבר של ספרינטר לאימוני 800 הוא אופרה אחרת לחלוטין – מאוד מאוד קשה, לאורך זמן – ולכן רוב רצי ה400 הטובים בעולם לא מעלים זאת על דעתם.

    1. האם אתה בן או נכד של שוחט, שהיה פעם אלוף הארץ בריצות קצרות, למד בטינגייט, ואח"כ קיבל דוקטורט ולימד בטינגייט?

      1. היי. לא. שמי נחשון שוחט. אני ה"אתלט" הראשון במשפחה שלנו (חובב), רחוק מלהיות אלוף ישראל ונוטה דווקא לריצות ארוכות (כשהייתי נער בינוניות). קורא את הטורים שלך מאז שנות השמונים כשהייתי ילד. כיף של אתר! אני מבקר כאן הרבה. (אני גם כותב בדה באזר ויצא לנו לשוחח קצת גם שם). יישר כח.

      2. מנחם, לנחשון בלוג ריצה נהדר והוא כותב סדרת מאמרים על ההיסטוריה של הריצה ברמה ששווה רב מכר אם מישהו ידאג לתרגם לשפות זרות.
        אני ממליץ לך בחום לקרוא אותו.

  4. חואנטורנה היה אתלט גבוה וחזק והיה לו מבנה גוף לא אופייני לרץ 800. התוצאה שלו ב400 הייתה 44.26, ב800 הוא קבע שיא עולם 1.43.50
    שתי תוצאות טובות מאד גם היום. הוא באמת היה שילוב נדיר מאד שכנרא הלא יחזור.

  5. צריך להוסיף משהו מי שמכיר את קובה יודע שזהו אי בהרבה מובנים גפ בשיטות אימן גם ברפואה גם בהנשמה מפה לפה של מכוניות אמריקאיות משנות העשרים מספיק לראות את הבייה ויסטה סושיאל קלוב של ווים ואנדרס אשר בתחילתו זמר זקן ומפורסם מאד בקובה מחפש את מיקום המועדון כשהור יושב במכונית אמריקאית ישנה מאד ופתוחה .
    עד היום קובה מובילה בעולם בהרבה מאד פיתוחי רפואה שמעולם לא נודעו מחוץ לקובה וכן מעולם שיטות האימוןשל אלברטו לא שותפו במערב וכן הוא היה פנומן .

  6. קומפאי סקונדו שאין שני לו …הוא הזמר .
    מי שרוצה שיכנס לגוגל אלברטו חואנטוריינה הוא רק קצה קצהו …
    אלו הפנים המוכרות במערב אך מתחת לפני השטח יש והעה שם המון עומק.

  7. אלברטו היה ענק, כמה אהבנו לצפות בו (בשידורי שחור לבן בטלויזיה מצ'וקמקת של הקיבוץ). היה לו סגנון ריצה יפה וחזק

כתיבת תגובה

סגירת תפריט