איך להיות "ביג שוט" / רוברט הוריי (תרגם קראל לחמי – "איש הערפל")

 

 

איך להיות "ביג שוט"

רוברט הוריי

תירגום: קראל לחמי ('איש הערפל)

 

הקדמת מתרגם – אוהד של הליקרס עוד מהימים ששידרו במידל איסט טלויז'ן את הסדרות המופלאות של לייקרס נגד בוסטון באייטיז. הורי (האח התאום האבוד של וויל סמית) גם ללא אותה זריקה מופלאה נגד הקינגס היה אחד השחקנים שהכי אהבתי באותם שנים, שחקן משלים שעשה את ההבדל בין קבוצה עם סופרסטארים ללא אליפות לעומת אחת כזאת. לא זכרתי ולא הבנתי באמת למה הוא שוחרר ועכשיו לקרוא על זה רק מעלה יותר את התסכול. ולמי שראה את אותו משחק בזמן אמת נגד הקינגס, הקליעה ההיא ללא ספק אחת קליעות הקלאצ' הגדולות בהיסטוריה, הרבה התקפי לב נרשמו באותו ערב. למי שלא ראה – נא לרוץ לראות (ואם אפשר את המשחק כולו)

*

*
הנה כמה מחשבות: ברנט בארי היה השחקן הכי חכם שאי פעם שיחקתי עימו. רודי טומיאניביץ' היה המאמן הכי טוב שהיה לי, לא פיל ג'קסון או גרג פופוביץ'. קובי בראיינט השחקן שעבד הכי קשה מכולם שאי פעם שיחקתי עימו. המשולש הוא סתם שם מפוצץ למהלך שקיים ב50 אחוז מכל המהלכים בליגה. דניס רודמן גאון. כדורסל הוא עסק חסר רחמים. המנצחים לא לוקחים כלום.

כנראה שלא תסכימו איתי עם כל המחשבות לעיל, אבל העובדה היא שאני רואה את המשחק בצורה שונה מהאוהד הממוצע. והאמת שאני רואה את המשחק בצורה שונה מרוב המאמנים. זכיתי גם בשבע טבעות אז תקראו מה יש לי להגיד ואולי תלמדו משהו אחר מהקלישאות הרגילות שאתם שומעים בטלויזיה.

אנשים כל הזמן באים אלי ואומרים "בנאדם איך קלעת את הקליעות המטורפות האלה, אתה היית אדיש כקרח".

לא נולדתי ככה. האמת, אני כנראה אחד השחקנים היחידים בליגה שעברו בטרייד כי לא זרקתי מספיק. כשיוסטון בחרה בי ב92 הייתי בעננים. אני הולך לשחק עם האקים אולג'און? "החלום"? לא יכול להיות מלהיב יותר. אימון ראשון, כל פעם שקיבלתי את הכדור בכנף, החלום היה מבקש את הכדור. מה אתה היית עושה? הוא אגדה. הוא היה בלתי עציר בצבע, אז מסרתי לחלום, והמשכתי למסור לו כל העונה. באותה עונה ראשונה שמחתי רק להיות שם.

בעונה לאחר מכן התחלנו 15-0, השווינו את השיא לכמות הנצחונות הרצופים נגד הניקס בגארדן, המכה של הכדורסל. כל העיר היתה כל כך עצבנית עלינו שהם עשו משהו שלא ראיתי אף פעם בכל הקריירה שלי. הצוות בשדה התעופה גרם לנו לחכות שעות בשער עליה – בלי שום הודעה בלי עדכונים, כלום. בחיי הם נתנו לנו לשבת שם סתם רק כי קרענו את הניקס. הגענו לאטלנטה רק ב5 בבוקר וההוקס ניצחו אותנו ב25 הפרש באותו לילה.

אחרי זה המשכנו לשייט. הפסדנו פעם שניה רק יומיים לפני חג המולד לדנבר. היינו כבר 22-2, הגעתי למסיבת חג המולד וראיתי את האקים צועד ומסמן לי עם היד לבוא למרפסת "רוברט בוא איתי שניה החוצה" בראשי אני חושב "שיט דרים מה בחוץ עכשיו, מה לעזאזל כל כך דחוף לדבר? אנחנו 22-2" אבל כמובן שעניתי "בטח דרים".

אנחנו בחוץ והוא מסתכל לי בלבן של העיניים ושואל "אכפת לך אם ננצח או נפסיד"? אני מסתכל עליו חזרה ועונה "אתה בטח לא מבין את זה אבל אכפת לי יותר מכל אחד אחר. אני שונא להפסיד"

"אתה לא מראה את זה ברגשות, רו-ברט" ענה לי הדרים

זה היה רגע מכונן בקריירה שלי, האליל שלי יוצא נגדי, יכולתי לקפל את הזנב בין הרגליים ולהיעלם אבל החלטתי שלא ועניתי "ובכן, אתה גם לא מראה את הרגשות שלך!". שני אנשים בוגרים עומדים במרפסת בחוץ בקור ומדברים על רגשות, מעולם לא אשכח איך הוא חייך וצחק. "נקודה טובה" הוא ענה "בוא נחזור פנימה".

מאותו יום נהיינו חברים טובים, הייתי צועק עליו כשחשבתי שהוא מפשל, אף אחד אחר לא העז, אבל הבנתי אותו. הוא מאותם אנשים שיאתגרו אותך גם אם עשית הכל בסדר. זה הדבר שהרבה אוהדי כדורסל לא מבינים, כשקבוצה זוכה באליפות, יש סברה שהכל יפה ומושלם, כולם חברים של כולם והמאמן הוא גאון. המציאות קצת יותר מסובכת.

חודש אחרי חג המולד קיבלתי טלפון מהסוכן שלי שהעבירו אותי לדטרויט בשביל שון אליוט. ההסבר היחיד היה "יוסטון רוצה עוד קלעי". זה אמצע פברואר, שלג וקפוא. ירדתי מהמטוס מדוכא כמו שלא הייתי אף פעם. מאט בולארד היה מעורב בטרייד גם ואני זוכר שכבר היינו לבושים מוכנים להתאמן מישהו מהפיסטונס תפס אותי ואמר לי לחכות כי שון אליוט לא עבר את הבדיקות הרפואיות. רצו שנשב על הספסל במשחק אבל חשבתי שזה יהיה מוזר אז ביקשתי לשבת בתא של הבעלים.

אני לא זוכר מה קרה אחרי אבל קיבלתי טלפון מאימא שלי אחרי המשחק, היא היתה מודאגת ושאלה אותי "האם אתה שיכור?" המצלמות במשחק תפסו אותי בתא וכנראה שנראיתי גמור. אני לא שתיין גדול, אבל הייתי כלכך מאוכזב וכואב שיוסטון העבירו אותי ששתיתי כמה בירות. יום אחרי קיבלתי טלפון מהסוכן שלי שאמר שהם מצאו בעיה בכליה של שון, העיסקה בוטלה אתם חוזרים ליוסטון.

מאט ואני קפצנו לאוטו ונסענו כל כך מהר לשדה שלא נראה לי שעצרנו כשהגענו לחניון, קפצנו כמו נינג'ות מהאוטו ישר למטוס. האוטו ההוא כנראה עדין נוסע איפשהו במיד ווסט. אחרי אותו יום המנטליות שלי היתה – על הזין שלי אני זורק, אני משחק את הכדורסל של רוברט הורי. אתם קוראים את זה עכשיו אחרי שאתם כבר יודעים את ההיסטוריה שזכינו באליפות באותה שנה וגם שנה אחרי ב95, מכירים אותי כביג שוט בוב. אבל המציאות היא שאם לא אותה בדיקה רפואית, הייתי מוכר כאותו בחור מדוכא גמור בתא הבעלים. יש כל כך הרבה דרכים והצטלבויות במשחק הזה.

הנה עוד סיפור, כשהעבירו אותי ללייקרס ב97, קובי היה רוקי. הבחור לא יכל לקלוע שלשות. היינו מתחרים אחרי האימון בקליעות כל יום. אני, קובי, בראיין שואו, מיץ' ריצ'מונד וקורט ראמביס. קובי כל הזמן הפסיד. היינו מגיעים לאימון יום אחרי וכמובן שקובי היה כבר זורק רק מהשלוש. כמו שעון בסיום האימון הוא היה אומר "יאלא בוא נתחרה, אני מוכן!" ושוב היינו קורעים אותו…

הוא לא לעולם לא הפסיק, זה היה מדהים. הוא התאמן כל יום עד שפתאום חודשיים אחרי הוא ניצח! אם אשכרה היית אומר לו "קובי אני מתערב איתך שלא תצליח לקלוע חמש רצוף מחצי מגרש" הבנזונה היה מתאמן כל יום עד שהוא מצליח. וזה מה שאנשים לא מבינים כשהם מדברים על אלופים ומנטליות של מנצחים. המסירות של קובי היא דבר מדהים ואני מתכוון לזה בכל מילה, זה היה לא מעולם הזה. המשותף לכל קבוצה אלופה זה המנטליות של קובי, והמנטליות של האקים באותה מסיבה חג מולד. אתה צריך להיות כל כך אובססיבי עם נצחונות שאתה לא דופק חשבון לחברי קבוצתך, אפילו כשאתה במקום הראשון ואפילו שאתה כבר אלוף.

 

כל פעם שאני שומע אנשים מתלוננים על קובי שמתעמר בחברי קבוצתו באימון, או תוהים למה לברון לא חבר של הקולגות שלו, אני מגלגל את עיניי. אתם יודעים כמה שיחות מחוץ למגרש היו לי עם הזן מאסטר פיל ג'קסון בכל התקופה בלייקרס? אחת. ישבתי על השולחן בחדר הטיפולים והוא ישב ממול. הוא שאל אותי

"מה קרה לך ולדני איינג' בפניקס?"

"לא אהבתי אותו והתפוצצתי וזרקתי עליו מגבת, לא טיפלתי בזה כמו שצריך" עניתי.

"טוב" ענה פיל.

וזהו. לקחנו יחד שלוש אליפויות…

להבדיל עם היחסים שלי עם רודי, הוא הבין שאפילו שהוא מאמן, אנחנו השחקנים יכולים לראות דברים שהוא לא מהספסל. אנחנו יכולים לראות ולהרגיש דברים מהמגרש שהוא לא. "מה קורה שם?" הוא היה שואל אותנו לגבי תרגילים שרצינו לעשות על המגרש שנח לנו איתם. אם זה עבד הוא היה אומר לנו לעשות את זה שוב. פיל לא ממש ככה, גם פופוביץ לא. הם שניהם מאמנים מעולים בזכות אבל על פי הנסיון האישי שלי, רודי היה המאמן הגדול מכולם. אני יודע שאין לו אותה כמות אליפויות אבל לפעמים אנחנו נותנים יותר מידי קרדיט למישהו אחד על אליפויות.

עם פיל, היכולת שלו לאמן את ג'ורדן ואותם זכיות עם שיקגו הם מה שנתנו לו כבוד עצום עם השחקנים, וזה מה שתורגם לזכיות עם הלייקרס. ה6 טבעות הם מה שגרמו לשאק להיכנס לג'ים ולהפוך לכח הכי דומיננטי אי פעם בליגה. למרות זאת עם כל הדומיננטיות שלנו באותן שלוש אליפויות, אני מרגיש שיכולנו להיות הרבה יותר אם לא משחקי האגו והזחיחות. והאמת עזבתי את הלייקרס עם המון שנאה לקבוצה, הרגשתי שטיפלו בי כל כך רע, אני זוכר את עצמי נכנס לישיבת סיום אחרי שזכינו באליפות וזאת השנה שלי שיכולתי לצאת מהחוזה. אתה נכנס לחדר וכולם מהללים, מחבקים ומנשקים אותך. אמרתי "אני יודע שאני עושה הרבה כסף ואתם חמים על קרל מלון" הם רצו אותו כבר כ5 שנים מאז שפיל הגיע לשם. אני ריאלסטי, תגידו לי את האמת בפנים ואכבד אתכם, רק אל תלכו מאחורי הגב שלי. אמרתי להם שאישאר בשביל 2 מיליון אבל הם לא היו מעוניינים. כל מה שביקשתי זה שהם יתנו לי למצוא קבוצה חדשה לפני שהחוזה ייגמר ולא לחכות עד היום האחרון ואז לשחרר אותי. הם ענו "לא נעשה לך את זה"…נו ברור שהם לא עשו את זה הם שחררו אותי יום לפני אחרון…

זה מה שאתלטים מתכוונים כשהם אומרים הכל ביזנס, כן אנחנו עושים המון כסף לשחק משחק של ילדים, אבל גם אם אתה הגיבור, גם אם תקלע את אחד הסלים הגדולים בתולדות הפרנצ'ייז ותזכה בכמה טבעות, יכולים לבעוט בך יום אחרי.

ושוב זה יכל להיות הסוף אצלי אבל למזלי הגעתי לספרס והשאר היסטוריה. במשחק הראשון שלי בלוס אנג'לס נגד הלייקרס, עשו לי טקס לפני המשחק עם ג'רזי מיוחד בהצגה והייתי חייב לשחק אותה שמח. הייתי שמח בשביל האוהדים, בשביל מה שהשגנו אבל אם אתה מכיר אותי אז אתה יודע, אני הבחור שצריך מוטיבציה, זאת הדרך לקבל קרח בורידים. אז אני זוכר את כל החיוכים של האנשים מהנהלת הלייקרס וחושב "חכו אני עוד אשבור לכם את הלב".

האמת שיש לי חמש אליפויות בזכות הלייקרס, שלוש איתם ושתיים בזכות זה שהם בעטו בי החוצה…

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 53 תגובות

  1. תרגום נהדר, מאמר נהדר,
    תודה.

    הורי זכור כל כך בזכות קלעות הניצחון, ששוכחים שהוא היה שחקן הגנה מהשורה הראשונה.
    ב-NBA של היום הוא היה שחקן מקסימום בקלות: קליעה מבחוץ + הגנה + גובה.

  2. מה שהוא עשה לסטיב נאש ב-כ-ו-ו-נ-ה ובכל מנע מפיניקס אליפות שהספארס קיבלה במתנה היה אחד הדברים השפלים שראיתי בכדורסל בכל ימי חיי.

    סליחה. הדבר השפל ביותר.

    מעניין שהוא לא מזכיר זאת במילה אחת אפילו.

    פחדן עלוב.

    1. מה בדיוק קרה שם עם נאש? ראיתי הרגע את הסרטון ואמנם העבירה הייתה מכוערת אבל פיניקס ניצחו את המשחק והשוו את הסדרה. היה לזה השלכות נוספות??

        1. תודה על ההסבר. התנהלות מטופשת של השופטים וההנהלה אם כך. מנחם, ייתכן שאתה קצת לא אובייקטיבי ביחס לעבירה הזאת?

      1. מי שעושה עברה כזו הוא כן הבעיה כי ללא העברה האנטי ספורטיבית הזו של ספורטאי קטן ועלוב, לא משנה כמה וינר הוא, לא היו ההרחקות ונאש לא היה נפגע ולא היה גמור להמשך הסדרה!!!

  3. אחלה טור של הורי. מראה שהדרייב הכי חזק לשחקן הוא ההוכחה. הצורך להראות לאחרים שהם טעו. כנראה שזה לא רק אצל סופרסטארים אלא גם אצל רול פליירס. נקווה שדימו שעבר אותה חווייה שנה שעברה יבוא באותה גישה

  4. קודם כל, הורי ובואן קיבלו "פאס" מהליגה לשחק מלוכלך ב-2007.
    במשחקים 1 – 4, לא משנה מה הם עשו, המשרוקיות דממו.

    היה גם הפאול המלוכלך של פרנסיסקו אולסון על ג'יימס ג'ונס מהסאנס, שבעקבותיו דנקן וברוס בואן קפצו מהספסל (בדיוק כמו אמרה ודיאו שהורחקו), אבל הליגה החליטה שבגלל שג'יימס ג'ונס לא הגיב – אז זו לא "תקרית/מהומה" , ולכן לא הרחיקו את שחקני הספרס.

    וכל זה, בלי בכלל להזכיר את השיפוט השערורייתי של טים דונהי במשחק 3 (כן, טים דונהי הזה, השופט המושחת שנשלח לכלא)

    הסיבה מספר 1 שאני לא סובל את פופוביץ' – הראיונות המתנשאים והמצטדקים אחרי משחק 4, ואחרי הסדרה.

    1. אאל"ט דונהי היה השופט גם בסדרה של הלייקרס-קינגס בגמר המערב 2002 כשהורי כמובן קשור לזה כי שיחק בלייקרס כאמור לעיל ומובא סרטון סל ניצחון שלו בסדרה.

    1. אך לעשות מלוכלך כמו העברה המכוונת והמכוערת ביותר על נאש זה לא לגיטימי ואנטי ספורטיבי גם בשביל ניצחון בספורט מקצועני.
      ספורטאי אמתי גם לא יחשוב לעשות דבר כזה לכל מטרה שהיא ויהיה מה שיהיה.

      1. את הדין פה כבר הליגה היתה צריכה לתת. הרי ברוס בואן, ג'ון סטוקטון ואחרים גם לא היו "ילדים טובים". ויש עוד הרבה כמו דטרויט בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, רודמן בכל מקום שהגיע, ארטסט (בשמו המקורי לפני שהפך לשלום עולמי ו/או חבר של פנדה).
        אני מסכים שפאולים מלוכלכים זה לא לעניין אבל כל קבוצה צריכה שחקנים כאלו.
        הורי היה שחקן נהדר ובעל יכולות קלאצ' אדירות. לא לחינם יש לו 7 טבעות.

        1. מה שבואן והורי עשו חרג את הגבולות הנורמטיביים.
          וזה שהליגה אפשרה להם את ההתנהלות האלימה?
          אני חושב שזה נועד לכסות על השערורייה השיפוט שהתבשלה.

          יש שחקנים קשוחים, שמביאים את הערך המוסף לקבוצות אליפות, ושנמנעים מלחרוג את הגבולות.
          שיין באטייה הוא דוגמה מצוינת.

  5. נפלא! כיף לקרוא שחקן מדבר בכזו כנות, לא טיפוסי לאמריקאים המתלקקים וכל הפוליטקלי קורקט.
    אהבתי במיוחד את הדיבור על המאמנים ועל המשולש. לשמוע שחקן אומר שזה חארטה אחת גדולה זה חתיכת גופנקא לעניין. מצד שני, יכול להיות שגם אחר 15 שנה הוא נוטר לפיל וללייקרס כפי שזה נשמע מדבריו.

  6. קראתי כמה הסברים על שיטת המשולש, נראה לי שההסבר של הורי פה הוא הממצה ביותר (אם אני לא טועה גם לג'ורדן או קובי יש ציטוט די דומה, משהו בסגנון של "אני פשוט שיחקתי את המשחק שלי ופיל קרא לזה משולש")

  7. האמת שלא זכרתי שהורי נגח לנאש באף באותו אירוע מביש. סומך על הזכרון של הד"ר. זה היה כל כך מגעיל וכל כך גורלי (בלי זה אולי היתה אליפות אחת או יותר לסאנס) שאין ברירה אלא לאפסן את כל הסיפור ולהניח לו בהקשר של הפוסט הזה.

    7 אליפויות, בשלוש קבוצות שונות, כשבכל אחת מהן אתה בורג מרכזי – זה משהו שאתה לא מתווכח איתו אלא מוריד את הכובע ואומר "כל מה שהבנאדם הזה יגיד עכשיו, אני אקשיב בשקט ובכבוד".

    נהניתי במיוחד מהטרייד שלא קרה מול שון אליוט. במיוחד מכיוון שבסוף הוא גם הגיע לספרס, עם כליה אחת (!!!!!) ולקח איתם אליפות. אולי אפילו במקביל להורי, לא זוכר את השנים.

    את מה שהוא אומר על פיל ג'קסון אני מרגיש כבר שנים. הייתי מוריד עם פיל איזה ראש בבקתה במונטנה אבל "מאמן גדול" הוא בטוח לא. ו"שיטת המשולשים" זה בלוף מארץ הטוסטרים לטוסטים "משולשים".

    1. היכולת הוינרית שלו לא מחפה על העברה המגעילה והמכוערת והמכוונת על נאש שהוכיחה שכמה שהוא וינר גדול כך הוא ספורטאי קטן ועלוב כי ספורטאי אמתי אף לא יחשוב אף לא פעם אחת לעשות דבר כזה ויהיה מה שיהיה!!!

  8. ללא קשר להורי, על האליפות של 2002 יש כוכבית גדולה בגלל עזרת השופטים ללייקרס במשחק מס' 6 כ במצב של יתרון מעל 20 נק' לקינגס שהיו בדרכם הבטוחה לגמר הראשון שלהם ולאליפות היסטורית, השופטים לא נתנו לקינגס לשחק כשהם מדביקים לגבוהי הקינגס עברות שלא היו ולא שורקים לעברות שביצעו גבוהי הלייקרס וכך אפשרו ללייקרס לסגור את ההפרש ולנצח.

    1. לא מאמין בכוכביות, על אותו משקל ההרחקה של גרין ועוד הרבה מקרים (ווייד נגד דאלאס ב2006). שורה התחתונה דיבאץ' לא היה צריך להדוף את הכדור ההוא או לחילופין הקינגס היו צריכים לקחת את משחק 7 בבית.

      1. על אותו משקל???

        השוואה ממש מעליבה!
        גרין השתולל כל הפלייאוף, עד שהורחק.
        (אישית, אני לא חושב שהוא היה צריך להיות מורחק, וכתבתי את זה בזמן אמת)
        מה נאש עשה? קפץ כל הפלייאוף על מרפקי היריבות???

        השורה התחתונה?

        הליגה לא הייתה צריכה להשעות את אמרה ודיאו.
        בדיוק כמו שלא השעתה את דנקן ובואן אחרי עוד עבירה גסה של שחקן הספרס (פרנסיסקו אלסון)

        הליגה לא הייתה צריכה לעצום עין אחרי אחת מתצוגות השיפוט הגרועות אי פעם (משחק 3), במשחק אותו שפט טים דונהי (שאחר כך נשלח לכלא על מכירת משחקים)

        הליגה לא הייתה צריכה לעבור בשתיקה על עבירות קשות של בואן במשחקים 2 ו-3. (בגלל שכאשר המשרוקיות דוממות, קשה להצביע על טעויות השופטים אחר כך)

        זו לא סתם כוכבית שיש על אותה אליפות של הספרס.
        יותר כמו –
        ?!

  9. והורי האנטי-ספורטאי כמובן לא מזכיר את העברה המכווונת המזעזעת והשפלה והבזויה ביותר על נאש ולא את השיפוט המושחת בסדרה זו ובסדרה נגד הקינגס.

  10. הורי לא מאושר, ואף יש לו אופי שאפשר לזעזע בשניה,
    זו לא נראית קרמה רעה: במיוחד לנפש לא יציבה, נקמנות, רשע
    (למול נאש), וטינה מובנת ללייקרס,
    עוד מיליונר שחלק ממנו חי בעוני נפשי ומחשבתי.
    ובקשר לפופ ירדו לא כמה נק' בקשר אליו, וענראה קיבל את העונש
    מריי אלן ועוד שנים שהספרס הובילו בליגה ואכלו אותה בפלייאוף.

  11. * זו כן נראית קרמה רעה ליהות לא רגוע בכלל למרות הטבעות
    והמיליונים, גם כשחקן קלאץ מטורף.
    תודה לאש ואיש הערפל שקיבל מחמאות גם בעבר, על תרגום מעניין
    מאד. אני שדובר אנגלית טוב מאד, קורא בינוני וכותב גרוע,
    לא הייתי קורא אם זה היה באנגלית, תודה רבה

  12. תודה על התרגום.ובתור אוהד לייקרס השלשה שלו בסיום אותו משחק היא בשבילי מכל הרגעים המופלאים שהיו לי עם הלייקרס .זה בשבילי הרגע הגדול ביותר בתור אוהד לייקרס.הצרחה שהבאתי ב5 בבוקר,עד היום אשתי זוכרת לי את זה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט