(הדברים נכתבו רגע לפני ששמעתי על הירי הנורא בתל אביב – שכולנו מתפללים לרפואת אלו שנפגעו בו)

רבים מילדי ישראל גדלו על ספרונים צבעוניים להחריד שהתהדרו בשמות כמו "נקמת גמדי הדשא" או "תעלומת הראש המכווץ", מבית היוצר של הסופר היהודי – אמריקני ר.ל סטיין, מחברה של סדרת זבלוני האימה המצליחה "צמרמורת". ובכן, לכאן הגיע סטיין, יליד קולומבוס אוהיו, לא בזכות ספריו, אלא בזכות ציטוט אחד ויחיד: "אחרי שביליתי 22 שנים באוהיו, אני אוהב כל דבר שקשור בניו יורק".

כידוע, אוהיו וקליבלנד הן הגרסה האמריקנית המוקצנת לבדיחות פתח תקווה, ובכל הקשור לספורט – נדמה שקליבלנד סובלת ממזל גרוע בהרבה אפילו מזה של אם המושבות, שלמרות בצורת אליפויות של 53 שנים בכל זאת גירדה כמה גביעים בשנות התשעים העליזות – ואילו בקליבלנד ממתינים וממתינים כרחל אמנו – כבר 52 שנים. איך אמר דייויד בלאט אחרי העלייה לגמר בשנה שעברה? "זו קליבלנד, שום דבר לא קל כאן." וגילה מהר מאוד שבעיר הזו גם העבודה הקשה לא תמיד מגיעה לחוף ההפי אנד.

עקב כך, ועל מנת לשמח את ליבם המר של אוהדי קליבלנד, שצופים בסדרת גמר שדוהרת אל פי פחת פחות או יותר כמו הקמפיין לנשיאות של מושל אוהיו ג'ון קייסיק, אספר על אחת מחוויות צפיית הכדורסל המפתיעות והמעניינות שהיו לי בימי חלדי המועטים.

לפני כמה שנים, עבדכם הנאמן שוטט לו בנחת ברשת, במסגרת לימודי ההופס, וחיפש משחקים מלאים של הבולס הגדולים של ג'ורדן – והנה בכוח המקרה או הגורל נגלה לעיניו הרבע הראשון של משחק מספר 2  בסדרת גמר המזרח ב-92 – מול קליבלנד של מארק פרייס – שאולי גונבה לאוזני השמועה אודותיה, אך בביצועיה ובשחקניה מעולם לא צפיתי.

כבר בתחילה דאגו הפרשנים להזכיר שאת המשחק הראשון ניצחו האלופים משיקגו בקלות יתרה, והביעו תקווה שהפרשים יראו קצת יותר קשוחים הפעם. התמתחתי בכיסא והתכוננתי לתצוגה ג'ורדנית עילאית ונונשלנטית,.והנה, בג'אמפ בול זוכה  הסנטר הארוך והמשופם  בראד דוהרטי ומוסר אותו בבטחה לפרייס, הרכז הלבן שנראה כמו ליהוק מוצלח לתפקיד פיטר פארקר בסרטי ספיידרמן . לאחר עוד ארבע מסירות, תנועה בלתי פוסקת, וחסימה מחושבת היטב, ההתקפה מסתיימת בקליעה פנויה של גרג אילו – סמול פורוורד לבן גם הוא, שמתהדר בתסרוקת מולט מפוארת א לה מקגייוור בשלהי האייטיז.

מה אומר ומה אגיד? צפיתי בדיעבד בהרבה משחקים של הבולס הגדולים בפלייאוף, ולא ראיתי רבע שבו ההתקפה שלהם שותקה בצורה מוחלטת כל כך. הגנה אישית מוחצת, עם חילופים מדויקים ונגיעות אזוריות כשצריך – פרייס הרזה והנמוך לא עוזב את פקסון לרגע. אילו מחבק את ג'ורדן כמו מקגייוור את האולר שלו. מייק סנדרס, ששמעו לא הגיע אלי עד אז, לא יורד לפיפן מהגב. לארי נאנס (אבא של), קופץ מעלה מעלה ושולח יד ארוכה לחסום את הוראס גרנט. דוהרטי כל כך גבוה ונוכח שלרגע חשבתי שבלחש קסם העלים את ביל קרטרייט מהפרקט.

ובהתקפה? פרייס מנצח על קונצרט של משחק קבוצתי. יצירה קלאסית של מסירות מהירות וחדירות ברגע הנכון, מתפרצות, התקפות מעבר שסופן שלשה, זיהוי מיס-מאצ'ים על דוהרטי שבאלגנטיות של פסנתרן ג'אז זקוף וגאה  שולח זריקות וו שיצאו מספר התווים של קארים.

ופתאום הרבע בא לקיצו. 30-14 לקליבלנד. מאמא מיה. שיקגו עם 3 מ-21 מהשדה, ועוד כמה קליעות מהקו של ג'ורדן ופיפן. קליבלנד עם 15 מ-22. מה קורה כאן? הסרטון מסתיים.

הלכתי מיד ובדקתי כיצד זה נגמר: שיקגו הפסידה בבלואו-אאוט, 26 נק' הפרש, ג'ורדן ופיפן קלעו ביחד 31 נק' (בפלייאוף שבו קלע ג'ורדן 34.1 נק' למשחק) – דוהרטי ופרייס 51. לא יאמן.

ההמשך ברור מאליו, קליבלנד הפסידה את המשחק השלישי בבית ואת הסדרה כולה בשישה משחקים, ג'ורדן והחברים המשיכו לגמר שבו ניצחו את הבלייזרס של דרקסלר. אבל לי הרבע ההוא הוכיח שכדורסל שמשוחק נכון ובנחישות יכול למחוק פערים לא קטנים, ולהפוך את קליבלנד, שההול אוף פיימר היחיד בשורותיה היה המאמן, לני ווילקינס, ליחידת כדורסל נושכת ככלב מורעב.

שמעת טיירון לו? נושכת ככלב מורעב! משחק נכון ונחוש! שמעת? לאן אתה הולך?