האמת, תמיד שאלתי את עצמו אם השריר המפותח ביותר בגופו של "הגדול מכולם", של המתאגרף במשקל כבד המדהים מכולם, של מוחמד עלי שהלך לעולמו הלילה, היה שריר הלשון.
ברור לי שבעולמנו קשה להיות הגדול מכולם בלי שריר לשון מפותח, ברור לי שלאישיות ציבורית בימינו לא מספיקה עשייה ועל מנת להיחשב ל"אישיות היסטורית" עליה לקבל גם מוניטין של כזו.
ובכן, למוחמד עלי, שנולד ב- 17 לינואר 1942 בלואיוויל שבמדינת קנטקי תחת השם קסיוס מרסלוס קליי ג'וניור, היה בנוסף לשרירי זרוע מפותחים גם שריר לשון שבנוסף ליכולות ולתוצאות שלו, הפך אותו בפשטות ל"גדול מכולם".
ולא שלא היו עדויות לתמוך בתואר: בשנת 1960, אחרי שהחל להתחרות בסבב המקצועני, הוא זכה במדליית הזהב במשקל חצי כבד באולימפיאדת רומא.
ב-25 בפברואר 1964 נלחם נגד סוני ליסטון וזכה לראשונה באליפות העולם במשקל כבד.
ב 1965 ניצח שוב (בנוקאאוט) את סוני ליסטון ובשנתיים שלאחר מכן הגן על תוארו שמונה פעמים נוספות.
ב- 1964, בעקבות ידידו הטוב מלקולם אקס, התאסלם קליי, שינה את שמו ל"מוחמד עלי" והצטרף לארגון "אומת האסלאם".
מאחר וסירב להתגייס לצבא ארה"ב, רישיון האגרוף שלו בוטל, ונשלל ממנו תואר אלוף העולם. הוא ניהל מאבק ממושך עם מערכת המשפט עד שב-1970 בית הדין העליון זיכה אותו.
וכך, ב-8 במרץ 1971 הוא נלחם עם ג'ו פרייזר בקרב שנודע כ"קרב המאה" – והפסיד. הוא הפסיד גם לקן נורטון במרץ 1973.
ב-30 באוקטובר 1974 הוא ניצח את ג'ורג' פורמן בקרב שנערך בקינשסה והשיב לעצמו את התואר ואז הגן על התואר עוד עשר פעמים עד שנת 1978.
ב-15 בפברואר 1978, הוא הפסיד את התואר ללאון ספינקס בלאס וגאס, אך השיב אותו לעצמו בקרב חוזר שנערך שבעה חודשים מאוחר יותר וזכה בתואר בפעם השלישית.
בשנת 1981 פרש סופית מאגרוף מקצועני.
באולימפיאדת אטלנטה הוא הדליק (בקושי, עקב מחלת הפרקינסון) את המשואה כשידו וכל גופו רועד ממחלת הפרקינסון.האולימפית.
אבל עלי היה יותר ממתאגרף, הוא היה אישיות ציבורית שנלחמה למען זכויות השחורים בארה"ב,לדעתי יש לו חשיבות רבה בתהליך האסלאמיזציה של השחורים בארה"ב.
הוא היה בעל "פה מפיק מרגליות" שהבין את אמצעי התקשורת והשתמש בהם לתועלתו, הוא היה צבעוני ומיומן בלשונו לפחות כמו באגרופיו, הוא היה מממציאי הטראש-טוק הספורטיבי במדיה והוא היה -כעדותו שלו – "הגדול מכולם".
אמת, מוחמד עלי כבר לא מניף אגרופים מזה שנים, אך המילים שהניף המשיכו וימשיכו להלום בחברה האמריקאית, ואולי אף זו הגלובלית, עוד שנים רבות
יפה, מולי.
עלי הוא מראשוני הספורטאים ש-"לא שמו ז**" על מהממסד הלבן.
הוא אמר מה שהוא רצה, מתי שהוא רצה, ואיך שהוא רצה.
ובעידן בו עוד לא היו המדיות החברתיות, האינטרנט, ובכלל מידע זמין –
קולו הרם הצליח לשבור מחסומים, ולהגיע לאוזני דור שלם של שחורים ולבנים, בעיצומה של המלחמה על זכויות האדם בארה"ב.
ספורטאי הגדול בכול הזמנים. אמיץ בזירה ומחוץ לה. ציטוט ״אמריקה היא אני. אני החלק באומה הזו בו לא תסכימו להכיר, אבל תיאלצו להתרגל אליו. שחור, בטוח בעצמו, יהיר. משתמש בשם שלי, לא בשם שנתתם לי. בדת שלי, לא בשלכם. הולך אחרי המטרות שלי, לא שלכם. תתחילו להתרגל״
עלי מעניק רוח גבית עצומה לתנועת הנגד האמריקאית ולא מהסס להפוך בתוך כך לאויב האומה
הציטוט מתוך וואלה ספורט.
רק המלכה אליזבט. נשארה כאישיות המשמעותית של המאה ה -20 לאחר לכתו של מוחמד עלי, עד כדי כך הוא היה גדול. ממליץ לשים יד על הספא : ״ מלך – העולם״ של העיתונאי המהולל דיוויד רמניק
הוא אכן ברשימה של הגדולים.
(ברשימה שלי, הנרי קיסינג'ר לפני מלכת אנגליה)
ורוברט אלן צימרמן.
היו כמה אנשים ידועים. במאה ה 20 שעיצבו את העולם כולו , עלי ללא ספק היה אחד מאותם אלו, קיסינגר כבודו במקומו מונח , אולם הנרי. פעל על מנת לרצות את אדוניו . בכל אופן זה אובדן גדול, עבור כהי העור באמריקה הוא ברמה של מרצים לותר קינג, ללא ספק יקבל הומאז מכובד מחר במשחק מספר : 2 בוב דילן? אחרי ההופעה שלו בבריכת הסולטן ירד לי ממנו
מרתין לותר קינג וגנדי הם 2 הדמויות, שעבורי, מייצגות הכי נאמנה רת ה-"אני מאמין" שלי.
ה-2 ידעו שהם ימותו בעבור אמונותיהם, והם לא ויתרו.
וחשוב מכך – במאה של מלחמות, ה-2 יצגו דרך, שלמעשה, האנושות לא הכירה קודם לכן – התנגדות סבילה.
לשמוע או לקרוא את נאומי ה-2, זו חוויה מעצבת.
(בזמן פרשת ווטרגייט, קיסינג'ר למעשה ניהל את מדיניות החוץ של ארה"ב. והוא לא הסתפק "בלשמר" את המדיניות הקודמת, הוא היה אקטיבי מאוד, וקידם שורה ארוכה של נושאים שהשפיעו, ועדיין משפיעים, על העולם כולו, עד היום)
ופול מקרתני . ומיק ג'אגר .
לא ברמה של דילן. לא היו מוזיקאים/אמנים ששינו את העולם כאמני סולו, במקרה של ג'אגר גם כחלק מלהקה לא
וזוהר ארגוב וישי לוי….
אם אתם רוצים להקות אז כוורת או גידי גוב אבל שלום חנוך כאמן סולו היה הגדול מכולם.
אני חולק עליך . את מקארתני ( ולנון כמובן ) יזכרו בעוד 50 ו-100 שנים . את דילן ? אני לא בטוח .
יזכרו את כולם. לדילן יש כל כך הרבה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, לא פחות (ואפילו יותר) מהביטלס. ההשפעה שלו הייתה שונה מבחינת ההשפעה של הביטלס, יותר על הרוק מאשר על הפופ, אבל אי אפשר לזלזל בזה.
וואלה, לא ראתי אותו אף פעם ולא ממש מתעניין באיגרוף אבל הוא היה חצי בנאדם ב-20 שנה האחרונות אם לא יותר.
שינוח על משכבו בשלום
הגדולה האמיתית שלו הייתה שגם במצבו הפיזי השבור והרצוץ הוא לא היסב להמשיך להופיע בפומבי ולהמשיך לשמש מודל לחיקוי.
זאת צריכה להיות ההגדרה של אומץ.
הוא לא מודל לחיקוי. חאלס עם הקלישאות האלו. הוא בן אדם מורכב.
תראה לי סטט' שהוא מודל לחיקוי. הרי הרוב המוחלט של הספורטאים לא נוקטים עמדה, ויותר קרובים לפלויד מיוות'ר מאשר אליו. אבל נוח לכולם לומר הוא מודל לחיקוי..
בנוסף, על האמירות הגזעניות שלו כלפיי ג'ו פרייזר, סלחו לו כי הוא היה יקיר התקשורת, אז מה מודל לחיקוי ? תגיד, "היו בו אבל גם הרבה צדדים טובים" – זה יש בכל אדם.
בנוסף, נכנע לאגו הגדול שלו לקראת סוף הקריירה, וסוג של התאבד בזירה בקרבות חסריי כל ערך ספורטיבי, שפגעו בראשו קשות, והביאו עליו את הפרקינסון.
אפשר להגדיר את זה כאומץ. כהרואיות או אולי גם טמטום מוחלט. תלוי איך רוצים להסתכל.
אז יש מה ללמוד ממנו, אבל למה לחקות ?
אם יש משהו ש "מודל לחיקוי" כמוהו היה אומר זה : תהיו עצמכם, ולא חיקוי של מודלים"
אדם מורכב.
כן זו פחות או יותר הכוונה. עד כמה שזה מוזר אנשים נוטים לפחד להיות עצמם עד שהם רואים מישהו אחר עושה את זה.
אין לי סטטיסטיקות לעזור לך איתן כאן אבל יש לי משוואה:
המרחק בין אומץ לטמטום שואף לאפס.
יפה כתבת
תודה מולי.
גם אני לא מתעניין באגרוף כל כך אבל אין ספק שמה שהפך אותו לקונטנדר לגיטימי על תואר הספורטאי הגדול בכל הזמנים לא היו יכולות האגרוף האדירות שלו אלא האישיות יוצאת הדופן, הפה החד כסכין והמאבק מחוץ לזירה.
מוחמד מת
כן. זה אכן תאור מאוד מתומצת של הכותרת של הכתבה.
תודה מולי
קסיוס קליי או מוחמד עלי .
לו אלסינדור או עבדול קארים גבאר .
אפשר להמשיך.
אבל מה שבטוח סטף קרי מול לברון. זו הנמשכיות של עלי מול פורמן.
אין שחקן שיותר דומה לעלי מאשר לברון, הוא מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבור. קארי לא ניראה כמו מיתאגרף והוא אולי מרחף כמו פרפר אבל עוקץ כמו יטוש מרגיז.
הלכתי לישון במחשבה שאולי כשאתעורר 'הגדול מכולם' כבר לא יהיה. וזה קרה. תודה מולי על הכתבה המהירה.
לי היה הכבוד להכירו אישית, לשוחח עמו ב-1962 בלואיוויל, ושנים אח"כ במסיבות העתונאים בקרבות על אליפות העולם הוא תמיד הציג אותי כששאלתי שאלה כ-"החבר שלי מההולי לנד איפה שיש הנשים היפות בעולם כי הן אוכלות תמרים וזיתים"
THE GREATEST!
הוא לא זרק את המדליה לנהר כמחאה?
לא.אחרי כמה שנים הוא הודה שפשוט איבד אותה,ולפני כמה שנים העניקו לו אחת אחרת במקומה
קארים מספיד את מוחמד עלי https://www.facebook.com/kaj/posts/1114802981925226
שניים מהספורטאים הבודדים שלא חששו להגיד את אשר על ליבם,
עופות נדירים ואנשים מיוחדים במינם
Nrol-39 Thereis nothing beyond our reach
מוחמד מת
חבל שבגלל היותנו במדינה הכי גזענית בעולם, לא נהנינו מספיק ממנו בתקשורת (כתבות, סיקורים, חדשות). אני יודע שהוא פשוט אייקון בארה"ב, קיבל את האהבה, הכבוד וההערצה כפי שמגיע לו בכל העולם (חוץ מישראל ורוסיה). בן אדם ענק מגיע לו שינוח. עשה מספיק. מעריץ אותך, תודה אלוף.