******************
The 2008-09 Celtics were better than the championship squad from the year before. A 19-game winning streak in November and December helped Boston begin the season 27-2. The C's were 44-11 when Kevin Garnett hurt his knee. The Garnett-less Celtics still managed to finish 62-20 and earn the East's second seed in the playoffs. Boston drew a 41-41 No. 7 Bulls squad featuring Rookie of the Year Derrick Rose and an out-of-his-mind Ben Gordon.
I was at Games 1 and 2 at the TD Garden. Rose scored 36 points in the opener, helping Chicago grab a heartbreaking 105-103 OT victory.
Gordon nearly crushed Boston's soul in Game 2, scoring 42 points on 14-for-24 shooting (with a wide variety of absurd takes from all over the floor). The Bulls led by five with two-and-half minutes remaining, but Ray Allen (30 points) buried a pair of season-saving threes in the final 30 seconds to lead the Celtics to a 118-115 win.
Boston rode that momentum to an easy 107-86 victory in Game 3 in Chicago. In Game 4, Gordon drilled a clutch three-pointer to send the game into a second overtime, and the Bulls held on for a 121-118 win.
Back in Boston for Game 5, the C's trailed by double-digits entering the fourth quarter. Allen fouled out with five-and-a-half minutes left, but Paul Pierce sank a game-tying jumper with 10 seconds remaining to send it to OT. Pierce scored six more in overtime, and put the Celtics up by two with four seconds to go. But it tookBrad Miller missing a pair of free throws (the second intentionally) with two seconds on the clock for Boston to hang on, 106-104.
At that point the series was already the first in NBA history to include three overtime games. Just for good measure, the two clubs decided to take things into triple-OT in Game 6. Allen poured in 51 points in 58 minutes of action, but the Bulls escaped 128-127 to force Game 7.
The Celtics took control of Game 7 with a 29-11 second quarter. Chicago was within five in the final minute, But Boston held on for a series-clinching 109-99 victory.
Seven overtimes in seven games, with five of them decided by a single possession.
Greatest first-round series ever? You be the judge.
*******************
It was Game 1 of the 1992 NBA Finals and the Chicago Bulls were taking on the Portland Trail Blazers. The series was being pitted as a rivalry between Clyde Drexler and Michael Jordan, with some reporters daring to suggest that perhaps Drexler had caught up to Jordan in the best-player-alive debate.
Fueled by this, Michael Jordan went and dropped 39 points in the game, including six 3-pointers in the first half. Jordan wasn’t even a 3-point shooter, but it didn’t matter. He was hot, and he was letting them fly. It all culminated with Jordan hitting that triumphant sixth 3 of the half and, as the crowd lost its mind and his teammates cackled on the bench, Jordan turned and shrugged. Even he didn’t know what was going on.
It’s one of the most iconic images in NBA Finals history. Michael Jordan, the greatest player ever, hitting so many 3-pointers that he not only amazed the crowd, his opponents, his teammates, and the millions watching on TV, but he actually amazed himself.
Another subplot of the game was the history between Jordan and the Portland Trail Blazers; the Blazers famously decided not to take him with the second-overall pick in the 1984 draft, electing to take Sam Bowie instead. During the telecast, NBC took every chance to remind fans watching at home that Portland had made such a dumb decision. They even put up the draft results with the headline: “HINDSIGHT IS 20/20.”
Years later, it feels mean to watch NBC repeatedly flash back to the Trail Blazers decision to draft Sam Bowie over Jordan. Jordan is, at that very moment, destroying the Blazers on live television, and here they are showing the footage again and again of the 1984 draft. At a certain point it is cruel and unusual — you want to look away.
Jordan, fired up with the Drexler comparisons and eager to end the debate, came out firing the first half. He made 7 of his first 12 shots, including 3-5 from 3. What’s amazing now is how, even after he dropped shot after shot, the Blazers still didn’t think to pick him up on the perimeter.
Look at the above clip; my favorite part is where he waves for the ball when he realizes no defender is within 12 feet of him. It’s not an angry wave or a demand, either, but rather an “Um, guys? They’re leaving me open?” His teammate finds him, then boom.
By the time Jordan had hit five 3-pointers, the arena was ready to explode. Then, on a play that he trailed behind, he got the ball and hit the sixth.
The arena practically exploded. His teammates, on the bench, could only wave towels and laugh.
And then, the shrug. It was a perfect moment, a man so on fire he couldn’t even mean mug for the camera, couldn’t stare down Drexler, the foe he came to vanquish. He’d moved beyond showing the world he was the greatest player alive, that was already done. No, at this point, Jordan was just enjoying the show himself.
He couldn’t explain what was going on more than anyone else could. So what could he do? He shook his head. He had no idea how he did it either. He shrugged.
What more was there to say? He was the greatest player alive, at the absolute peak of his powers, and in that moment, he got to enjoy it. He knew the world was screaming at him, “HOW?!” and he had no answers.
He was more than the game at that moment, more than any of us thought possible. How could he explain that?
השבוע שייקה כתב על הקושי בתרגום עם נסיון לשמור על 'תחושת' ו-'טעם' המקור. התנסיתי זאת על בשרי בנסיון לתרגם את הבלאדה הגדולה מכולן על "CASEY AT THE BAT", בלאדה שהפכה לחלק מהפלוקלור האמריקאי.
עונת הבייסבול ניפתחה בתחילת השבוע, ולכבוד פתיחת העונה החלטתי להכניס את הבלאדה שוב לאלה שעדיין לא קראו אותה.
****************
התור של קייסי לחבוט – בלדת הספורט הנפלאה מכולן
סן פרנסיסקו "דיילי אגזמינר"
1886
הקדמה חשובה:
ביום שירדתי בו מהאונייה "שלום" ורגלי דרכה בראשונה במנהטן, המספר היחיד שראיתי לאן שפניתי היה "60": שיא ה"הום-רנס" האלמותי – כך חשבו – של בייב רות', ששחקן היאנקיס הצעיר רוג'ר מאריס מאיים לשבור (הוא שבר אותו כעבור שבועיים כשחבט את ההום-רן ה-61). אחרי שני מאמרי הכדורסל הראשונים שלחתי שניים על בייסבול – אחד על בייב רות' ואחד על אגדה ושמה "קייסי" והמיסטיקה שהתעוררה אחרי פואמה שכתבה לפני 120 שנה העיתונאי ארנסט לורנס ת'אייר, שהתפרסמה בעיתון "דיילי אגזמינר" של סן-פרנסיסקו תחת הכותרת "קייסי עם האלה, בלדה של הרפובליקה".
איך הגעתי לבלדה? ניגשתי לרד סמית', העיתונאי הדגול של "ניו-יורק הרלד טריביון" ואחר "ניו-יורק טיימס" (וזוכה פרס פוליצר לעיתונות ב-1982), שלקח אותי – עם העיתונאי בראור – תחת חסותו בתחילת קריירת הכתיבה שלי, ושאלתיו כיצד הוא מציע שאציג את משחק הבייסבול וחוקיו לקוראי בישראל. הוא ענה, "בני, יש בלדה על אחד ושמו 'קייסי', שבעצם מסבירה את כל המשחק. תרגם אותה ותחסוך לעצמך הרבה מילים".
החלטתי לתרגם את הבלדה – דבר קשה מאוד אם המתרגם רוצה להיות נאמן למילים כמעט ללא יוצא מין הכלל, ועדיין לשמור על מהות הבלדה ועוצמתה. צירפתי מאמר קצר על חוקי הבייסבול כך שהבלדה תובן ביתר קלות ושלחתי לחדשות הספורט. ישראל פז ז"ל צלצל אלי והתנצל שאינו יכול להכניס את המאמרים בגלל חוסר מקום. "אבל מנחם, שמור עליהם. אסור שיילכו לאיבוד. יום אחד אולי נוכל לפרסמם, ואם לא אנחנו, אז מישהו אחר".
וכך היה. ניצלתי את יום המאה להולדת השיר בתרגום שפרסמתי כחלק ממאמר ב'ידיעות אחרונות'.
חוקי הבייסבול על קצה המזלג
בבייסבול משחקים תשעה שחקנים המתחלפים מהגנה להתקפה תשע פעמים (תשעה "אינינגס"). הקבוצה החובטת, חובטת עד ששלושה משחקניה "שרופים", ואז היא עוברת להגנה. על החובט לעבור ארבע תחנות לפני שהוא מקנה נקודה (RUN) לקבוצתו באמצעות חבטה מוצלחת שלו להום-רן (כשהכדור נחבט מעבר לגדר) או באמצעות חבטה המביאה אותו לאחד הבסיסים, ואז הוא רץ הלאה לבסיס הבא בחבטה מוצלחת של הבא אחריו. כשהקבוצה מגינה, זורק הכדור (פיצ'ר) זורק אל התופס (קצ'ר) בדרך שתקשה על החובט לחבוט. חבטה לאוויר הנתפסת, שורפת את החובט. גם כדור קרקע שהקבוצה המגינה מצליחה לזרוק אל שחקנה הנוגע בתחנה לפני שהחובט מגיע אליה, גורם לשריפת החובט (או שחקן התקפה אחר שכבר עומד על תחנה מסוימת ומנסה להגיע לתחנה הבאה, כי לשני שחקנים אסור להתמקם על אותה תחנה).
הפיצ'ר יכול לשרוף את החובט על ידי שלושה STRIKES. סטרייק הוא כדור הנזרק למין מלבן אווירי מהכתף עד הברך אנכית, ובערך ברוחב גוף החובט בצורה מאוזנת, בלי שהחובט יצליח לחבוט בו. שופט העומד מאחורי החובט קובע אם הכדור עף לאזור הסטרייק או החוצה ממנו. אם הכדור נזרק מחוץ לאזור הסטרייק והחובט מנסה לחבוט, ומחמיץ, החבטה נחשבת לסטרייק. אם ארבעה כדורים נזרקים מחוץ לאזור הסטרייק (BALLS) בלי שהחובט מנסה לחבוט, החובט זוכה ל"הליכה" חופשית לבסיס הראשון, ואם נמצא בבסיס חובט אחר שהקדים אותו, החובט הזה מקבל הליכה חופשית לבסיס השני. זהו בערך המשחק. הפואמה הנפלאה של ת'אייר מספרת את סיפור המשחק. אני מקווה שתרגומי לא פגע יותר מדי בפואמה שהייתה לקלסיקה אמריקאית.
*************************
CASEY AT THE BAT
A BALLAD OF THE REPUBLIC
סן פרנסיסקו "דיילי אגזמינר"
1886
התור של קייסי לחבוט
הסיכויים היו קלושים בשביל תשיעיית "מדוויל ביי בום"/
שהרי התוצאה הייתה ארבע-שתיים לחובתם, ורק אינינג אחד לסיום/
ואז, אבוי, קוני נשרף בבסיס הראשון וברוס אף הוא נשחק/
ושתיקה נוראה הייתה התגובה של צופי המשחק/
אחדים בגועל נפש קמו לעזוב, אך הרוב נשאר עם אמונה/
שהרי תמיד יש תקווה – כל עוד נותרה נשימה אחרונה/
"אלוהים, רק תן צ'אנס לקייסי לחבוט באלה/
והוא כבר ימצא את הדרך לגאולה"/
כי קייסי האהוב הוא גיבור הגבעות/
ועל יכולתו עם האלה רבות האגדות/
הצרה היא שלפני קייסי חייב פלין להכות/
ואחריו בא ג'ימי בלייק, ושניהם נמושות/
מספיק שאחד מהם יישרף – פלין או בלייק -/
וגאוותה של מדוויל לעולם תימחק/
הראשון סתם לוזר ולשני ידיים שמאליות/
אין כל סיכוי שיגיע תור קייסי להכות/
3,000 אוהדי מדוויל ביציע ולאורך הגדרות/
ידעו גם ידעו: אנחנו בצרות צרורות/
אך פלין, שומו שמים, הִיכה בכדור שנזרק חזק/
גבוה בסיבוב, לצד ימין, במהירות הבזק/
ועתה הוא רץ ומגיע לבסיס הראשון/
ו-3,000 צופים בטוטאל שיגעון/
וכשג'ימי בלייק הבא עם הכדור מגע יצר/
הלבבות ביציעים חדלו לפעום, העולם נעצר/
כשהאבק התפזר וקרני השמש החלו לשקוע/
השתתק הקהל, ת'כרוז הם רצו לשמוע:/
"הקשיבו כולם", הרעים הכרוז, "פלין בבסיס השלישי/
ובלייק שלנו הוא 'SAFE' ב'שני'/
ועכשיו כשלרעתנו שתיים – ארבע/
קייסי שלנו הוא החובט הבא"/
מ-3,000 גרונות שאגה נשמעה בגאון/
עלתה בהרים, התגלגלה במדרון/
הבוקרים, החוואים, הרועים את הצאן/
ידעו שתור קייסי הגיע וכולם בשיגעון/
וקייסי, הו קייסי, בצעדו המוכר, האיטי, מתקרב/
למקומו כחובט; מצבים כאלה הוא כה אוהב/
קייסי הוא הטוב בנמצא וזו לא גוזמה/
מתח? רעד בקהל? התרגשות? אז מה?/
וכך לאיטו הוא צועד מלא ביטחון/
ובכל זיק של תנועה רק יכולת ואון/
קייסי לא ממהר; הקהל על רגליו/
נענוע קל בכובע ונפנוף קצר בידיו/
באותו רגע היה לכולם ברור/
שקייסיי גיבורם ירטש ת'כדור/
ואז מגיע הרגע, איש לא גרע מבטו/
כשהוא יורק קלות ובידו משפשף מחבטו/
או, כמה בוטחים הם בקייסי הגדול/
שאת גאוות מדוויל עומד הוא לגאול/
הפיצ'ר מניף ידו, וכקליע הכדור באוויר/
אך קייסי רק מתבונן והמעמד הוא אדיר/
קייסי לא נע: "זה לא הכדור שחיפשתי", ובחול הוא בעט/
"סטרייק אחד", מודיע השופט לקהל אט-אט/
השופט צדק, אבל מהיציעים עלתה נהמה/
"מה הבנזונה עושה לנו? מה? מה?"/
ביציע צורחים: "להרוג ת'שופט, לחסל אותו/
ואסון היה קורה שם אלמלא הרים קייסי ידו/
כאילו אמר הוא, "סמכו עלי", וזה מספיק/
להרגיע ת'קהל, את האוהדים להשתיק/
קייסי תוקע מבט בפיצ'ר ללא הנד עפעף/
ואז באמנות וחן הכדור השני הועף/
היה זה כדור איטי, כזה שעף בקשת/
וגם לכאלה שונא קייסי לגשת/
"סטרייק שני", קורא השופט מאחורי הבסיס/
ונותר רק כדור אחד ת'אויב להביס/
הגרונות ניחרים, המתח איום/
"מה יהיה, מה יהיה" רועד ההמון/
ואת הקריין ששת אלפי אזניים/
שומעים מצהיר, "עדיין ארבע-שתיים"/
"שדידה"! הם צורחים, "שקר וכזב"!/
אך מבט אחד מקייסי והם בידו כחגב/
פרצופו של קייסי מתקשה ומרצין/
הקהל יודע שהגיע יום הדין/
עוד סטרייק אחד והסיפור גמור/
"אבל החובט הוא קייסי, וניצחוננו ברור"/
שריריו התקשו, ידיו בעוצמה אוחזות באלה/
ו-3,000 צופים בלבם נשאו תפילה/
חיוכו עתה נעלם, והנה בראשונה/
כוסו פניו זיעה, כווצו עיניו כלטאה/
משפשף ידיו, מכה אלתו בחול ואבק התרומם/
ועכשיו תוקע בפיצ'ר מולו מבט מאיים/
והפיצ'ר – שומו שמים – מחייך, מניף ידו כברק/
ואת הכדור האחרון בעוצמה הוא זרק/
*****
בגבעות ממול השמש כבר שקעה/
כשהכדור האחרון הגיע למטרה/
*****
התזמורות ממשיכות לנגן, הילדות משחקות בשלווה/
ויש מקומות שבהם חיים כאילו מאומה לא קרה/
אך לא במדוויל, שם לעד יספר זקן לטף/
איך הכדור האחרון נזרק – וקייסי נשרף/
***********************
הבלדה מוכרת וידועה לכל אמריקאי חובב ספורט. כמעט בכל בית ספר היא מין חובת קריאה. הרצאות ניתנו עליה; ויכוחים היא עוררה; ספרים נכתבו עליה, והשאלה העיקרית היא אם, אמנם, הייתה קבוצת בייסבול בעיירה מדוויל, ואם באמת היה להם עילוי בייסבול ושמו קייסי. פרנק דיפורד, העיתונאי הדגול של ספורטס אילוסטרייטד, כתב לאחרונה תיזה שלמה על הבלדה. הדיעות עדיין חלוקות. נראה שאת האמת לעולם לא נדע.
Berch
8 אפר 2016 12:39:27מעולה….
סומסום
8 אפר 2016 13:01:13מצוין.
זכרונות מגיים 6… כן, זכיתי להיות שם.
שמייקל
8 אפר 2016 14:22:39זה המשחק הזה עם המקל והכדור לא?
מנחם לס
8 אפר 2016 16:31:44תודה על התגובה
מומי שאוהב חציל בטחינה
8 אפר 2016 15:43:47יש דיבור להלחין את הבלדה לשיר עם ?
אפשר לכבוש את המצעדים
ישי אוהד קאבס
8 אפר 2016 20:29:53הבלדה על הקליבלנד אינדיאנס
לוזרס פור גוד 😢