NBA כאסקפיזם / הגולש סקוטי פ

 

********************************************

אסקפיזם: היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה".

*********************************************

 

NBA כאסקפיזם

סקוטי פ.

לאחרונה אני עסוק בשאלה טורדנית. איך קרה שבגיל 30 אחרי יותר מ 10 שנים של התנתקות כמעט גורפת מ NBA חזרתי להתעניין בליגה הטובה בעולם באותה תשוקה שעזבתי אותה לאחר פרישתו של M.J. יצא שסופה של שושלת השוורים נפלה פחות או יותר לפני הגיוס לצה"ל כך שהראש שלי כבר היה במקום אחר. לאחר מכן טיול, תואר ראשון, מסיבות, דייטים, ומבלי ששמתי לב כבר חלף עשור וההתלהבות נמוגה. גם במקרים הבודדים שיצא לי לעקוב אחר סדרת גמר כזו או אחרת, היה ברור שהליגה שייכת לקובי שאף פעם לא אהבתי עקב ההשוואות, המיותרות בדיעבד, לאלוהים.

המפנה הגיע ב 2011 כשלמדתי בחוץ לארץ. על אף האינטנסיביות של הלימודים ואולי דווקא בזכותה, הייתי ער וערני בשעות הקטנות של הלילה. כבר שמעתי כמובן על אחד מובחר בשם לברון ג'יימס, המלך מפי כמה, ואפילו לראות משחק גדול שלו מול הפיסטונס בדרך לגמר 2007. זו היתה העונה הראשונה שלו במיאמי אחרי 'ההחלטה' השנויה במחלוקת והנה התחילו דיבורים שהוא וויד ובוש (שלא הכרתי אז) בדרך ל – לא ארבע, לא חמש, לא שש, אלה שבע אליפויות. אוקי הרהרתי, זה מעניין, אולי שווה לראות במה ומי מדובר.

הפלייאוף היה מרתק והסדרה מול דאלאס רשומה אצלי כאחת הסדרות המעניינות שיצא לי לראות. כל כך הרבה אדרנלין שהזכיר נשכחות. מי מכם שזוכר את משחק המחלה של דריק, את ההשתעלויות המתגרות של ווייד & לברון, את הקריסות של לברון בדקות הקלאצ' ועוד ועוד. הופעות הירואיות ויריבות אימתנית בין שני מועדונים שכבר נפגשו בעבר. במילה אחת, דרמה.

לברון אף פעם לא היה כוס התה שלי (על הסיבה למה אולי אכתוב בפעם אחרת) ושמחתי עד מאוד בשביל דריק, שבאמת הגיע לו. אבל על דבר אחד אני חב ללברון תודה ענקית שכן הוא הצית אצלי את ההתלהבות המחודשת למשחק. ובכל זאת, בעונה שלאחר מכן כבר חזרתי לארץ ולרגע לא באמת חשבתי להמשיך ולעקוב אחר הליגה.

ואכן כמו 'ישראלי טוב', לאט לאט חזרתי בארץ להרגלים הישנים כלומר צריכה מוגזמת של חדשות ואקטואליה דרך כל כלי המדיה הזמינים. לנו הישראלים חשוב להישאר מעודכנים. לדעת מי רצח את מי, מתי, איפה ואיך. כמה נהרגו, בפיגוע, בתאונות הדרכים בסופ"ש, מה קורה עם האיראנים, להביע דעה על היחסים עם האמריקנים, ואיזה מפלגה תפסיד שוב לביבי בבחירות. לא אכנס לדיון פוליטי אך רובכם אולי יסכים איתי בגדול, שמה שקורה כאן מדכא, מאוד מדכא.

וככה, בהדרגה ואפילו בלי ממש לשים לב שמשהו משתנה, מנת ה –YNET של הבוקר הוחלפה בתקצירים מ – NBA.COM, ובדרך לעבודה הזרקת חדשות לוריד דרך גלי צה"ל הומר בפודקסטים השונים עליהם כתבתי בפעם קודמת. את החומר המשטיח 'יונית לוי' החלפתי במרענן ארני ג'ונס ואת הסם מעורר הפראנויה 'רוני דניאל' ("אי אפשר לחסל את חמאס רק מהפצצות אוויריות) החלפתי באפר צ'רלס הנסיך (אי אפשר לקחת אליפות רק עם קליעה משלוש). כאמור, צימצמתי את התעניינותי האקטואלית לטובת ה – NBA עד שלפני שנה בפעם הראשונה מאז התיכון מצאתי את עצמי עוקב אחר העונה הרגילה וההעברות סביב הפגרה. גלשתי עוד ועוד ברחבי הרשת בחיפוש אחר תכני NBA (ככה גם הגעתי לאתר הופס), כי די, המציאות הפכה כבדה ומתסכלת מדי.

אז עכשיו עולה השאלה, האם מדובר בהתמכרויות? ואם כן התמכרות למה? זה כבר תלוי איך מגדירים התמכרות אבל לדעתי רוב הישראלים באזור המשוגע הזה מכורים, חלק יותר או פחות, לאדרנלין. והדרך הכי פשוטה להזרים אותו בגוף היא בעזרת מנה גדושה של חדשות תוצרת הארץ. אולם, בעוד האדרנלין מהחדשות מתעורר מתוך חוויה של פחד וחרדה מהמציאות לכאורה. האדרנלין מה NBA מתעורר מתוך הדרמה שבמשחק.

אם לנסות להמחיש, אז במקום להעסיק את עצמי לאיזה מפלגה תעבור ציפי אני מעדיף לחשוב לאיזו קבוצה יעבור דוראנט. במקום מחבל שנועץ סכין באזרח – דיאנדרה ג'ורדן נועץ סכין בקיובן. במקום מטח של טילים על הלוחמים – מטח שלשות של הלוחמים על הטילים (רוקטס). במקום קרב אווירי – תחרות הטבעות. במקום המלך ביבי – קינג ג'יימס. במקום שמאלנים שוברים שתיקה, שמאלי ששובר קרסוליים. במקום תאונת דרכים חזיתית – עבירת תוקף עצבנית. במקום המלחמה האין סופית בין ערבים ליהודים – אולסטאר בין מזרחיים למערביים.

במילים אחרות, המשותף בין התמכרות לחדשות להתמכרות ל – NBA, הוא ששניהם מעוררים בנו רגשות חזקים של שנאה, אהבה, תקווה ואכזבה וחלוקה של טובים ורעים המלווים באדרנלין ששותף אותנו. אך ה – NBA מהווה מעין מיקרו קוסמוס של המציאות בו הדרמה היא סמלית ושם אף אחד לא מת מקבוצה 'דורסת', הגנה 'חונקת', 'מצליפות' או מ'לקבור' שלשות. כמו כן, מאז שחזרתי להתעניין ב – NBA, חזרתי גם לשחק כדורסל (הספורט היחידי שאני עושה) ואף התחלתי לכתוב מפעם לפעם באתר. ככה שמנקודת מבטי ה – NBA אינו התמכרות כבריחה ממציאות אלה אסקפיזם בריא לצד המציאות – לפחות בינתיים. ולמרות הכל אולי יש יתרון לפער השעות (המעצבן) בינינו לארה"ב, כי כמה כבר אפשר להתמכר למשהו בשלוש לפנות בוקר.

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  2. אשך טמיר המקורי

    9 ינו 2016 06:38:33

    התוספת הגדולה כאן היא אווירת הקהילה המיוחדת שנוצרה בהשראת מנחם ושאר הכותבים והמגיבים.
    בשבילי אגב העיסוק בביבי זה קצת בריחה מלברון…

  6. גיא

    9 ינו 2016 10:00:42

    אשך,
    אז אם (חלילה וחס) קליבלנד מנצחים את הלוחמים בפיינלס,
    ולברון זוכה ב-MVP פיינלס,
    תצטרך מינימום הפיכה צבאית בשביל לברוח מלברון…

  8. Mbk

    9 ינו 2016 11:08:36

    לפי דעתי לכל בן אנוש עושה שימוש באקסיפיזים
    אצל אחד זה סמים אצל האחר מין ,אלכהוהול ,משחקי וידיאו , סיגריות , סופגניות וכו וכו ….
    נראה לי שהתמכרות לספורט היא הנקייה ביותר כל עוד היא לא מוליכה להתמכרות להימורים

  10. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

    9 ינו 2016 12:46:24

    "על מנת לעבור את החיים בשלום, האדם נזקק לפחות ל 7 התמכרויות או אובססיות, אך נזקק הוא רק להתמכרות או אובססיה אחת על מנת לעבור את המוות במלחמה"

  11. מולי

    9 ינו 2016 13:04:51

    "אני משחק משמע אני קיים"
    ההתכרות למשחק מגיעה לתינוק עם ינקותו, ומעולם לא עוזבת אותו.

    לעתים המשחקים משנים גוון, כמו שינוי הגוון בין לרדוף אחר בנות הכתה במשחק תופשת לביןו לרדוף אחד נשים בשנות הבחרות. אבל הצורך במשחק הוא קבוע ומוחלט בנפשו של האדם.

    אני חושב שרוב בני האדם היו שמחים לשחק למחייתם, והאהדה לספורט היא עוד דרך שלהם לשמר את הרצון/הצורך הזה.

    אז תודה לך סקוטי על שיתוף הנפש. אתה כותב מעולה ואני אשמח אם תתחיל להשתתף במשחק ההופס גם ככותב, תובנות כמו גם יכולת כתיבה- זאת הרי כבר יכול כל אחד לראות – בהחלט יש לך…

  12. סומסום

    9 ינו 2016 13:13:14

    פוסט נהדר, הרבה נקודות הזדהות.
    וכמו שכבר ציינו כאן מעלי, הלוואי על כל העולם הבעייתי שלנו התמכרות לספורט. ובמיוחד האנ.בי.איי – המיטב שאמריקה יכולה להציע, מהאתלטים המדהימים, דרך התחרותיות החזקה, כמובן הגימור וההגשה הטלוויזיונית שאין לה אח ורע, וכל זה עם מנה יפה של כוכבי פופ, שפשוט כיף להתחבר אליהם, מהצד האוהד או המתנגד. מה יש לא לאהוב כאן?

  14. עגל

    9 ינו 2016 13:53:13

    יש כוכב חדש באתר. ברוך הבא סקוטי ! אני מקווה שאין לך את האף של סקוטי המקורי. כתבת יפה מאוד ואני מזדהה איתך, למרות הרקע שלך כ"ילד ג'ורדן" (לא אהבתי אותם במיוחד את הצעירים האלה)
    כשהזכרת את לברון מול דטרויט, ואז הסברת שהמשחק הוא מהתקופה שהוא כבר היה במיאמי, חשבתי שחבל שלא ראית את לברון לפני כן, מהסדרה האלמותית נגד דטרויט שהוא נתן עוד בקדנציה הקודמת שלו בקליבלנד. זה היה משהו מדהים ואפילו האשך יודה בזה.

  15. שי אבן צור

    9 ינו 2016 14:11:42

    מזדהה ב-100%
    בחודשי הליגה אני בקושי מתעדכן במה שקורה בארץ(באופן יחסי) וזה לגמרי סבבה בעיני להיות מחוץ לדיכאון הזה…

    יופי של פוסט!

  16. סקוטי

    9 ינו 2016 14:38:46

    זה באמת כיף לקרוא תגובות מפרגונות כאלה אז תודה. הקישור של סומסום עם הקטע של טימי הפתיע אותי, לא ידעתי שיש לו חוש הומור. ועגל, נכון שהייתי מילדי ג'ורדן אבל כמו שאתה מבין מהשם שאימצתי באתר, הלב שלי היה יותר עם סקוטי אולי כי לא היה חזק מנטלית כמו מייקל.

  17. סקוטי

    9 ינו 2016 14:42:28

    ולגבי מה שהפסדתי בעשור ההוא, בעיקר מצטער שהפסדתי את דאנקן והספרס כשעוד היו צעירים (או שהם תמיד היו זקנים?), וגם את פירס, גרנט וריי אלן.

    1. עגל

      9 ינו 2016 15:51:55

      כדאי לך מאוד מאוד לראות את דאנקן כשהיה עם ותק של 5-10 שנים בליגה, הוא היה מדהים. לא סולידי כמו היום אלא מדהים, אפילו מול שאקיל. גם בוסטון בגדולתה היו מרשימים מאוד, ובעיקר בפלייאוף מול לברון בקנציה הראשונה שלו. זה גורם להבין ולסמפט את "ההחלטה"

  18. סולי

    9 ינו 2016 15:42:54

    שהם היו צעירים (תחילת שנות האלפיים) הם היו ממש כישרוניים וחזקים, ככה שהמשחק שלהם לא היה יפה לעין כמו היום, אלא התבסס יותר על היתרונות שהיו להם אז- טימי והיעילות בצבע (הרבה בידודים וכשבאה עזרה מוציא החוצה למשלשלים שחיכו מחוץ לקשת), קבוצה צעירה לוחמת ורצה- בקיצור נחשבה קבוצה אפורה, לוחמת אבל אפורה
    ככה שפחות אהדו אותה מאשר היום.
    מה שכן בצד השני היה את הלייקרס של שאקובי- ככה שיותר מדי ברירות לאוהד הנייטרלי לא היה (בדיוק כמו הפוליטיקה הישראלית היום)

  20. מנחם לס

    9 ינו 2016 16:47:09

    אצלי האסקפיזם החל בגיל צעיר ביותר, כדי לברוח מהעובדה שלא היה חי אבא מגיל צעיר מאד. זה אחרת כשאבא נהרג חס וחלילה בגבורה להגנת המדינה, או כשאמא מתגרשת ממנו כי הוא אדם רע וגס רוח מנטלית ופיזית.
    אז הספורט הפך לחלק מהמשפחה שלי, האבא שלי, ואז זה הפך להרגל. אני ציפור מוזרה שמכורה לספורט כבר מגיל 5 (מכבי חיפה נגד שבאב-אל-עראב בקרית אליהו), וההרגל הפך לדרך חיים, ואפילו למקצוע (ביומכניקה, כתיבה), והטרוף לא עומד להסתיים כל כך בקרוב. אולי הוא יישאר איתי עד הנשימה האחרונה: "BEAT THE LAKERS!".

    (אבל תמיד ידעתי ששלום המשפחה וקיומה ראשונים לכל. היום כל הילדים מסודרים והדאגה היחידה היא 'מי ינצח')

כתיבת תגובה

סגירת תפריט