(ביל סימונס)

מה קרה לגרנטלנד?

ESPN החליטה לחסל את אחד מענפיה האינטלקטואלים והתרבותיים ביותר בספורט, GRANTLAND שהעתונאי והסופר ביל סימונס יצר עבורה לפני חמש שנים.  ההודעה היתה כזאת:

“Effective immediately we are suspending the publication of Grantland,” reads ESPN’s statement. It continues: “We have decided to direct our time and energy going forward to projects that we believe will have a broader and more significant impact across our enterprise.”

ESPN, הגאה להיות ה-"WORLDWIDE LEADER IN SPORTS" סגר את אתר ההוצאה הפרסטיג'ית ביותר שלו –  אתר שהפך גם להוצאה דפוסית, ומגזין שזכה בשלושה פרסים ספרותיים של ארה"ב מאז 2011 , ושהפך לאורים והתומים (גיא!) של חובבי ספורט אינטלקטואלים, חושבים, ונבונים – אבל גם קצת מיוחדים במינם – שחיפשו לקרוא יותר מכתבות ספורט רגילות הכוללות תאורים, טקטיקות, שמועות, קצת רכילות, שמות ותוצאות. אתם יודעים, כמו אצלנו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – ספורטס אילוסטרייטד.

ביל סימונס, מייסד גרנטלנד החליט להכניס כתבות לחלק מהציבור הרוצה ומחפש בכתבות ספורט היבטים חברתיים, ציבוריים, קהילתיים, כלכליים, ואפילו פוליטיים, למשחק בין הניקס לספארס, או הרויאלס נגד המטס בוורלד סרייס. כמה מהמאמרים המפורסמים שם ביותר ניכנסו לעובי הקורה של אקולוגיה, פילוסופיה, אנטרופולוגיה, ואנטרופומטריה בנסיון להסבר של משחק שהגיע להארכה והוכרע כך או אחרת.

הסיבה הראשית לחיסול? ESPN לא יודה בה, אבל כנראה שההוצאה היקרתית ביותר הזאת לא משכה מספיק קוראים. איך לומר זאת מבלי להעליב כאן אף אחד (כולל את עצמי)? אנחנו, אוהדי הספורט, כנראה ניכנסים לאתרי הספורט לברוח קצת מההיבטים הללו של עניינים חברתיים, קהילתיים, כלכליים, ופוליטיים. אנחנו לא מחפשים בספורט מראה לחיים. בחיים יש מספיק סבל. תנו לנו קצת ליהנות משעתיים של ספורט כבידור ולא כחלק מהחיים, ומאמר כיפי אח"כ,  אפילו כשכל מילה כואבת כשאחד דפוק כמוני משפיל את הפלח וצאן מרעיתו!

אנחנו בורחים לספורט לנקות את הראש ולא להיכנס לארגומנטים, דיאלוגים מסובכים, התנצחויות, והתפלמסויות על ארועי ספורט שמגזינים ואתרים כמו גרנטלנד מנסים לתאר כמראה של החיים עצמם. חיים עצמם יש לנו מספיק. מי רוצה לחשוב ולתאר ספורט במונחים של "החיים עצמם"? בשביל זה יש אתרים כמו כמו שהיה גרנטלנד, וכמו שיש דה-באזר.

גרנטלנד איבד קוראים שנמאס להם מפלפולים מסובכים, שיח ושיח, שקלא וטריא (גיא! גיא! גיא!), תוכחות, והסברים פילוסופיים, תרבותיים, סוציולוגיים, ופסיכולוגיים על תפיסת כדור או השמטת כדור.

גרנטלנד היה הבייבי של ביל סימונס כמו שדה-באזר הוא הבייבי של דורפן. קראתם איך בדה-באזר הופכים שער שניכבש בגלל שהכדור פגע במקרה ברגל מסובבת של שחקן נופל, למסקנה והסקה – ופועל יוצא – של התרבות הבריטית הסובלת מהגירה הודית ופקיסטנית, ומושפעת משחורים אפריקאים שבאים ממזרח אפריקה ודוחקים בלונדינים אנגלים ממגרש הכדורגל? אותו דבר עשו הרבה מדי בגרנטלנד כשדיסקסו פוטבול, בייסבול, וכדורסל.

דיונים יוקרתיים ובעלי מוניטין יעני הנשמעים כמלאי סמכות ופרסטיז'ה בעניינים רמי-עולם הם, בינינו, מעייפים לאוהדי ספורט פשוטים כמו האשך, מומי, ג'וג'ו, העגל, יניב, גיא, עידו, מתן, או הדוק. יש לנו את זה מספיק בחיי היום-יום ברוך השם, וכמה מאיתנו פרופסורים לכימיה ופיזיקה, מנכ"לים של חברות-על, עורכי דין, ולפני יומיים גיליתי בין גולשינו שופט בית משפט שלום שהבטחתי לא לגלות את שמו. אבל אני מזהיר: כמה מכם עולים עליו בלי לעשות חשבון. אני כמובן לא יכול בלי להזכיר את הגולשים וחברי הצוות שאנחנו גאים בהם ביותר והם הצעירים שלנו תלמידי התיכון, וכמובן מומי, מייצג נהגי המוניות בכבוד שאין שני לו!

אין בי – ולא היה לי – כל דבר נגד 'גרנטלנד' ו-להבדיל אלף אלפי הבדלות – דה-באזר. לכל אתר, מגזין, או הוצאה ישנם את האוהדים והקהילה הנאמנה שלה. שיהיה לכולם לבריאות. אבל גרנטלנד שאמור היה להכניס כסף, לא הכניס.

מה קרה בדיוק עם ביל סימונס אינני יודע. אבל במאי האחרון קרה מה שידוע כ-ACRIMONIOUS DEPARTURE. בואו נסביר זאת כ-"פרידה לא נעימה". זה קצת דומה לפרידה שלי מדה-באזר. לא פוטרתי כי אף פעם לא שכרו אותי,  וגם לא התפטרתי כי לא שלחתי מכתב פיטורין. פשוט נכנסתי לטאקלים עם כמה מהאנשים שמריצים את דה-באזר והחלטתי שהגיע הזמן להשקיע יותר זמן בהופס שרק רכשתי אותו.

אמנם "גרנטלנד לא היה ביל סימונס", אבל גרנטלנד היה ה-JOINT שלו. כמו שדה-באזר הוא דורפן ודורפן הוא דה-באזר, ככה היה ביל סימונס וגרנטלנד. כשהוא עזב – הכל השתנה. זה התחיל עם ההחלטה של ESPN להוציא את סימונס משידורי ה-NBA (שם הוא העליב וניכנס לויכוחי סרק מטומטמים עם מג'יק ג'ונסון, דבר שגרם לפיטוריו מהטיווי), והמשיך עם הכינוי שסימונס כינה את הקומיסיונר של הפוטבול  – 'שקרן'.

היה עוד דבר בגרנטלנד שהבריח אוהדי ספורט. בגלל הסנוביות, ההתנשאות, ההחשבה העצמית, והגאוותנות של סימונס וכמה מעורכיו, הם החלו להיכנס לאזורים בהם לא היתה להם מומחיות: תרבות, סרטים, מוסיקה, ואפילו פוליטיקה (בעיקר ווסלי מוריס, דן פירמן, שון פנסי, וכריס ריאן). מזכיר מאד את דה-באזר שגם הם אוהבים לגלוש לפוליטיקה, עבודה לא חוקית בישראל, מחירי דירות, וענייני דת כי שם הם גורמים לדיונים הסוערים ביותר, ומשיגים את רוב התגובות. זאת היתה היהירות , התרברבות, וגובה הלב שהבריחה קוראים בגרנטלנד. הרוב בסופו של דבר נגעלו  מההתחסדות, צדקנות, וקפריזיות,  וקומץ האינטלקטואלים והצדקנים לא הצדיק את אחזקת האתר והמגזין.

הסגירה של גרנטלנד לא הפתיעה איש מהרגע שסימונס עזב. 30 איש איבדו את משרותיהם. לי כואב הלב בעיקר על זאק לאו, קירק גולדסברי, ג'ייסון קונספציון, אנדרו שארפ, ועוד כמה שהיו כתבי ספורט ועתונאים משובחים.

מישהו ידוג אותם. הם טובים מדי לשבת ולא לכתוב. אחרת זה יהיה ביזבוז גדול ואבידה גדולה לנו אוהדי הספורט.