בחודש יוני שנת 2012, הוחלט שבעונת 2012/2013 תוכלנה קבוצות ליגת העל בישראל לבחור בין אחת משתי האפשרויות הבאות:

1. לרשום בסגל המשחק 4 זרים ללא כל הגבלה לגבי תמהיל השחקנים על הפרקט.
2. לרשום בסגל המשחק 5 זרים תוך הגבלה למינימום של 2 ישראלים על הפרקט בכל רגע נתון (AKA החוק הרוסי).

כל קבוצה היתה צריכה להכריז על בחירתה בתחילת העונה ולא יכלה לשנות בהתאם להתפתחויות, אלא היתה צריכה להסתדר עם ההחלטה שביצעה מבעוד מועד.

*

הכדורסל האירופאי הוא בלאו הכי שכונה אחת גדולה. ואם כבר שכונה, אז עד הסוף.

בדיוק כפי שניתנה הבחירה לנזכר לעיל, אני מציע לתת בחירה גם לשיטת ההכרעה.

כפי שכתבתי בעבר, אני תומך (לא נלהב כלל ועיקר) בשיטת הפיינלפור, כל עוד מתקיים השריון של מכבי תל אביב ביורוליג. ואם אחדד – אני תומך בזכות הלגיטימית של הקבוצות לדרוש בשיטת הכרעה זו. ברם, אם קבוצה מעדיפה אחרת ומוכנה לוותר על הזכות שניתנה לה לשיטת הכרעה, שלכאורה אמורה לפעול לזכותה, אזי שיש לאפשר לה לעשות כן.

אז מה לכל השדים הרוחות ובקוגן אני בעצם מציע? אני מציע שכל קבוצה תכריז בתחילת העונה על שיטת הגמר המועדפת עליה. אם שתי קבוצות שמעדיפות סדרה תיפגשנה בגמר, תתקיים סדרה. אם לאו, יתקיים משחק בודד.

2 הערות:

1. יש להכריז בתחילת עונה, כיוון שלא ייתכן שקבוצה תחכה לראות מי היריבה שלה ואז תחליט האם זה נוח לה. כל אחת צריכה להחליט בהתחלה האם היא מוכנה לקחת את הסיכון לפגוש קבוצה עדיפה בהינתן הסיכוי לפגוש קבוצה נחותה.
2. בחצי גמר יתקיים בכל המקרה משחק בודד, כיוון שלא הגיוני שקבוצה אחד תמתין שבועיים ימים ואף יותר.

כן, יש לדבר עלות אדמיניסטרטיבית כלשהי, אך היא שווה את האפשרות לסדרה.

ובינינו, ברור לחלוטין לאן אני מכוון. אם (וכאשר) מכבי תל אביב והפועל ירושלים תפגשנה בגמר הפלייאוף, כששתיהן רוצות סדרה, כשרוב האנשים רוצים לראות אותן בסדרה, אזי שיש לאפשר להן לעשות כן.