ובבוקר אני לבשתי חולצה ירוקה כהה / מולי
בימי הסתיו המאוחרים, ככל שהחורף מתקרב, הן השקיעות והן הזריחות הופכות למגנט למצלמות. לעתים התמונות יוצאות מוצלחות ולעתים אין קשר בין התמונה לבין מה שניסית לצלם. עם הזמן ועם הניסיון, אתה לומד מתי דברים ייצרו מלאי הוד והדר ומתי ישנה סבירות גדולה לכישלון. ניסיון, מתברר, הוא מהותי בנסיבות הללו.
אתמול בתשע בבוקר, בבוקרו של היום בו הפסידה ישראל 1:2 לקפריסין, החל המפגש שנתי של "בוגרי פולה". בשנות השמונים של המאה הקודמת (וואו, נשמע שזה היה כל כך מזמן) בשנות העשרים שלי, שיחקתי משך שנים, כל יום ששי אחר הצהרים כדורגל במגרש של פולה. לפני מספר שנים, בעקבות פרץ של נוסטלגיה, ננקטה יוזמה למפגש שנתי של "אבות ובנים" שיכלול מספר משחקי כדורגל, ואחריהם ארוחת צהרים משותפת.
בשנה שעברה הייתי במפגש וכתבתי עליו כאן.
אז אתמול, בשעה תשע בבוקר, החלה ההתכנסות למפגש השנתי של "יוצאי פולה". לקראת רבע לעשר, (אחרי שכל המאחרים הגיעו), הצלחנו לעשות (בהליכה) הקפת כושר אחת סביב למגרש הקט רגל, התחלקנו לקבוצת האבות א' (היו יותר אבות מבנים) נגד קבוצת הבנים והתחלנו במשחק הראשון כשארבעה אבות (ואני ביניהם – התשתית של קבוצת אבות ב') מהווים קהל לחשני עד שקט.
תריסר שעות במדויק מאוחר יותר, בשעה 21:45, מול עשרים אלף צופים, 600 שוטרים, ארבע מאות סדרנים ומיליוני צופי טלוויזיה, החל המשחק בין נבחרות ישראל וקפריסין.
ישראל היתה לבושה במדים כחולים מצועצעים מול הקפריסאים בלבן, ואנו היינו לבושים במכנסיים וחולצות בשלל צבעים החל מצהוב חוורוור המשך בירוק, כחול, לבן, אדום, וכלה בצהוב בוהק.
בנבחרת ישראל השחקנים הם בשנות העשרים ובשיא כושרם הגופני, ואצלנו האבות היו בשנות הארבעים והחמישים חלקנו עם כרס בשיאה, אחרי התקפות לב וכשרוב אותם בינינו ששמרו על עצמם סובלים מפציעות שונות ומשונות ברגלינו החל מדרבנים, עיקומים, סחוסים שחוקים בבהני הרגליים, שרידים לשברים מפעם ורגליים מעוקמות.
והבנים, כיאה לכאלו בשנות העשרה, נראו רובם טוב למדי, אך מאחר והנוער של ימינו "הוא לא הנוער של פעם", הם מעדיפים את מהירות האצבעות מול הצג על פני מהירות הרגליים באדמה, והגול הנכבש מול חבר שהוא שחקן מעולה בפיב"א 2015. עדיף מבחינתם על זה הנכבש במגרש (עם זאת, חייבים להודות שגול מול האבות נחשב יותר משניהם גם יחד).
את תריסר הדקות הראשונות של המשחק נבחרת ישראל פתחה בצורה מעולה. הכדור עבר מרגל לרגל במסירות מלאות סבלנות. הורגש כי ישנה יד מכוונת אחרי כל מהלך, הורגש ניסיון, הורגשה סבלנות, הורגש הצורך לשחק בשכל.
המשחק הראשון בין אבות א' לבנים נפתח בסערה. לשני הצדדים עדיין היה כוח בריאותיהם. הנערים השתלטו על המשחק ותקפו בעזוז ובמרץ, לחצו את האבות לשערם ואכן, תוך דקה או שתיים הכניסו גול. לאט לאט התאזנו הכוחות ודקה לפני עשר הדקות שהוקצו למשחק, האבות הצליחו להשוות בהתקפה מתפרצת. המשחק נמשך עוד שתי דקות הארכה והבנים הצליחו לנצח 2:1.
וכך, ארבעת הקשישים שישבו ביציע, ואני בתוכם, עלינו לשחק. מזג האוויר בירושלים אתמול בבוקר היה נפלא לכדורגל, השמש שיחקה מחבואים עם חשרות העננים ומד-המעלות באוטו הראה שבצל יש פחות מעשרים מעלות. [למי שלא יודע חַשְׁרָה היא ציבּוּר, שִפעה, גוּש (ספרוּתי); הִתעַבּוּת, הֵיעָרמוּת;עֲרֵמה, דחוסֶת…]
ספחנו אלינו שלושה היותר טובים ובעלי הכושר והתכנסנו לקבל החלטות. הודעתי להם שאני "ממתין בנבדל" (בקט רגל הרי אין נבדל) למסירה (ארבעה דרבנים, כרס מכובדת ושבר הליכה ברגל שמאל מונעים ממני את היכולת לרוץ יותר מעשר שניות ברציפות). הודעתי להם שאנחנו חייבים לשחק בשכל, ושייזכרו במה שעשינו בשנה שעברה… וזחלתי לאטי להתמקם בצלו המוצל של המגרש.
מעודד מהצלחתו, החל הנוער שוב לתקוף בחמת זעם. אבל החברה הגנו בצורה נפלאה בשלוש הדקות הראשונות עד שאיכשהו הגיע אלי כדור ואני בעטתי ברגל שמאל (החלשה שלי) את הכדור לכיוון השער. הכדור בקושי הגיע לשוער שדווקא עצר בצורה אקרובטית –שנייה קודם- את נעל שמאל שלי שעפה לעברו. דקה אחרי עפה גם נעל ימין, אז החלטתי שלעזאזל הדרבן וקשרתי את הנעל הימנית חזק מהרגיל. המחשבה נשאה פרי שכן דקתיים אחרי, בהיותי עמוק עמוק בנבדל, קבלתי כדור באגף ימין, משכתי לכיוון הקו וזיהיתי התקרבות של חבר באגף הנגדי, מסירת רוחב קצת אחורה והנה אנו מובילים אחת-אפס. איזו צהלה… ואני צועק אל החבר'ה: "אמרתי לכם, רק בשכל נצליח לנצח!".
הנוער לא וויתר, אבל ההגנה שלנו ידעה לעמוד בפרץ. עמידה נכונה על המגרש, חיפוי הדדי, והרחקות לנבדל, הזכירו לי את נבחרת קמרון בכדורגל במונדיאל 1990 בה שיחקו שמות כגון סיריל מקנאקי (ששיחק במכבי ת"א בעונת 1993/94) ובמיוחד רוז'ה מילה, קשיש בן 38, שנהג להיוותר היחיד בהתקפה, עומד לפני קו האמצע כדי שלא יהיה הנבדל, ורדף וגם השיג כדורים שנבעטו הרחק קדימה. מילה כבש כך במונדיאל הזה ארבעה שערים!!!
דקה לפני הסיום צעקתי לאחד החברים למסור אלי, אבל סימנתי לו למסור לחבר פנוי שהיה בצד הנגדי של ההתקפה, המגן בא אתי והמסירה הסתיימה בגול מהצד השני, נבחרת האבות ב' ניצחה שתיים אחת.
בשלב זה, למרות המנצחים אמורים להישאר, השאר נותרו אך אני יצאתי לנוח. לצדי ישבו שלושה מהבנים, וניסיתי להסביר להם, שהדרך היחידה של המוגבלים בריצה לנצח היא באמצעות השכל והניסיון…
חבל שגוטמן לא היה שם לצדי. בדקות ההן בהן ניסיתי להסביר לצעירים את תפישת העולם שלנו המבוגרים. באותן דקות, כך אני משער, הוא החליט מי השחקנים שיהיו בסגל נבחרת ישראל.
נבחרת שבשעות הלילה פיגרה 1:0 בדקה ה- 58, הצליחה להשוות את התוצאה בדקה ה- 76 משער של ניר ביטון, ואז גוטמן כפי שכתב אורן יוסיפוסיץ' בוואללה "…אפשר לנבחרת להמשיך לשחק כדורגל של, כפי שניסח אחד ממפקדיי בטירונות – פלנגות. כולם למעלה, אף אחד לא יודע מה הוא באמת צריך לעשות." ובשורה התחתונה ספגה שער הפסד בדקה השמונים…
כמו שאמר אלי אחד הצעירים: "אנחנו אולי רצים יותר, אבל לכם, המבוגרים, יש יותר ניסיון ואתם יודעים מה לעשות…"
לא עניתי לו אז, אבל היום הייתי עונה לו, ש"זה בהחלט נכון, אבל אנחנו, בדיוק כמו נבחרת ישראל, יודעים לנצח רק כשאנו בעמדת האנדרדוג."
אז מקווה שלקראת בלגיה, יצליחו, האנדרדוגים בכחול-לבן לנצח.
אתמול, לפחות מבחינתי השכל והניסיון הוכיחו את עצמם, שכן הייתי היחיד שניצח בכל משחקיו, (כל שני המשחקים שכן ליותר מזה לא היה לי כוח). אני אמנם לבשתי חולצה ירוקה כהה, אבל האמת היא שהגיע לי ללבוש את החולצה הצהובה, חולצתם של המובילים בטור דה פראנס.
היום, למי ששואל, הגעתי לעבודה עם בקבוק חם אליו אני צמוד למן אתמול אחר הצהרים, כי מאז אתמול אני עם גב תפוס וכפות רגליים דואבות…
אז מקווה שנתראה בשנה הבאה, בימי הסתיו המאוחרים, ככל שהחורף מתקרב, במפגש "אבות מול בנים" של החבר'ה ששיחקו אי שם בשנות השמונים במגרש של פולה ובניהם… נתראה וניווכח אם גם ה"הבנים" כבר צברו ניסיון…
דני
11 אוק 2015 13:33:24יפה מאד מולי.
נשלח אליך את המאמן הבא של הנבחרת,שכן לאוטמן כבר לא תזכה לעזור
מולי
11 אוק 2015 13:36:22אם ינצחו בבלגיה – בהחלט יש סיכוי להגיע לפלייאוף…
גיא
11 אוק 2015 14:18:07יופי של הפוסט.
חבל שהנבחרת לא משחקת באותה הרמה שאתה כותב…
etayle
11 אוק 2015 15:07:35מצויין ומשעשע.
זה היה נראה כאילו בסוף המשחק כל אחד רצה. להיות זה שלוקח אותנו ליורו .שכונה כזאת עלובה.מאמן שהקבוצה שלו מאבדת ככה שליטה (רבע שעה 1-1בבית לא חייב להתאבד) לא ראוי להמשיך לאמן את הנבחרת הכושלת הזאת.
Ori88
11 אוק 2015 15:08:08מכיר את דרור ותומר. נחמד מאד המפגש הזה.
אין לי ציפיות מהנבחרת. העיקר שישראלים משחקים, מבחינתי.
גור גולן
11 אוק 2015 15:25:13מולי פוסט משובח
נונה
11 אוק 2015 17:26:08אבא ווינר!
מנחם לס
11 אוק 2015 18:59:04יופי של פוסט. גם ארה"ב הפסידה למכסיקו המצויינת במשחק שובר לב 3-2 עם שער הנצחון בדקה ה-119
איתי
11 אוק 2015 19:42:07לגיא מסכים עם כל מילה
למנחם יחי ההבדל הקטן…
לשאר העולם – לא סתם אנחנו עם הספר, אפילו ספר תרגילים, חבל שבכדורגל אף אחד לא יודע קרוא וכתוב !!!
עגל
11 אוק 2015 20:55:59מולי פוסט יפה. נוסטלגי אבל באותו זמן עדכני וגם הומוריסטי !
וגם העברית יפה.
כל הכבוד על הניצחונות, חבל שנבחרת ישראל לא ברמה הזאת
Berch
12 אוק 2015 08:13:59תענוג 🙂
שי אבן צור
13 אוק 2015 01:25:17כיף אמיתי