(דייב קאונס – אחד השחקנים האנדרייטד ביותר בתולדות הכדורסל)
לפני כמה שבועות הופיע בסלטיקסבלוג, האתר של הסלטיקס נשיון על שתי אלופות ירוקות גאות משנות ה-70 שכולם שכחו על קיומן. זה היה בגלל שהן נידחקו בין האלופות הגדולות של שנות ה-60 עם בוב קוזי, ביל ראסל, קייסי ג'ונס, וכל האחרים כפי שאתם רואים בטבלה (8 אנשי היכל התהילה):
Pos. | Starter | Bench | Reserve | Inactive |
---|---|---|---|---|
C | Bill Russell | Clyde Lovellette | ||
PF | Satch Sanders | Tom Heinsohn Willie Naulls |
||
SF | John Havlicek | Frank Ramsey | Jim Loscutoff | |
SG | Sam Jones | Larry Siegfried | ||
PG | K. C. Jones | Johnny McCarthy |
לבין האלופות של שנות ה-80: (6 אנשי היכל התהילה)
Pos. | Starter | Bench | Reserve | Inactive |
---|---|---|---|---|
C | Robert Parish | Greg Kite Bill Walton |
||
PF | Kevin McHale | Fred Roberts | ||
SF | Larry Bird | Darren Daye | Scott Wedman | |
SG | Danny Ainge | Conner Henry | Rick Carlisle | |
PG | Dennis Johnson | Jerry Sichting | Sam Vincent |
התמונה למטה מספיקה להפחיד כל אדם נורמלי הרוצה לשחק נגדם:
אז מה פתאום שניזכור את שנות ה-70?
כי היו לסלטיקס שתי אלופות, ב-1974 ו-1976 שהן שתי האלמוניות, האפורות, והנחבאות אל הכלים מכולן. בגלל שהן בסנדוויץ' בין האלופות הגאות של שנות ה-60 וה-80, איש לא מתייחס אליהם, ואיש לא יודע שהיו להם שחקנים גדולים – אם כי לא עם נוצות על הראש – והיו להם כמה משחקים לפנתאון, אולי אפילו משחקי הפלייאוף הגדולים והמותחים מכולם.
החמישייה של האלופה מ-1974 היתה החמישייה מלמטה כשדון צ'ייני הוא היחיד במקום צ'רלי סקוט. החמישייה שלמטה היא האלופה מ-1976.
הכוכבים היו ג'ון הבליצ'ק שהיה אמור להיות כבר בירידה, דייויד קאונס שלעולם לא החשיבו כסנטר אמיתי, ג'ו ג'ו ווייט שהיה גארד מצויין ללא ההילה של וולט פרייזר או אוסקאר רוברטסון, ושני נגדים – פול סילאס וד'ון צ'ייני, או צ'רלי סקוט, שרד אורבך הביא ב-1976 כשהוא כבר בירידה.
Pos. | Starter | Bench | Reserve | Inactive |
---|---|---|---|---|
C | Dave Cowens | Jim Ard | ||
PF | Paul Silas | Steve Kuberski | Tom Boswell | |
SF | John Havlicek | Don Nelson | ||
SG | Charlie Scott | Glenn McDonald | Jerome Anderson | |
PG | Jo Jo White | Kevin Stacom |
החלטתי ללכת לכתבות ישנות שלי משנות ה-70 לעתון 'חדשות הספורט' ללקט כמה זכרונות ישנים, להעתיק קטעים, ולהשתמש בכמה קטעים מהסלטיקסבלוג, והנה מה שיצא:
************************
לפני כמה שבועות הופיע בסלטיקסבלוג – האתר של הסלטיקס נשיון – מאמר על שתי אלופות ירוקות שאיש לא זוכר, איש לא מדבר עליהן, ואיש לא מתחשב בהן.
כשמדברים על אלופות גדולות ועל שתי האלופות האלה משנות ה-70 מדברים על שני דברים שונים.
אבל מה? לי שתי האלופות הללו יקרות אולי מכל האלופות הגדולות. למה? כי שנות ה-70 היו השנים הראשונות שלי כפרופסור באוניברסיטת אדלפי עם זמן וחשק לכתוב. הפכתי לחלק מהבראיז'ה הניויורקית בעתונות כדורסל, בעיקר עם שתי האלופות הניקסיות בשנים 1970 ו-1973, והייתי צעיר ואנרגטי מספיק לנסוע, לטוס, להיות בכל מסיבת עתונאים.
ה-NBA של אז התאמצה להרים ראש ולתקוע יתד בין הפוטבול, הבייסבול, וההוקי, ולתפוס מעט רלוונטיות וכבוד. עבור כך הליגה היתה צריכה עתונאות טובה, והיו אלה שנים שלא תחזורנה בה הליגה חיזרה אחרינו וטיפלה בנו כאילו היינו משפחת מלוכה: ה-NBA האכילה אותנו, הסיעה אותנו, הטיסה אותנו – רק שנכתוב עליה דברים טובים, וכך בוסטון ופילדלפיה הפכו שתי ערים שהקפיצה למשחקיהן היתה קלה כמו למשחק במדיסון סקוור גארדן: צילצלת לדבי, המזכירה הכל-יכולה של הליגה, ואמרת "שימי אותי על הטיסה בצהריים לבוסטון", ובום, אתה בבוסטון עם הסעה לאולם, הסעה אחרי המשחק ומסיבת העתונאים חזרה לשדה התעופה, וטיסה של 40 דקות חזרה ללה-גווארדיה, ומשם חצי שעה נסיעה הביתה.
הקבוצות המפוארות של שנות ה-60 הזדקנו. ג'ון הבליצ'ק היה היחיד שניסה להעביר את הלפיד לדור החדש. קל זה לא היה. כל ההוד וההדר של קבוצות שנות ה-60 נעלם, ולארי בירד עדיין לא הגיע. עשור השבעים היה כמו "החור הגדול" ברקיע.
כמה שזה לא צודק!
כמה ערים לא היו נותנות את תחנת האוטובוסים הראשית שלהן, וכצ'ופר גם את תחנת הרכבת, עבור שתי אליפויות בעשור? אבל לא בוסטון. היא היתה רגילה לאליפויות כל שנה משנות ה-60, ולכן שתי האליפויות של שנות ה-70 התקבלו כמין עצם בגרון. ,טוב, נסתדר כבר עם זה", משהו כזה.
שנות ה-70 היו בבוסטון שנים של UNDERSTATED, WORMANLIKE, UGLY בסקטבול. זה היה הכדורסל של צווארונים כחולים, בני תשחורת, ללא כל הייפ או נהדרות. לא היה כל HEROICS בכדורסל הזה מלבד מלחמה על כל כדור וטונות של זיעה ע"י שחקנים אפורים וחסרי הילה.
אבל אם תסתכל על ההישגים של הסלטיקס בשנים ההם אז מעונת 1971 עד 1976 הם היו בחמישה גמרים של המזרח, ואילולא פציעה לג'ון הבליצ'ק ב-1973, הם היו גם מנצחים בכל החמישה. ב-1973 הם ניכנעו לניקס.
מאמנם היה בולדוזר ענק עם קול צרוד ומפחיד בשם תום היינסון שבשנים הללו – הנחשבות "לשנות שפל" לסלטיקס – הם הובילו את הליגה עם 58.8 נצחונות לעונה, כולל שיא עונתי של 14-68 בשנת 1972-3. למה אין שירים וזמירות על העונה ההיא? כי בוסטון לא זכתה באליפות והרקורד הזה נישכח.
שנה אח"כ בא ההפסד לניקס 3-4 בגמר המזרח – נא לא לשכוח! ג'ון הבליצ'ק פצוע! – והסלטיקס קיבלה רפיוטציה של "קבוצה די טובה שלא מסוגלת ללכת יותר עד הסוף".
דווקא בשתי שנות האליפות היחידות בעשור ה-70, שנות 1974 ו-1976 הסלטיקס זכו באליפות עם רקורד עונתי חלש יחסית של 56 נצחונות ו-54 נצחונות. סיבה נוספת שאנשים מסתכלים בגיחוך על שתי האליפויות הללו.
היינסון הפך מזמן לאיש הטיווי של הסלטיקס, והוא מכנה היום את קבוצותיו מאז "הכי אנטי-סלטיקיות שהיו" כי לראשונה אי-פעם (ופעם אחרונה מאז) "הקבוצות שלי היו המהירות ביותר בליגה אבל בשום פנים ואופן לא הסלטיקיות הרגילות של העבר וההווה של כוח, גובה, קשיות, ריבאונדים, ומלחמה במשוכות תחת הסל".
הוא אומר: "הם היו קטנים כאלה ששיחקו כה מהר שלא הצלחתי לעקוב אחרי הכדור". בכל שנה מחמש השנים הללו הם קלעו בממוצע 115.6, 112.7, 109.5, 106.5, ו-106.2 נק' למשחק – יותר מכל קבוצה אחרת בליגה. כיצד? עם דייויד קאונס, ה-MVP של הליגה ב-1973 והסנטר המהיר ביותר מבין כל הסנטרים בתולדות ה-NBA שהיום היה משחק עם ה-2.05 מ' שלו כנראה פאור פורוורד או אפילו סמול פורוורד, ושני השחקנים המהירים והניידים ביותר ללא כדור בהסטוריה של הכדורסל – ג'ו-ג'ו ווייט וג'ון 'הונדו' הבליצ'ק.
הסיפור על דייב קאונס הוא מדהים. על המגרש במשחקים לא היתה מכונה מתקתקת בקצב, טמפו, וריתמוס כמוהו. בחיי היום יום? תום היינסון אמר עליו שהוא היה האדם העצלן ביותר שהוא אי פעם הכיר. הוא אמר על קאונס שאילו לא היה שחקן כדורסל הוא בוודאי היה מקבל ג'וב כבוחן בביח"ר למזרונים. ג'ו-ג'ו מספר שהוא היה עצלן מדי להכין קפה בבתי מלון אז הוא היה שם גרגרי קפה על שפמו ושותה מים רותחים. אפילו למונית בדאונטאון בוסטון הוא היה מתקדם בהליכה.
יכול מאד להיות שהשלישייה קאונס/הבליצ'ק/ג'ו-ג'ו ווייט היתה הטובה ביותר בהסטוריה לסנטר/פורוורד/גארד. במקום לבטל אותי – הביאו לי שלישייה טובה יותר, אבל מוטב שתדעו על מי מדובר כשאתם מעלים את השמות קאונס-הבליצ'ק-ווייט על בדל שפתותיכם.
(כל כוכבי הסלטיקס מכל הדורות)
טוב. לא קל לחיות אחרי דיינסטי של 11 אליפויות ב-13 שנים מ-1957 עד 1969, וזאת הבעייה של הסלטיקס של שנות ה-70. אז לא ידעו שדיינסטי כזאת לא תחזור לעולמי עולמים, ולכן הסלטיקס של שנות ה-70 נחשבת כ-'מאכזבת' לאוהדים האירים-אמריקאים מטורפים של הירוקים.
מה שעוד פגע בירוקים של אז היתה ההילה, הזוהר, והתהילה שהעריפו אז על הניקס. 'הג'נטלמן הדרומי' וויליס ריד 'הגיבור' שעלה לשחק במשחק השביעי נגד הניקס מדדה על רגל נקועה; ה-HARD NOSE, לוחם, קוטל, מטדור-גלדיאטור שהתפוח הגדול האליל – ולא לשכוח שהיה פיצ'ר מקצועני ב-MLB בדטרויט – דייב דה-בושר; 'ה-RHODES SCHOLAR' בוגר פרינסטון, הפיור שוטר ממשפחת הבנקאים ביל בראדלי; ה-FLASHY, הקוסם, 'הפנינה' אירל 'דה פירל' מונרו; 'הגאון' ג'רי לוקאס היודע בע"פ את כל ספר הטלפונים של מנהטן והוא גאון גם במוח וגם בריבאונד וקליעה תחת הסל; "איש הפרווה הלבנה" – אולי הפוינט גארד הפיקח מכולם ולבטח המגן הטוב מכל אחה שהיו לפניו או אחריו וולט פרייזר. אפילו ההיפי מעשן המרואנה פיל ג'קסון היה חלק מהאגדה הניו יורקית, ועל כולם מאמן יהודי קטן, מעשן סיגרים ושותה וויסקי, הטוען שאין לו הרבה מושג והוא סתם 'נותן לנערים לשחק לפניו'…
אז כיצד שמישהו ידבר או יחשוב על סלטיקס עם אנשים כדון צ'ייני, סטיב דאונינג, האנק פינקל, גלן מקדונלד, קלייד סטקום, פול ווסטפול, ג'ים ארד, או פול סילאס? דון נלסון היה כבר בירידה. על האנק פינקל – הסנטר המחליף של קאונס – 2.14 מ' – אמרו שכשהוא נולד, החסידה התעופפה חצי שעה מעל גן החיות לפני שהיה לה אומץ לנחות ולהביאו לבית הוריו. פול ווסטפול היה כזה "PAIN" כאדם ושחקן שחברת 'פלגין' נותנת לו אחוזים לכל ימי חייו, וכשג'ים ארד נולד הוריו התחננו לעורך דינם שימצא איזו שהיא פירצה בתעודת הלידה.
רד אורבך – נשיא הקבוצה – הודה בעצמו שלקבוצה היו רק שתי בעיות: הגנה והתקפה.
אחרי ההפסד לניקס ב-1973, הסלטיקס סיימו עונה בינונית ב-1974 עם 26-56, וגברו בגמר המזרח על הניקס 1-4. פרייזר אמר: לפחות הפסדנו לקבוצה גדולה". מעניין שאיש מלבדו לא חשב שהם 'גדולים'.
(הבליצ'ק נגד עבדול ג'אבר, 1974)
משחק הגמר הראשון נגד מילווקי. לכולם כבר נמאס לשמוע מהסלטיקס המנצחת, והפייבוריטית הגדולה היתה אלופת המערב מילווקי באקס עם קרים עבדול ג'אבר, אוסקאר רוברטסון, לושיוס אלן, בוב דנדרידג', רון ויליאמס, והאחרים. אבל אסון: לפני משחק הגמר הראשון לושיוס אלן ניפצע, והסלטיקס התנפלו על בן ה-35 אוסקאר רוברטסון וחיסלו אותו. הרבע הראשון הסתיים 19-35 לסלטיקס ויכולת לעבור למשחק השני. אפילו ה-35 נק' של ג'אבר לא עזרו.
במשחק השני קרים קלע 36, צימצם את קאונס ל-3 מ-13 והצליח למצוא את דנדרידג' פנוי ל-24 נק', והבאקס הישוו ל-1-1 עם נצחון בית 96-105.
משחק שלישי, בוסטון. ה-30 לאפריל. משחק הפלייאוף האחרון שישוחק באפריל בתולדות ה-NBA.
היינסון המאמן ודייב קאונס החליטו שאין ביכולתו של דייב להתמודד נגד ג'באר תחת הסל, וההחלטה היתה להוציאו החוצה. אתם יודעים, 'סמול בול' ב-1974. מעניין שהגולדן סטייט מאמינים שהם המציאו את הדבר. קאונס, למרות פאול טראבל, קבר 30 – הרוב מהחוץ ומחצי מרחק כדי להבריח את ג'באר מהסל – ושמירה אישית לוחצת על הקאבס הביאה לסלטיקס – 'הקבוצה ללא שמות ' נצחון 83-95 כשהיא מכריחה 11 איבודי כדור של הבאקס כבר ברבע הראשון. צעד חכם של היינסון היה להכניס את הנרי פינקל הלבן חסר הקואורדינציה, אבל הגבוה, בחמישייה לשמור על עבדול ג'אבר. עבדול סיים עם 26 נק', אבל קאונס יותר מניטרל את ה-26 עם ה-30 שלו.
המשחק הרביעי נערך כשהשוטינג גארד של הבאקס רון ויליאמס לא מסוגל להסתדר עם הלוחצת הירוקה. מאמן הבאקס לארי קוסטלו קרא בשמו של הסמול פורוורד מיקי דייויס – שכמעט לא שיחק עד עתה – וראה זה פלא: הוא הצליח לשתק את ג'ו-ג'ו. מיקי דייויס גם תרם 15, וגב'אר המטיר 34 על הירוקים לנצחון 97-89, והבאקס גנבו שוב את היתרון הביתי במצב 2-2.
המשחק החמישי היה מאבק בין ג'באר לבין קאונס והבליצ'ק. הענק הלוחש השחוק היה נפלא עם 37, אך כשקאונס והבליצ'ק מתחלקים ב-56 נק', המצ'אפ אינו מצ'אפ. 2-3 לירוקים.
המדינה כולה – מלבד מדינות ניו-אינגלנד – היו עבור הבאקס. לכולם נימאס מהשחקנים ללא שם מלבד קאונס והבליצ'ק המנצחים שוב, והעומדים לקחת טבעת נוספת. מה? לא הספיקו להם ה-9 מהעשור הקודם?
כך התחיל המשחק הששי בבוסטון. הזדמנות לירוקים לנצח פעם 12. קאונס ניכנס מיד לבעיות פאולים וישב על הספסל כשהבאקס מסיימת ביתרון תריסר במחצית. הבליצ'ק ודון צ'ייני תפסו אש והישוו בסיום המשחק. הארכה. בהארכה הראשונה מילווקי הובילה 90-88 כשדון צ'ייני גנב כדור ומסר להונדו. ג'אבר הגיע אליו והכריח PULL-UP ג'אמפר שהבליצ'ק החמיץ, אבל הצליח לקרת את הריבאונד הארוך לשיוויון עם הבאזר, 90-90.
הארכה שנייה. משחק אכזר. NIP AND TUCK AFFAIR כמו שאומרים החברים שלי מאור עקיבא. ההובלה התחלפה 11 פעמים. היתה זו ההארכה המטורפת בתולדות הגמרים ב-NBA. הבליצ'ק – עם 9 מ-11 החיצים של הירוקים ברבע האחרון, ירה ג'אמפר מהבייסליין במצב 92-90 לבאקס, ודנדרידג' עשה עליו פאול. 92-93. גאבר קובר סקייהוק. הבליצ'ק קובר ג'אמפר. אוסקאר רוברטסון קולע את שני הסלים הבאים עבור הבאקס בסנדוויץ' העוטף את סלו של ג'ו-ג'ו. שוב הבליצ'ק בג'אמפר, וקאונס מבצע עבירה ששית על ג'אבר ויוצר.
מיקי דייויס שם את הבאקס בראש 100-99 עם 24 שניות. לסיום ההארכה השנייה.
היינסון מנסה לקחת טיים-אאוט אבל הבליצ'ק בידו מורה למאמנו לשכוח מזה, ועם 7 טיקים יורה קשתית מהבייסליין.100-101, סלטיקס.
טיים אאוט באקס. לעולם לא נדע מדוע הבאקס שירטטו תרגיל עבור ג'ון מקלוקלין ולא עבור עבדול ג'באר שתפקידו היה ליצור פיק בהיי פוסט. מקלוקלין לא הצליח להשתחרר, והכדור הגיע בטעות ממש לקרים עבדול ג'אבר, 6 מטרים מהסל, במקום שהיה עליו ליצור פיק.
סקייהוק מ-17 פיט. 2 שניות. סווישששש…..102-101, באקס!!!!!
רבים וטובים טוענים עד היום שהיה זה משחק הפלייאוף הגדול ביותר מכולם, BAR NONE!
3-3. ג'אבר שם 34. הבליצ'ק שם 36.
משחק שביעי במילווקי.
יתרון בית כנראה היה קללה בסרייה הזאת. הסלטיקס החליטה לשכוח מלוחצת, לשכוח מ-MAN-TO-MAN, ולעשות רק דאבלס וטריפלס על ג'אבר. שניים שומרים עליו כל פעם שהוא מקבל כדור, ושלושה אם יש צורך. "אם נפסיד, זה לא יהיה ג'אבר שינצח אותנו!", אמר היינסון.
זה למעשה לא נכון, אלף, כי קאונס כן שמר על ג'אבר אבל לפנים ולא מאחור (ופינקל מאחור), ובית, כי הדאבל והטריפל שיחרר את שאר הבאקסים לסלים.
ג'אבר עדיין קלע 26. מצד שני שיחרור קאונס מהשמירה על ג'אבר שיחררה אותו ל-8 מ-13 עם 14 ריבאונדים ל-28 נקודות, ונצחון שביעי די קל של הסלטיקס האלמונית מלבד קאונס והבליצ'ק – 102-87. קאונס היה גיבור המשחק כשבמהירות הבזק הוא עבר את ג'אבר שכל מה שיכול היה לעשות זה לעמוד ולהסתכל. הבליצ'ק בן ה-34 ניבחר ל-MVP של סידרת הגמר.
היה זה משחקו האחרון בקריירה המופלאה של אוסקאר רוברטסון. צ'ייני היה הגארד שנאמר לו לא לזוז מאוסקאר, וכשהוא ניכנס לבעיות פאולים, אותו צו ניתן לפול ווסטפול. "ווסטי" – ווסטפול – פתאום תרם גם 12 נקודות גדולות מהספסל! אוסקאר – בן ה-36 הזה – סבל משך כל הסידרה משריר המסטרינג מתוח. כשהוא ירד מהפארקט כל שחקני הסלטיקס באו לתת לו כבוד אחרון.
היה זה התואר הראשון של "POST BILL RUSSELL ERA" – התואר הראשון אחרי 'תקופת ביל ראסל'.
.הבליצ'ק היה גיבור הסלטיקס של התקופה ההיא. בגיל 34 הוא עשה את הדברים הללו וזכה בהילולים האלה:
No less an authority than Bill Russell called Havlicek the greatest all-around player in the history of the NBA in a 1974 Sports Illustrated feature article on his former teammate.
Supporting that strong assertion, from 1970-74 Hondo put together one of the greatest five-year stretches of all-around brilliance in NBA history.
Averaging roughly 25 points, seven rebounds and seven assists per game in that span while swinging seamlessly between forward and guard, the 6-5 running machine also was named to the all-defense team every year.
ריצה אחרונה של 'זקני הסלטיקס'
ב-1975 האלופים היוצאים הישוו את וושינגטון לרקורד הטוב בליגה עם 22-60, אבל באליפות המזרח הבולטס גברו על זקני הסלטיקס 2-4. הבולטס כל כך התלהבו מהנצחון על הסלטיקס שלא נישארה להם כל אמוציה לסידרת הגמר נגד הגולדן סטייט של ריק בארי, והם טואטאו 0-4.
שנה אחרי היתה יום ההולדת ה-200 של ארה"ב. 1976…"הבוסטון חייבת קבוצה חדשה", כתב הבוסטון גלוב. "הקבוצה הזאת זקנה ועייפה מדי".
הם לא אמרו זאת סתם: הבליצ'ק ודון נלסון היו בני 36 כשהפלייאוף החל. ג'ו-ג'ו ווייט היה בן 30, ודייב קאונס בן 28, אבל הארבעה שיחקו כל כך הרבה דקות בשש השנים האחרונות שנידמה היה שהם מהדור של מתושלח.
זאת היתה קבוצה ללא ספסל וללא עומק, ורד אורבך החליט לעשות טרייד של הצעיר שהבריק יותר מכולם – פול ווסטפול – בצ'ארלי סקוט – 'אול-סטאר' מזדקן בדרכו לצד השני של הגבעה.
כששאלו את רד אורבך לפשר מעשהו התמוה הוא ענה: "אכול ושתה כי מחר תמות!" המבין יבין.
ב-1976 שתי קבוצות שהיו רגילות להזדנב בתחתית המזרח – קליבלנד ובופלו ברייבס – החלו לקרקר. בוסטון חייבת היתה לעבור את הברייבס עם בוב מקדו בחצי גמר המזרח כדי להגיע לגמר המזרחי בפעם החמישית ברציפות. הסלטיקס הובילה 2-3 כשהמשחק הששי בבופלו. אסון: קאונס שוב בחוץ עם 6 פאולים. צ'ארלי סקוט החזיר דיבידנדות ראשונות כשקלע ברבע הרביעי 15 מ-31 נקודותיו, והסלטיקס ניצחה 104-100. פול סיילס תרם בצמצום מקדו ל-9 חיצים בלבד – ארוחת חסה עבורו.
קאבס. קבוצה שהחלה לדבר בקול רם. אחרי שהבליצ'ק שמסרב להיגמר שילשל 26 במשחק הראשון – נצחון קל של 99-111 – ועזר לבנות הפרש במשחק השני לפני שיצא – הבליצ'ק ניפצע ברגלו – קאבס הריחה דם במים ללא הבליצ'ק והישוותה ל-2-2.
משחק חמש בעיר השעועית. הונדו הבליצ'ק יושב בסבלנות על הספסל עם תחבושת קרח עד 5:03 דק' מהסוף והקאבס מובילה 86-85. כשהיינסון קורא להבליצ'ק להיכנס, היה זה פלח אבטיח קר במדבר חם לסלטיקס. קאונס כאילו בלע כדורי ספיד; הבליצ'ק גנב כדור ועם 11 טיקים קלע שני פאולים (נקודותיו היחידות במשחק), והסלטיקס מנצחת 94-99, ומובילה 2-3.
משחק 6 בריצ'פילד קוליסיאום, פרבר של קליבלנד. 21.564 צופים בטרוף. אף קבוצה לא הפסידה בינתיים בבית. הקאבס מובילה 65-69 אחרי 3 רבעים.
ברבע הרביעי סקוט מראה שוב מדוע רד אורבך הביאו 'לאכול ולשתות' בעונת 1976 עם גניבת כדור אדירה ולייאפ שנתן לירוקים הובלה ראשונה 86-85. זה היה הסימן לטרף, והסלטיקס מנצחת 95-87 כשווייט קובר 29, קאונס 21, וסקוט 19. טוסטין קאר קירקר לקאבס 26 פעם. הבליצ'ק הפצוע כמעט לא שיחק אבל ביקש מהיינסון כמה דקות לשחק במדינת אוהיו, מדינת הולדתו. הוא ניכנס וקלע 4.
לקאבס לא היתה תפילה במשחק ה-7. הסלטיקס שוב בגמר.
הציפייה היתה גולדן סטייט שהיתה הטובה בליגה באותה עונה אך פיניקס סאנס בהנהגת ה-X סלטיקס פול ווסטפול והרוקי אלבן אדאמס גברה על גולדן סטייט בהפתעת העונה.
במשחק הראשון סלטיקס המנוסה עושה זאת עם ה-26 של קאונס, ה-22 של ג'ו-ג'ו, ו-16 של הבליצ'ק שרגלו עדיין חבושה אבל הוא כבר מנתר. הסנטר הרוקי אדאמס קולע 26 עם כמה ניתורים לשמיים.
במשחק השני הונדו הוא כבר במלוא כושרו והוא שם 23 בנצחון הסלטיקס 90-105. ווספול שם 28 ואדאמס 18 לסאנס. נידמה היה שהולך להיות סוויפ.
לפני המשחק השלישי הבליצ'ק מודיע שהוא החליט לשחק עוד עונה אחת ואז לתלות את גופייתו. ריק בארי, שהיה כבר אנליסט הגמר, הגיב: "אני אאמין רק כשאראה זאת; הם יצטרכו לשרוף את הגופייה על גופו כדי שהוא יפרוש".
אווירת חג בפיניקס למשחק השלישי. הסאנס קפצו ליתרון 13 נק' בחצי הראשון ושייטו לנצחון ביתי של 98-105. אדאמס עם 33 וווסטפול עם 22 עשו את הנזק הראשי.
המשחק הרביעי היה SIZZLER. הטוב ביותר עד עתה. אחרי הנצחון במשחק השלישי פיניקס חקה עם בטחון חדש
בביתה. מאמץ אדיר של הסלטיקס הביאה עד ל-107-109 עם סכוי לשוויון בסוף. הבליצ'ק מצא את ג'ו-ג'ו בפינה, אבל הג'אמפ מהפינה. נראה ניכנס לטבעת, אבל קפץ החוצה. ווסטפול קלע 28 ואדאמס 20 בשוויון ל-2-2.
אם המשחק הששי בין הסלטיקס ומילווקי עם שתי ההארכות נחשב לאחד הטובים בהסטוריה, המשחק החמישי בבוסטון בין הסלטיקס והסאנס נחשב לגדול בהסטוריה בסידרות הגמר.
הבליצ'ק המזדקן ניגש לחברו תום היינסון – חבר קבוצתו לשעבר ועתה מאמנו – ואמר לו שהוא מרגיש מוכן לחזור לעלות בחמישייה.
הבליצ'ק הבעיר את מנועי הסלטיקס שבערו כסילונים עם שחקן החמישייה שחזר לתפקידו, ופתחו 22 הפרש. רק בגלל שהמשחק היה בבוסטון אנשים לא קמו ללכת הביתה. אחרי 2-2 הסדר נראה כאילו חזר לעולם: מי בכלל הירשה לקבוצה המוזרה הזאת מהמדבר להרים ראש?
הקבוצה המוזרה הזאת שינסה מותניה, והשתיקה את 19,650 הצופים עם 95-95. הארכה ראשונה.
ב-101-101 ג'אמפ ארוך של הבליצ'ק מהבייסליין החמיץ.
בהארכה השנייה הסלטיקס נראו כאילו המשחק שלהם עם הובלה של 3 וכמה טיקים בשעון. אך סל של ווסטפול, ואז גניבת כדור שלו וסל מהיר של קרטיס פרי נתן לפיניקס הובלת נקודה עם טיקים בודדים בשעון. טיים-אאוט, סלטיקס. הונדו מקבל כדור מנלסון, ניכנס משמאל, ועם הבאזר זרק BANK SHOT שעשתה 110-111 – נצחון, אם כי לרבים בטיווי הזריקה נראתה מאוחרת.
הקהל פרץ למגרש.
אבל הזיברות קבעו שנישאר טיק אחד בשעון.לקח 20 דקות לפנות את המגרש. כולם חשבו "שנייה? מה כבר יקרה בשנייה?" המשחק ניגמר,לא?
השחקנים צווו לחזור לפארקט מחדרי ההלבשה לסיים את השנייה שלא היתה יותר מ-FORMALITY.
אני הייתי שם על שולחן העתונאים בשורה השלישית וזוכר את הבלגן והבילבול ואי הידע מה בדיוק הולך.
בתוך הבלגן פול ווסטפול אומר למאמנו ג'ון מקליאוד שייקח טיים-אאוט שאין לו, כדי שהקבוצה תיענש בפאול טכני. פול ווסטפול למד זאת ממאמן הפוטבול של USC כשהיה סטודנט שם, והמאמן ג'ון מקיי לקח טיים-אאוט שלא היה לו נגד UCLA.
הבליצ'ק כבר הוריד את הטייפ מעקבו כשג'ו ג'ו ווייט קבל את הטכני שעשה 110-112.
אבל הממזריות של פול ווסטפול עבדה כדי להגיע לרגע הזה: הסאנס מקבלת את הכדור בחצי המגרש עם טיק בשעון.
מסירה מהחצי מעל הידיים המושטות של ג'ים ארד, והכדור מגיע לעברו של גרפילד הירד שעשה מין תפיסה וזריקה ומין TIP IN מהטופ אוף דה קי מעל ידיו המנסות לחסום של דון נלסון.
הכדור נראה ל-19 אלף צופים כתולה באוויר. הם לא רצו לראותו נוחת.
אבל הוא נחת, ישר אל תוף פי הטבעת.
יש!!!!!!!!!!!
הארכה שלישית.
שני שחקני חמישייה של הסאנס בחוץ עם ששה פאולים, ושלושה שחקני חמישייה בוסטונים.
היינסון קורא לגארד שכמעט לא שיחק כל העונה גלן מקדונלד וביקש ממנו לנצח לסלטיקס את המשחק.
"NO PROBLEM!", ענה לו גלן.
הוא ניכנס, קלע 6 נקודות ישרות, והביא את סלטיקס ליתרון 122-128.
גמור?
ווסטפול לא חושב ככה. הוא מסיניס את אחד הסלים המטורפים שנראו אי-פעם – זריקת BANK עם הקרש שלפניה הוא עשה סיבוב באוויר עם הכדור של 360 מעלות. 124-128.
במקום להרוג את השעון מקדונלד הצעיר לא מסתדר עם האלי-הופ מטורף מארד. אדאמס עושה SCOOP של ה-LOOSE BALL ומוסר בומבה לאורך כל המגרש לווסטפול ללייאפ.
126-128.
טרוף כדורסל שלא היה כמותו.
טיים-אאוט.
סאנס לוחצת על כל המגרש וווסטפול כמעט גונב כדור נוסף
דיק ואן ארסדייל, עם זרוע חבושה בגלל שבר ביד, תופס את דון נלסון לפאול מכוון.
אבל הכדור בצד השני של המגרש והזיברות לא רואות, כשג'ו-ג'ו מכדרר את 3 השניות האחרונות, ועשירית השנייה לפני הבאזר זורק הוק בקשת לעבר סל הסאנס ששומו שמיים, כמעט ניכנס.
הקהל שוטף את המגרש. הפעם זה סופי. ג'ו ג'ו ווייט שיחק 58 מ-63 דקות המשחק וקלע 33. קאונס שם 26 לפני שיצא בפאולים, והבליצ'ק קבר 22. ווסטפול וסוברס קלעו 25 כ"א ופרי שם 23..
יומיים אחרי המדינה כולה ראתה שתי קבוצות רצוצות מנסות לנצח משחק ששי לאליפות NBA. בוסטון מובילה 2-3. משחק ששי בפיניקס.
צ'ארלי סקוט, הסאנס לשעבר, הפיק עבור הסלטיקס את משחקו הטוב ביותר משך כל הסרייה. המחצית הראשונה היתה מכוערת ומלאת שגיאות. שחקנים נפלו מהרגליים. הסלטיקס הובילה 38-33 בחצי.
צקארלי סקוט כיכב עם 25 נקודות והצדיק את ה-"אכול ושתה היום כי מחר אולי תמות" של רד אורבך. המשחק היה אנטי-קלימטיק אחרי המשחק החמישי שניכנס להסטוריה.קאונס התעורר רבע הרביעי (סיים עם 21)
ג'ו-ג'ו ווייט עם 21.7 נק' ב-46% ו-5.8 אס' זכה ב-MVP של הסידרה. 'ביג רד' קאונס היה יכול בקלות להיבחר ל-MVP עם 20.5 נק' ו-16.6 ריב' למשחק בסידרה.
(ג'ו ג'ו ווייט – שחקן גדול, אבל רק בבוסטון יודעים זאת!)
לג'ון 'הונדו' הבליצ'ק היתה זו הטבעת השמינית. הוא אמר בסוף ש-"זאת היתה הטבעת הקשה ביותר להשגה"..
היתה זאת שירת הברבור של הסלטיקס לעשור ההוא.
אבל ב-1978 רד אורבך בחר בדראפט שחקן בלונדיני מפרנץ' ליק שנה לפני שסיים לימודיו באינדיאנה סטייט. לא איכפת היה לו לחכות שנה עד שיוכל להתחיל לשחק.
שמו היה לארי בירד, והשושלת התחילה מחדש.
…והכל מתחיל מחדש…
במחצית הראשונה של שנות ה-70', שיחקו כמה מהקבוצות הגדולות של ה-NBA, כולל הסלטיקס של האבליצ'ק ומילווקי של קארים.
סדרת הגמר בין מילווקי לבוסטון היא אחת מסדרות היותר איכותיות בתולדות המשחק.
2 הקבוצות היו במיטבן, וכוכבי 2 הקבוצות שיחקו נהדר.
בחצי השני של העשור הייתה ירידה באיכות הכדורסל, שחיכה להגעת דור הכוכבים החדש של שנות ה-80'.
כבר כתבתי בעבר, אבל אני מוכרח לכתוב זאת שוב –
תיבת קסמים, התיבה שלך, מנחם.
הקבוצה הזו של בוסטון לא אלמונית עבורי מסיבה אחת פשוטה -הגמר של 1976. משהו שתמיד שעשע אותי שמהסדרה הזו יצאו 6 וחצי מאמני NBA.
כולל ד מאמנים שנכנסו ל-HOF.
בצד של בוסטון אלו היו: סילאס, דון נלסון שנכנס ל-HOF וקאוונס (איך זה מסתדר עם העצלנות שלו לא ברור לי).
בצד של פיניקס: ווסטפאל (שהגיע גם כמאמן עם פיניקס לגמר),גארפילד הרד ודיק ון ארסדייל ששימש מאמןזמני לחצי עונה.
והיה עוד מאמן אחד לעתיד על הספסל של פיניקס ששיחק את הדקה האחרונה שלו בקריירה בסדרה הזו. נו מי?
לא סתם מאמן. מאמן שהוכיח שהוא GM לא פחות טוב משהיה מאמן.
והמאמן היחיד להוביל 3 קבוצות שונות לעונות של 60 + נצחונות,
המאמן היחיד להוביל 3 קבוצות שונות לפיינלס.
בואנה, לגמרע שכחתי מהניקס. באמת חסר תקדים
כנראה שקאוונס היה עצל באימונים. בתור שחקן לא היה דינמי ממנו.
איזה סיפור. באמתלא הכרתי את שתי האליפויות האלה…
אני חושב שקאוונס הוא האבא של גאסול.
על מנת לתת מושג מיהו קאוונס של 1976,
כשה SI הקדישו את הקובר-סטורי שלהם לאיחוד בין האיי.בי.איי לאנ.בי.איי. הם בחרו את קוואנס כפנים של הליגה הוותיקה:
http://thesocietyofthespectacle.com/2009/12/nba-pick-and-roll-tumblr-blog/hkapysktbnqehlc3uefbum5u/
למרות שמומי שונא את בוסטון יותר מאשר את ג׳ניפר גרושתי השניה ואת סילבי גרושתי לעתיד חייב להוריד הכובע לשים חגורת בטיחות ולמחוא כפיים לדוקטור על פוסט מהסרטים תגיד פלו ג׳ו שלנו קרובה לג׳ו ג׳ו וויט ?
מה הסיפור בכלל ? קראו לו ג׳ו ואמא שלו הייתה מגמגמת ויצא לה ג׳ו ג׳ו ?
מומי, תאמין לי שהיית גאה בבוסטון ההיא של 1976
נהדר מנחם!
תענוג צרוף לקרוא על שתי הקבוצות הללו, מתנה נהדרת לכבוד שבת.
ע ו נ ג ! ! !
סיפור נפלא מנחם.
מרשים את הדיאלוג בין השחקנים (האבליצ׳ק, ווסטפול) ומאמניהם. אפס דיסטנס, ואולי טוב שכך.
גיא ועידו – התשובה היא פט ריילי.
״מרשים אותי״, לא ״מרשים את״.
מנחם מאמר מצויין אך אני מאמין שהוא לא יהיה מובן לצעירים אני רוצה לפרט טיפה על המשחק המצויין הזה. לאחר המשחק הרביעי שבו סאנס ניצחו 109-107,מאמן בוסטון טום ההיינסון כעס על השיפוט (״ברמה של משחק תיכון״),בבוסטון לא היו מודאגים מכיוון שידעו שבגארדן יש שופטים טובים יותר וגם השגחה עליונה. במשחק החמישי במצב של 101-101 סיילס סימן לפסק זמן (היה בבוסטון למרות שלא נשאר להם) אך השופט ריץ פאוורס התעלם, בפיניקס הייתה אגדה אורבנית שאומרת ששנים לאחר מכן הודה פאוורס בשיחה פרטית כי הבחין בסיילס, אך לא רצה שאליפות תוכרע בגלל פרט טכני.באותה תקופה השעונים לא היו נעצרים ישר אלא אחרי 2 שניות ולכן אחרי הסל של הבלציק השופט הוסיף שנייה.שחקן פיניקס ווסטפול אמר למאמנו לקחת פסק למרות שלא נשאר כיוון שבאותה תקופה הכדור היה חוזר למחזיקה המקורית לאחר זריקת כדור ב1 מקו העונשין,וגורם לכך שהכדור ייצא מהחצי במקום מתחילת המגרש.
תענוג לקרוא, היינסון מאמן לא מוערך מספיק שרק השנה סוף סוף נכנס להיכל גם כמאמן (היחיד יחד עם לני ויליקנס, שרמן וג׳ון וודן שנכנס פעמיים).
בקשר לשלישיית גארד-פורוורד-סנטר: מג׳יק,וורת׳י, קארים. אולי גם וויד, לברון ובוש
מאמר זה היה מכוון לאותה תקופה היו מאז שלישיות הרבה יותר טובות.
אין בעיה, עד אותה תקופה יכול להיות שזה נכון
קבוצה ענקית, לא פחות ולא יותר ! ללא ספק most underrated of all time
כמו שכתב רועי ישנן שלישיות ג'-פ'-ס' טובות יותר כשהטובה ביותר היא של הלייקרס בשנות השמונים וגם של הסלטיקס בשנות השישים והשוהשמונים ושל פילדלפיה באותם עשורים ושל הניקס בשנות השבעים היו טובות יותר, ואולי ישנן עוד טובות יותר משל הסלטיקס בשנות השבעים.
פוסט נהדר! תודה מנחם
פרופסור לס, אני מקווה שאתה רואה עדיין תגובות על פוסטים עתיקים. קראתי את הפוסט הזה כאשר דמעות זולגות מעיניי וגרוני נשנק.
זו אחת היצירות המרגשות שהוצאת תחת ידך. עם סיפור החסידה אקח איתי לקבר.
תודה רבה.