חובת קריאה לסוכות: העולם שלא הבין את קרים (מאמר מתורגם)

מה העולם לא הבין נכון לגבי קארים עבדול ג'באר / ג'יי קספיאן-קאנגספט – מאמר מתורגם

יום ארוך ומוזר עם כוכב הכדורסל המוזר ביותר בכל הזמנים.

תרגום מאמר מהניו יורק טיימס, 17-09-2015. קישור למאמר המקורי.

תמונתו (מהמאמר) של קארים עבדול ג'באר. צולם על-ידי דן ווינטרס עבור הניו יורק טיימס. Kareem Abdul-Jabbar Credit Dan Winters for The New York Times

בלובי המצוחצח והקר של מלון לנגהאם פייס בדאון-טאון של מנהטן, אחד מן במקומות הללו שתוכננו בקפידה כך שלא תוכל למצוא בהם שום זווית ישרה ובטח שלא כסא נוח לישיבה, ישב קארים עבדול ג'באר, כוכב הכדורסל לשעבר בן הששים ושמונה שגובהו 2.18 מ', על ספסל עור כשידיו מכסות את ברכיו הבולטות קדימה. היתה זו תנוחה מלנכולית, תנוחה שמתאימה יותר לבדידות על החוף או ללילה על פסגת הרי הרוקי לאחר הליכה ממושכת משך היום. טי-שירט של U.C.L.A. ומכנסי ג'ינס היו תלויים ברישול על מבנה גופו הצר. למרות שעבר ניתוח ארבעה מעקפים מספר חדשים קודם, לא נראה קארים עבדול ג'באר שונה במיוחד מהקארים שהכרנו לקראת סיום ימיו כשחקן בלייקרס של סוף שנות השמונים של המאה הקודמת. האמת היא שההוכחה היחידה לכך שהוא כבר עבר את גיל הפרישה לפנסיה, היתה שמץ של לובן על זקן התיש שלו.

"היי, אני הכתב שעומד לבלות איתך את היום," אמרתי מושיט את ידי.

"אוקיי," הוא אמר. היה ברור שלא תהיה פה שום לחיצת ידיים.

התיישבתי לצדו. הוא לא עשה שום מאמץ להתחיל בשיחה וגם אני לא. ישבנו יחד בדממה.

קארים עבדול ג'באר היה תחת העין הציבורית מזה יובל שנים, ובמשך רוב הזמן הזה הוא עורר את חמתם של רוב הכתבים שהיה להם שיג ושיח עמו. על-מנת שספורטאי שחור יהיה מקובל ע"י תקשורת הספורט, במיוחד בשנים הראשונות של הקריירה של עבדול ג'באר, היה עליו להיות צנוע, מוקיר-תודה ובעל יראת-כבוד לעולם הלבן על כך שזה נתן לו הזדמנות להיות עשיר ומפורסם. עבדול ג'באר לא התאים למודל הזה מאחר והוא, כמו אנשים אינטליגנטים ביישניים רבים, תיעל את אי הנוחות המובנית שבו למסכה של עליונות. ואכן, בעוד רבים מהספורטאים השחורים שהוקעו כ"שדים" משך זמנו של עבדול ג'באר הפכו עם הזמן לידוענים, הרי עבדול ג'באר עצמו מעולם לא אומץ לחיק האוהדים למרות הישגיו יוצאי הדופן.

עבדול ג'באר הסכים לפגוש אותי לרגל צאתו של ספרו החדש שאמור לצאת בעוד חודש: תיאור-מחדש מלבב גם אם מעט יוצא-ידי-חובה של מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק. הספר "מייקרופט הולמס" שנכתב על ידו במשותף עם אנה ווטרהאוס, הוא אמנם הרומן הראשון של עבדול ג'באר, אך זהו הספר העשירי שלו שיוצא לאור. עבודותיו משתרעות הרחק מעבר ל"ביוגרפיות ההגיגים" המגוחכות שממלאות את מדפי הספורט בחנויות הספרים בימינו. הוא כתב זוג ביוגרפיות כנות באופן חורג-מן-הרגיל על ימיו כשחקן, כתב מחקר היסטורי מקיף על ההישגים האינטלקטואלים של האפרו-אמריקאים, כתב על זיכרונות גדילתו בצל התרבותי של התחייה שהיתה בהארלם וגם כתב מחקר היסטורי שזכה לשבחים רבים על גדוד הטנקים השחור שנלחם במלחמת העולם השנייה. ואולם, אם אכן היה ברצונו לשוחח אתי על ספרו, על השפעתו, ובעצם לשוחח אתי על כל דבר שהוא, הוא לא הראה שום סימן לכך. במקום זה הוא בחן בתשומת לב רבה את ציפורניו במשך רבע שעה כשעל פניו ארשת חלושה של אכזבה.

"הולך להיות לנו היום יום נהדר!"

הטיפול בשתיקה ההדדי שלנו הופרע לפתע עם הופעתה של דבורה מוראלס, דינאמו רועש וסואן, המשמשת מזה יותר מעשור כמנהלת עסקיו. עבדול ג'באר נעמד, פסע בשתיקה לכניסה של המלון והשקיף על המדרכה.

מוראלס מטפלת בכל ההתחייבויות הפומביות של עבדול ג'באר בהתלהבות עצומה ומעט מלאה באשליות, כאילו שהוא עדיין זוכה באליפויות עבור הלייקרס. ועדיין, עבודתה בהחלט השתלמה: בשנים האחרונות הופיעה דמותו של עבדול ג'באר בציבור כבעל טור פורה בניו יורק טיימס, באסקווייר ובהאפינגטון פוסט. במקביל, הוא שמר גם על הופעה מתמשכת כמלומד לעת-מצוא בשיחות על פוליטיקה ב- MSNBC וב- CNN. מול המצלמה הוא מתגלה כאדם הגיוני ומלומד. הוא מצטט בקלות מהספרות והוא מנסה להביע את רעיונותיו בהקשרם ההיסטוריים. רק לעתים נדירות, אם בכלל, הוא נוהג לשוחח על כדורסל או על הקריירה שלו.

לאחר שסקרה את המדרכות בניסיון למצוא את אותם הבוהים סביבם במבט מטופש, מיהרה מוראלס להכניס אותנו למכונית שהמתינה לנו. הרדיו השמיע חדשות ומוראלס ביקשה מהנהג לשנות תחנה לערוץ שמשמיע מוסיקת ג'אז.

לוח הזמנים היומי, סיפרה מוראלס בהתלהבות, יכלול טיול לגן החיות של הברונקס ואחריו ארוחת צהריים באמפייר סטייט בילדינג. מעולם לא קבלתי הסבר מדוע עבדול ג'באר, שגדל בניו יורק והינו בעל מוניטין של אחד שחש אי נוחות בקהל רחב, ירצה לבקר דווקא בשניים מן האתרים המתויירים ביותר של ניו יורק.

בעשר כבר פסע עבדול ג'באר נמרצות בין המוצגים בכביש האספלט של גן החיות שהתחיל להתמלא בילדי בית ספר שהלכו זוגות-זוגות מחזיקי-ידיים ולבושים בטי-שירטים בצבעי ניאון בוהקים. הילדים נעצו מבטם באיש הגבוה ביותר שהם ראו מעודם ואחד מן המלווים שלהם פנה לחברו ולחש "זה קארים עבדול ג'באר…" עבדול ג'באר המשיך ללכת הלאה, נחוש בדעתו להתעלם מהם.

ראינו נמרים וגורילות כסופות גב וראינו גדיים בפינת הליטוף. עבדול ג'באר, שצפה מנוכר בבעלי החיים, פלט מדי פעם עובדות לגבי מנהגי הרבייה שלהם או חייהם בטבע. "לאריות ים וזאבים יש אב משותף", הוא אמר ביובש. הרושם שהוא השאיר עלי היה כעל אדם שסוג התקשורת המועדף עליו הוא הצהרות אקראיות הניתנות לאימות בעזרת אנציקלופדיה.

באזור המשחקים של גן החיות, התיישב עבדול ג'באר לבקשתה של מוראלס על רשת עכביש עשויה חבלים לסדרת תמונות שנועדה לדף הפייסבוק שלו. "תיראה מפוחד," היא ציוותה עליו בעודה מכוונת את מצלמת האיי-פד שלה אליו.

"אבל אני לא מפחד," ענה עבדול ג'באר. לאחר שידול ממושך נוסף מצדה של מוראלס הוא פתח את פיו, החזיק את פניו בידיו ונתן בחצי-לב מבט מזויף של פחד.

כאשר התקרבנו לכלוב של הלוטרות, הסתכל עליו אדם שגרר עמו את בנו הקטן ואמר: "היי, זה אחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים!" האיש הושיט את ידו אל עבדול ג'באר ואמר: "וואו, בנאדם… קארים."

עבדול ג'באר התקפל והסתכל במבט אומלל אל החלל שמעל לראשו של האדם. לאחר שהתברר שהאיש ובנו אינם עומדים ללכת הלאה, הנהן עבדול ג'באר בגסות, פנה והלך משם. מוראלס רצה אל הילד והעניקה לו קלף ועליו חתימתו של עבדול ג'באר. בעודו מסתכל על דמותו הכפופה והשחוחה של עבדול ג'באר, גחן האב, אחז בידו בכתף בנו המבולבל, והוליך אותו אט-אט אל הכלוב הבא.

עבדול ג'באר היה סופרסטאר בכל קנה מידה שהוא: סטטיסטי אישי, סטטיסטי קבוצתי, הישגי הקבוצה, כולם… קבוצת התיכון פואר ממוריאל בה שיחק ניצחה ב- 71 משחקים ברציפות. ב- U.C.L.A., הוא היה אחד מהשחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של האוניברסיטה כשזכה בשלוש אליפויות לאומיות ובשלושה תארי השחקן המצטיין בליגת המכללות. משך עשרים שנות הקריירה שלו בנ.ב.א. הוא זכה בשש אליפויות, אותו מספר כמו מייקל ג'ורדן, ובתואר MVP אחד יותר ממנו (ששה סך הכל). הוא השחקן המוביל בנ.ב.א. בכל הזמנים במספר הנקודות שקלע. למרות כל אלו השיחות על גדולתו מהולות בדרך כלל בסוג של ניכור, קצת כאילו ראוי להזכיר את גדולתו אך לא להתעכב עליה יותר מדי.

לכל אורך השנים הוא ניסה לספר בכתיבתו את הצד שלו של הסיפור. בהיותו בתיכון עבד עבדול ג'באר בקייצים בעיתון בהארלם וסיקר את מהומות 1964 שהיו בה. שאיפותיו הספרותיות מעולם לא נזנחו. באמצע שנות השבעים הוא פגש בסופר גאיי טיילס כשזה עשה מחקר לספרו "אשת שכנך" (‘‘Thy Neighbor’s Wife’’) באחוזת פלייבוי. באותה שיחה הוא סיפר לטיילס שלכשיפרוש, ברצונו להיות סופר ספורט. "זה נראה היה כדבר משונה כל כך להודות בו," סיפר לי טיילס, "כאילו הוא רצה להיות מישהו אחר. הוא היה תקוע בגוף הענק הזה, אבל שאיפותיו היו מצומצמות: הוא רצה להיות האדם שבתא העיתונות. אתה לא מצפה מאדם שיש לו בכל שריר משריריו הילה של כוכב לרצות להיות סופר."

הרבה יותר מאוחר, בנסיעה חזרה לניו יורק, ליווה עבדול ג'באר את טיילס ל"אליינס", מסעדה בצדה המזרחי העליון של ניו יורק שאירחה את העליתה הספרותית של העיר. "הוא רצה להיות עם סופרים," אמר טיילס," הוא רצה לפגוש את ויליאם סטירון ואת נורמן מיילר. ושוב, חשבתי שזה מאוד לא רגיל. נראה היה כאילו יש בו חלק שרצה להיות איש רוח ולא איש גוף."

בשנת 1983 פרסם עבדול ג'באר את ספרו "צעדים ענקיים" (‘‘Giant Steps’’), האוטוביוגרפיה הראשונה מבין שתי האוטוביוגרפיות המקיפות שלו. הוא כתב על ילדותו והתבגרותו בשנות החמישים והששים בשכונת אינווד שבאפר-מנהטן, בנו היחיד של נגן טרומבון בג'וליארד שהפך לשוטר תנועה ושל אישה מסוגננת מדרום קרוליינה שדרשה שבנה יקבל השכלה ראויה. כילד הסתובב עבדול ג'אבר, ששמו מלידה היה פרדיננד לואיס אלסינדור ג'וניור, עם חבורת ילדים מגוונת מהמעמד הבינוני. עידן התמימות הגיע בפתאומיות לקצו עת חברו הטוב ביותר, ילד לבן ששמו ג'וני, בגד בו כשכינה אותו בכתה ז' בשם "ארנב ג'ונגל" ו"ניגר". "אני פשוט צחקתי עליו," כתב עבדול ג'באר, "'אתה, אתה… בקבוק חלב.' זה היה הדבר הלבן היחיד שיכולתי לחשוב עליו."

כשהוא הגיע לתיכון פואר ממוריאל, עבדול ג'באר היה כבר ידוע בכל רחבי העיר ככוכב כדורסל עולה. כתבו עליו בעיתוני הספורט היומיים וניגשו ופנו אליו יום-יום ברכבת התחתית. מספר שבועות לאחר יום הולדתו הששה עשר, צילמו את דיוקנו לעיתון. מאמנו שהגן עליו מפני העיתונאים, ושאתו היו לו יחסים קרובים מאוד היה אירי חמום מוח בשם ג'ק דונהיו. האיש המבוגר דיבר עם הכוכב שלו על הגזענות שהוא היה עד לה כאשר היה מוצב בפורט נוקס שבקנטקי. בטיול לבדו בשנת 1962 לדרום ארה"ב קארים "זכה" לחוות על בשרו את חוקי ג'ים קרואו [חוקים שנועדו לכפות את ההפרדה הגזעית בדרום ארה"ב. המתרגם]. "ולכן הבנתי מעט ממה שמר דונהיו דיבר עליו," הוא כתב. "הוא היה בטוח שהגזענות לא תמות לפני שכל הגזענים ימותו, וגם אני חשבתי כמוהו. מה שלא אמרתי לו הוא זה שאני מקווה שזה יקרה במהרה ושאני אשמח אם אוכל לתרום לכך. אמנם לא הייתי מוכן לחלוטין לאחוז בנשק בידיי, אך בהחלט הכרתי מקרוב את הדחף לעשות זאת. (יחסיו הקרובים עם דונהיו ניזוקו כאשר המאמן אמר לבן חסותו שהוא מתנהג כמו "ניגר" במהלך שיחה במחצית אחד המשחקים.)

בשנה שלאחר מכן הופצצה הכנסייה הבפטיסטית שבעיר בירמינגהאם שבאלבאמה וארבעה נערות שחורות נהרגו ואחת התעוורה חלקית. הדחף של עבדול ג'באר התקשח למשהו חזק יותר. "כשצפיתי בהתמרמרות המוסרית חסרת האונים של המטיפים בדרום," הוא כותב, "בסיקור הקר של אמצעי התקשורת הלבנים ובפוזות שעשה ג'ון פ. קנדי בבית הלבן, עוצבה מחדש תפישת עולמי. האמונה שלי היתה שווה כאבן חצץ בכנסייה, והכעס שלי הפך לרסיסי מכונת ירייה. הייתי הורג בשמחה בעצמי את מי שהרג את הילדות האלו."

לאחר שכמעט כל אוניברסיטאות הכדורסל ניסו לגייס אותו לשורותיהן, בחר עבדול ג'באר ב- .U.C.L.A. שם הוא למד ספרות אנגלית והיסטוריה, לקח L.S.D. והוקסם בידי "האוטוביוגרפיה של מלקולם אקס" [כומר אמריקאי-אפריקאי, נואם ופעיל זכויות אדם שהטיף לעליונות השחורים ולפעולות נגד לבנים. הוא התאסלם ונרצח בשל דעותיו. ספרו זה נחשב לאחד המשפיעים במאה העשרים. – המתרגם]. לאחר העונה הראשונה שלו על המגרש, אסרה בגללו ועדת החוקה של ארגון הקולג'ים על הטבעות, הרבה מאחר ולעבדול ג'באר היה ממוצע של 29.5 נקודות למשחק ב- 67 אחוזי הצלחה. גם שחקנים אחרים הטביעו אך לא בתדירות גדולה ובעוצמה גדולה כמותו. שינוי חוקה זה קיבל כתוצאה מכך את השם הבלתי רשמי "חוק אלסינדור". "הם בבירור עשו זאת כדי להמעיט את הדומיננטיות שלי במשחק," כותב עבדול ג'באר ב"צעדים ענקיים". "ברור בה במידה שאילו הייתי לבן הם לא היו עושים זאת. ההטבעה היא אחת מן התענוגות הגדולים ביותר לקהל הכדורסל, ולא היתה שום סיבה לוותר עליו מלבד העובדה שהכושי הזה וכושים אחרים משתלטים על המשחק…" ועדיין, U.C.L.A. זכתה שוב באליפות הלאומית בשנה שאחרי.

באותה שנה סירב עבדול ג'באר לשחק באולימפיאדת 1968 מאחר והוא לא היה מוכן לייצג את הארץ שלא התייחסה אליו כאל שווה בין שווים. העיתונות הוקיעה אותו בשל כך. ג'ו גאראגיולה, מנחה תכנית הטלוויזיה "היום (‘‘Today’’), שחקן בייסבול בעברו שהפך לידוען טלוויזיה, שאל את עבדול ג'באר מדוע הוא לא מוכן לשחק למען מדינתו.

"כן, אני גר כאן," אמר עבדול ג'באר, "אך זו אינה באמת המדינה שלי."

"אם כך, יש לזה רק פיתרון אחד, " אמר גאראגיולה, "אולי אתה צריך לעבור לארץ אחרת."

יחסיו של עבדול ג'באר עם העיתונות רק החמירו.

בשנת 1969 גויס עבדול ג'באר לשורות המילווקי באקס, קבוצה בשורותיה הוא הביא לכלל שלמות את קליעת ה"סקיי הוק" ["וו השחקים". המתרגם] שלו, שהיתה זריקה נשגבה דמוית בלט בה נעשתה קפיצה מלאת עצמה על רגל אחת בעודו משחרר את הכדור אל הטבעת בידו האחת. בהיותו במילווקי הוא זכה בשלושה מששת תארי ה M.V.P. שלו. לפני המשחקים קרא עבדול ג'באר ספרים לפני הלוקר שלו כדי להימנע משיג-ושיח עם העיתונאים. (ברשימת הקריאה שלו בשנים אלו היה סר ארתור קונן דוייל שעורר מחדש את העניין שהיה לו בילדותו בשרלוק הולמס. הוא העריץ את יכולתו של הבלש לעבד כמות ענקית של מידע.) הוא נודע לשמצה על כך שגער בעיתונאים אם הוא חשב שהם מנסים לפתות אותו לענות תשובה קיצונית ושנויה במחלוקת.

מעצם היותו של הכדורסל משוחק עם מכנסיים קצרים וללא קסדת מגן, הרי הוא יוצר מעין אינטימיות ייחודית שממקדת את תשומת הלב בכל הבעת-פנים ותנועת גוף. אנשים שיבחו את מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט על האופן בו הם חושקים את לסתותיהם בנחרצות הזמן המשחק. עבדול ג'באר נשפט אז ועודנו נשפט היום על פניו חמורות הסבר, כמו-גם על האופן חסר השמחה לכאורה בו הוא רץ על המגרש. הוא עבר לשורות הלייקרז לפני תחילת עונת 1975-76 וזכה בעוד שני תארי M.V.P. בשתי שנותיו הראשונות במדיהם, אך הקבוצה לא היתה מגובשת. עם הגיעו של מאג'יק ג'ונסון לקבוצה בשנת 1979 ראו אנשי המדיה במאג'יק את המושיע של הקבוצה. הם אהבו את חיוכו הקורן והכתירו אותו כשחקן "שופע חיוניות וחום", כמי שאמור להוות דוגמה בהתנהגותו, וזאת בניגוד לאנוכיות ולשחצנות של עבדול ג'באר המתבודד.

למרות שהיה מודע עד כאב לתפקידו במערכת היחסים הבין-אישיים שלו עם מאג'יק, מצא עצמו עבדול ג'באר נמשך להתלהבותו של הרוקי. הוא החל להיפתח בדרכו המוזרה. הוא בחר להסביר את עצמו לציבור בכך שכתב ספר בו הוא חיבר דיון שעסק, בפרטי פרטים חמורי סבר, בכעס שלו כלפי האנשים הלבנים וכיצד הוא השפיע על הבחירות שהוא עשה בצעירותו. הוא לא התנצל בו על מאומה.

זהו למעשה הפאראדוכס של עבדול ג'באר: הוא אדם שאכפת לו מספיק מהמורשת שלו עד כדי כך שכתב שתי ביוגרפיות, אך הוא מסרב בו-בזמן לעסוק בהחלקת הזוויות החדות, בטמינת הראש בחול ובפעולות העריכה הנדרשות כל-כך מדמות ציבורית. במקום זאת הוא מתעקש על כך שתקבל את הצד שלו של האמת, אפילו אם האמת היא שבשנת 1968 היה לו קשה לעתים להתייחס בצורה מתורבתת לילדים ושהוא עדיין סירב בה ללחוץ את ידיהם של כתבים.

עבדול ג'באר מזדקף רק לעתים נדירות למלוא גובהו. במקום זאת הוא "מתגבן": כתפיו נמצאות קרוב למפרקיו והוא טומן את סנטרו בצווארו. זוהי הסתגלות הכרחית לעולם שאינו מתוכנן לאדם גבוה כמוהו. ואולם, במכונית בדרך לארוחת הצהריים הוא מתח את צווארו על המושב, צפה בקו השמיים המשתנה וטופף באצבעותיו על ברכיו לקצב נעימת הג'אז שברדיו. הוא אמר שהוא פעם קיווה לבלות חלק מהזמן אחרי פרישתו בבראונטאון שבהארלם אך הקהל ותשומת הלב הבלתי-פוסקת הכריחו אותו לעבור לגור בפרבר של לוס אנג'לס, מקום בו יכול הוא להסתובב ללא ההטרדה המתמדת של מדרכות מלאות בעוברי אורח בוהים. הוא גרוש כעת ויש לו חמישה ילדים: שלושה מאשתו לשעבר חבּיבּה ושניים מנשים אחרות. הוא גר לבדו. הוא דיבר על ניתוח החרום שעבר, בו בוצעו בלבו ארבעה מעקפים זה לאחרונה, אך התעקש על כך שלא חווה שום התגלות בעקבות סכנת המוות בה הוא היה.

הוכנסנו למסעדה בקומה הראשונה של בניין האמפייר סטייט בלידינג שבשדרה החמישית. עבדול ג'באר קיפל את עצמו לתוך תא פינתי – תהליך שדרש ממנו להוציא את רגליו מתחת לשולחן בזווית של 45 מעלות – והזמין צ'יזבורגר. כאשר האוכל הגיע, עבדול ג'באר אכל כמו ציפור, בורר בקפידה (כאילו היה בניתוח) את החלקים. אך מצב הרוח שלו השתפר. הוא צחקק לאור הזרם המסחרר של מילותיה הנאמרות מתוך חוסר תשומת-לב של מוראלס, הילל ושיבח את הפקחות העסקית שלה ואפילו חייך.

הוא דיבר בהתלהבות על הערצתו לג'ון לה קארה [מחבר סדרת ספרי הריגול הטובה והמציאותית ביותר שנכתבה. המתרגם] ועל הספר "הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים" מאת אדגר אלן פו [יצא לאור בעברית בשנת 2008. המתרגם] כמו גם על כתיבתו שלו, עליה הוא עובד משך שלוש שעות כל בוקר לפני ש…, כפי שהוא מכנה זאת, "הראש שלי מזדהם בדאגות אחרות." הוא אמר לי שכאשר הוא כותב חומרים שהוא ממציא [כמו רומנים או סיפורים ולא כמו מחקר – המתרגם] הוא קורא את אלמור ליאונרד ורוס תומאס כדי לקבל השראה לדיאלוגים. כשהוא מפנה את תשומת לבו לענייני סגנון, הוא נוהג לקרוא סופרים מגוונים החל מג'יליאן פלין שכתבה את "נעלמת" [במקור: ‘‘Gone Girl’’, יצא לאור בעברית בשנת 2014. המתרגם] וכלה בסופרת הניסיונית והמוזרה מירנדה ג'ולי.

כל ספריו של עבדול ג'באר נכתבו עם מחבר-שותף. הוא עבד עם המשורר אנטוני וולטון על ההיסטוריה של גדוד הטנקים השחור. וולטון אמר לי שהתהליך של כתיבת ספר עם עבדול ג'באר מערב ומחייב עיבוד ספרותי של ארגזי המחקר של עבדול ג'באר שכוללים סרטי וידיאו, תמונות ישנות, רשימות אנשי קשר וביבליוגרפיות. "אני זוכר שכאשר קלטתי שהסיפור יהיה סיפורה של פלוגה אחת בלבד," אמר וולטון, "והרי זהו אחד מהסיפורים העתיקים ביותר בעולם, כזה ששורשיו כבר באיליאדה, רק אז הבנתי מדוע ועד כמה קארים היה נרגש כששוחחנו על כך."

"רק תאר לעצמך מה זה היה להיות הוא," הוסיף וולטון. "זה היה אחרי חמישים שנה בהם הוא היה גבוה יותר בחצי מטר מכולם, אך גם בעל האינטיליגנציה והמוח שלו. תאר לעצמך שאתה הראש הבולט הזה שמגיח מלמעלה בזמן הכוח השחור. הוא פשוט בחור עם ראש אחר."

בשנים האחרונות הפנה עבדול ג'באר את תשומת לבו לאינטרנט, מקום בו הוא מצא תפקיד מפתיע בקרב הפרשנים המקוונים. הוא כתב על לנה דאנהאם [שחקנית, סופרת, תסריטאית, במאית ומפיקה אמריקאית. המתרגם], על המהומות בפרגוסון [פרטים בהמשך. המתרגם], על השיימינג שעשו לגופה של סרינה וויליאמס, על הירי בצ'רלסטון [פיגוע ירי שנעשה כפשע שנאה בכנסייה האפריקנית מתודיסטית אפיסקופלית עמנואל בצא'רלסטון שבקרוליינה הדרומית. המתרגם] ועל דונלד טראמפ. (טראמפ הגיב לאחד מהטורים שעבדול ג'באר כתב עליו בכך שהדפיס אותו וכתב עליו במרקר: "קארים, כעת אני מבין מדוע העיתונות התייחסה אליך כל השנים בצורה כה רעה. …אין לך מושג לגבי החיים ולגבי מה צריך לעשות כדי שאמריקה תחזור לגדולתה! מיטב האיחולים."). הטורים שלו, הנוקשים מעט והעמוסים בציטוטים מטוני מוריסון וארנסט המינגוויי, מדגימים את השינוי בתפישה הפוליטית של עבדול ג'באר: הוא הפך לפרגמטי שרואה את הנתיב ל"הרמוניה בין-גזעית" כנקודה על רצף זמנים בו אתה יכול או לצעוד קדימה או לצעוד לאחור. הטור שלו על רחל דולזל, נשיאת האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים שהטעתה אנשים לחשוב שהיא אישה שחורה, נקט בטון פייסני. "הוא השתתפה בקרבות מזה כמה שנים ונראה כי היא עושה עבודה ממדרגה ראשונה," כתב עבדול ג'באר, "בשורה התחתונה: הקהילה השחורה נמצאת במצב טוב יותר הודות למאמציה."

אני מצאתי את עצמי חושב כיצד היתה מתפתחת הקריירה של עבדול ג'באר אילו היא היתה מתרחשת שלושים שנה מאוחר יותר. המדיה החברתית איפשרה לספורטאים גישה ישירה לאוהדיהם ובכך הפכה את תפקידם של שידורי הספורט כמתווכים, כמדווחים וכמתרגמים למיותר. היא גם עודדה את הספורטאים המקצוענים לנקוט עמדות פוליטיות, מה שלא היה קורה לפני חמש שנים אפילו. בזמן המהומות בעיר פרגוסון בסתיו שעבר [בהן הרג שוטר לבן צעיר שחור על לא עוול בכפו. המתרגם], יצאו שחקני קבוצת סיינט לואיס ראמס אל השדה כשידיהם מורמות במחאה. גם בזמן המחאות על רצח אריק גארנר בניו יורק בדצמבר [נחנק בידי שוטר. המתרגם], לבשו לה-ברון ג'יימס, קיירי אירווינג ועוד מספר שחקני נ.ב.א. טי-שירטים ועליהן כתוב "אינני יכול לנשום" בזמן החימום למשחקים.

מחאות אלו, משמעותיות ככל שהיו, מחווירות לעומת הסיכון שנטל עבדול ג'באר על עצמו עוד לפני תחילת, כמו גם במשך, הקריירה המקצוענית שלו. סירובו לשחק באולימפיאדה וגאוותו אל מול הכתבים אולי לא פגעו בו ביחסיו בתוך קבוצת הלייקרס אך בהחלט פגמו בזיכרון הציבורי אותו ובמורשתו הפומבית. בכך שהטיל עצמו אל בור הצחנה של קובעי דעת הקהל, מקום בו המוניטין שלו יכול להתעוות בקלות, הכתים עבדול ג'באר את המורשת שלו. נראה כאילו האיש הזקן עם הדעות שאינן נעימות לאוזן והבלתי מתפשרות שלו, מצא לעצמו סופסוף קהל.

עבדול ג'באר מקדיש תשומת לב ומחשבה ללבושו. כמעט כל פריט לבוש שלו חייב להיות תפור במיוחד עבורו. בשנת 1967 צילם אותו טיים מגזין כשהוא נמדד בחנות בגדי גברים. החייט עמד על כסא כדי שיוכל לחבוק בידיו ולמדוד את חזהו של עבדול ג'באר. כאשר פגשתי אותו בלנגהאם, כחודש אחרי שבקרנו בגן החיות, הוא התלבש באותו ערב בחולצה לבנה פשוטה אך מגוהצת ללא רבב, ובזוג מכנסיים צמודים בצבע שחור שבטשו ברצפת החדר כשחיפש אחר הבלייזר שלו. עמדנו לצאת לכיוון ה- Village Vanguard, מקום בו הוא עמד לפגוש בצוות צילום שעמד לסיים את צילומי הסרט הדוקומנטרי ביוגרפי עליו ששמו, המתאים כל כך, הוא: "קארים: מיעוט של אדם אחד". שחקן הכדורסל עבדול ג'באר הוא מלוס אנג'לס אך לו אלסינדור, הילד שהסתובב סביב מועדוני ג'אז, ששיחק משחקים מזדמנים ברוקר פארק הידוע שבהארלם, והסתובב במסיבות עם ווילט צ'מברלין, הוא ניו יורקי קוסמופוליטני למהדרין.

לפני שיצאנו שאלתי את עבדול ג'באר אם הוא אי פעם ייחל לכך שהוא היה משחק בעידן המדיה החברתיים [מדיה פירושו "אמצעי תקשורת", ברבים. המתרגם], והאם טוויטר ואינסטגרם לא היו נותנים לו דרך אידיאלית יותר לתקשר עם אוהדיו?

"זה היה יכול להיות נפלא," הוא אמר, "זה היה יכול להיות נחמד להיות מסוגל באמת ובתמים להסביר את עצמי בדרך בה אני בוחר להסביר את עצמי."

הוא החל לדבר על מאג'יק ג'ונסון שמתויג למרות השנים שעברו והנתיבים השונים בהם הם פסעו כאנטי-תזה של קארים. במקום בו קארים נחשב כקודר, מאג'יק נחשב פתוח וחברותי. במקום בו קארים נחשב כמכני, מאג'יק היה יצירתי. לטוב ולרע, עבדול ג'באר – דחליל כדורסל שכמותו – נעקר משורשיו והושלך הצדה מעצם היותו מוגדר ע"י השוני בינו לבין מאג'יק.

"אני הבנתי מדוע אנשים חיבבו אותו," אמר לי עבדול ג'באר. "היה לו החיוך הנהדר הזה, ולכן אנשים לבנים חשבו שהחיים שלו הם בסדר. הם חשבו שהגזענות לא השפיעה עליו. הם כמובן טעו. אך זו היא הדרך בה הם תפשו אותו כשהם הסתכלו עליו. מאג'יק גרם לאנשים לבנים לחוש בנוח, במיוחד עם… עצמם…"

שאלתי את עבדול ג'באר אם הוא התחרט על הדרך בה הוא נהג בעיתונות והאם הוא ייחל אי פעם שהוא היה מרצה את העיתונאים קצת יותר בתקווה שהם יעזרו לקהל האוהדים להכיר אותו טוב יותר.

"הו, כן," הוא אמר. "הבעיה היא שלא הבנתי אז עד כמה זה פגע בי." והוא הסתובב הצדה. "זה פגע ממש ממש בציפור נפשי."

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 60 תגובות

  1. מנחם לס

    27 ספט 2015 05:03:35

    מאמר חשוב ביותר המנסה להסביר את הקונפליקטים בנפשו של השחקן הדומיננטי ביותר בכל הזמנים. אני מכיר אותו משך שנים של ביקורים בחדרי ההלבשה שלמ הלייקרס, בעיקר במשחקי הפלייאוף נגד הסלטיקס.
    אני מקבל את רוב המסקנות של כותב המאמר, אבל לא את המסקנה הראשית: לדעתי הסיבה העיקרית והחשובה ביותר לחומרת פניו ומניעתו משיחות עם עתונאים וה-'קיבצים' הרגילים היא ראשית כל ביישנותו, ולא מלחמתו כשחור בגזע הלבן המנסה להיות עליון עליו.
    שוחחתי איתו כמה פעמים ואפילו איתי הוא השפיל את עיניו ולא תקע בי מבט ישיר. רק כשאמרתי לו שאני מההולי לנד הוא הרים את עיניו לשנייה והורידן מיד.
    הוא היה ביישן ברמה קלינית ממש, וקראתי שהיתךה לו בעייה פסיכולוגית בלהיות כה גבוה, וכנראה שמזה נבעה ביישנותו.
    כל הדברים האחרים – המילטנטיות והכל היו לדעתי משניים לביישנותו, ואולי אפילו הוא יצר את דמות השחור המיליטנטי הקשה כדי שיעזבו אותו במנוחה.

  2. מנחם לס

    27 ספט 2015 05:09:30

    ג'באר הוא אדם אינטיליגנטי ביותר והוא מעדיף לדבר על דברים אחרים ברומו של עולם, ולא על כדורסל. אולי גם בגלל זה הוא תמיד טען (וטוען) שהעז מניגולט היה השחקן הגדול מכולם, כולל מייקל. הוא עושה זאת כדי שיעזבו אותו במנוחה.
    האדם שלדעתי השפיע עליו לטובה יותר מכל אחד אחר היה ג'ון וודן מאמנו ב-UCLA שקיבל אותו כפי שהוא ולא נתן לו כל יחס מיוחד. הוא העריך זאת מאד. וודן – שהיה גם מורה לאנגלית – היה יושב איתו שעות ומדסקס את השפה, התפתחותה, ולך תדע מה עוד. וודן היה אולי האדם הלבן הראשון שלא התייחס אליו רק כשחקן כדורסל גדול אלא כ HUMAN BEING

  3. מנחם לס

    27 ספט 2015 05:13:57

    כתבתי על כך כבר מזמן: בנוסף לוודן, אחד הדברים שעזרו מאד לשינוי גדול בהתייחסותו לעולם החיצוני (הלבן בעיקרו) היתה השריפה הגדולה בביתו ששרפה את כל מה שהיה לו. מיד החלה לבוא עזרה מכל מיני מקורות ואנשים. אנשים שהוא לא הכיר – ולא עשירים – שלחו לו עזרה מעזרה שונה – כסף ומה לו. לקרים היה אוסף תקליטים ענק ומיוחד. אנשים שלחו לו תקליטים מיוחדים במינם שלא ניתן יותר להשיגם בחנויות.
    הוא אמר לעתונאי מהל"א טיימס: הייתי בשוק מנכונות אנשים זרים לעזור לי בכל. לא הבנתי זאת. אח"כ התחלתי להאמין שישנם הרבה אנשים טובי לב, וצבע עורם לא משנה.

  4. מנחם לס

    27 ספט 2015 05:22:17

    אני כל פעם ניזכר בדברים נוספים עליו:

    אחד הדברים האהובים עליו היה כתיבת ספרי ילדים כי הוא תמיד טען שהם-הם התקווה האמיתית לחיסול האפלייה.
    הוא גם מאד 'פרו-יהודים'. הוא כתב הרבה על היהודים ותרומתם מעל ומעבר בCIVIL RIGHT MOVEMENT, והיה הקול השחור העיקרי שדיבר נגד השחורים המוסלמים שטענו שהיהודים הם-הם העשירים שבגללם קיים הבדל מעמדות גזעיים כזה גדול. הוא סיפר שוב ושוב על עזרת היהודים המיוחדת במלחמה באפלייה. הוא דיבר על כך שכמוסלמי הוא יודע שהאיסלם היא 'דם שוחרת שלום' וכואב לו שהשחורים המוסלמים האמריקאים מתקיפים יהודים. הוא גם כתב על השואה שהיתה "האסון הגדול היותר שקרה בעולם המודרני"
    לאחרונה הוא דיבר על הטרור של ISIS והסכנה לעולם מטרוריסטים דתיים

  5. מנחם לס

    27 ספט 2015 05:24:41

    הוא אף פעם לא חבר לשחורים הייקונים בספורט, מלבד מוחמד עלי וג'ים בראון. כל האחרים – מג'יק, מייקל, קובי, לברון – הם לא בחוג האנשים שהוא בקשר איתם.
    לדעתי הסיבה היא שהוא מרגיש שהם לא עשו מספיק עבור הגזע השחור בארה"ב.

  6. גיא

    27 ספט 2015 05:35:22

    תרגום נהדר למאמר מצויין.
    ,Brothers in Arms: The Epic Story of the 761st Tank Battalion"
    ".WWII's Forgotten Heroes
    שמוזכר בכתבה מומלץ בחום.

    בחודשים האחרונים יצא לי לנבור בסטטיסטיקות וצפות בכמות לא קטנה של קטעי וידאו של משחקיו של קארים בשנות ה-70'.
    המסקנה עליה הגעתי היא שברשימה שלי הוא קפץ למקום הראשון בטבלת ה-G.O.A.T,
    והשסיבה שהוא לא מוזכר באותה תדירות כמו שחקנים ששיחקו לצידו (מג'יק) או נגדו (בירד) היא ההיעדר של תמיכה מצד עיתונות הספורט (פשוט אף פעם לא סלחו לו על כך שהוא קארים, ולא מג'יק)

  7. דאג קולינס

    27 ספט 2015 07:12:55

    תודה מנחם. כארים שחקן הכדורסל הגדול ביותר. מוחמד עלי הספורטאי הגדול ביותר. לאנשים מסוגם השפעה ענקית על החברה. יש להם זכויות בהתפתחות המודעות החברתית ובשינויים החיוביים שהחברה עברה בשנות השישים ואילך. אנשים אמיצים ספורטאים ענקים.

  8. אפלטון

    27 ספט 2015 08:12:22

    תרגום פשוט נפלא! למי הקרדיט על התרגום?
    קארים ללא ספק הדמות הכי מסתורית בספורט ביחס להכרה שקיבל.
    אין ילד שלא מכיר את השם, אבל באמת אף אחד לא מכיר אותו.
    תמיד נראה לי יותר מתאים להיות נזיר בודהיסטי אבל כנראה הוא מיליטנטי מדי בשביל שזה יעבוד.
    ככה או ככה, הוא בהחלט בטופ 3 של הכדורסלנים אי פעם, ולא נראה ליש מי שיערער על הקביעה הזו

  9. איתי

    27 ספט 2015 09:02:51

    תודה על התרגום קראתי הכל והבנתי שכל מה שקראתי על הבחור בעבר היה נכון…. מתנצל מראש אבל העניין שלי בקארים מעבר להיותו שחקן כדורסל הוא מצומצם ביותר במיוחד כשהוא מסתובב סביב עצמו בלבד. 🙂

  10. גיא

    27 ספט 2015 09:03:29

    כשיצא הפוסט על חמישיית שנות ה-70', היה דיון על מעמדו של קארים מול וולטון על רקע גמר המערב של פלייאוף 77'.
    (4 – 0 לפורטלנד על הלייקרס)
    אני חושב שכאשר לוקחים את עונת 1976/7 כעונת מבחן ליכולת של קארים,
    אז דווקא האישיות שלו היא שמתבלטת.

    קארים הוביל את הלייקרס לעונה של 53 נצחונות. כשחושבים על הלייקרס זה נראה מובן מאליו, אבל כבודקים את הסגל מגלים שהשחקנים המובילים לצידו היו:
    לושיס אלן,
    קייזי ראסל,
    קרמיט וושינגטון,
    ארל טאטום.
    כאשר ראסל (16 נק') ואלן (14 נק') הם השחקנים היחידים בקבוצה עם דאבל פיגרס.
    ולמרות שקארים היה הסנטר של הקבוצה, ואחד הסקוררים היעילים בהיסטוריה של המשחק, השחקן עם הכי הרבה אס' בקבוצה היה אלן (5.2), שני באסיסטים בקבוצה? קארים.
    מסקרן כמה מגולשי האתר מכירים את שמות השחקנים הללו.

    העובדה שקארים המשיך לסחוב את הקבוצה כמיטב יכולתו, בלי ביקורת על המאמן (כמו של מג'יק בתחילת שנות ה-80) ובלי לדרוש טרייד (כמו של כל כוכב, או כוכב בעיני עצמו, כיום. וכמו בראיינט, רגע לפני הטרייד עבור פאו)
    אומרת המון על אישיותו.

    אין עוד שחקן שעשה יותר עם פחות. 53 נצחונות עם הרכב של שחקנים שבמצטבר בקריירה, לפני ואחרי עונת 77', יש להם ביחיד 2 הופעות באול סטאר (וושינגטון וראסל)

    אחרי עונה של 26 נק', 13 רב', 4 אס', 3 חס',
    קארים שדרג את יכולתו בפלייאוף ל-
    34.6 נק' (ב-60%), 17.7 רב', 4.1 אס', 3.5 חס', 1.7 חט'.

    יודעים לעוד כמה שחקנים יש פלייאוף עם 30+ נק', 15+ רב', 4+ אס', 3+ חס'?
    (חיפשתי לפי קריטריונים נמוכים מההישג של קארים, לתת סיכוי…)
    אין. קארים היחיד.

    ואם נוותר על הוורסטיליות, ונחפש שחקן עם 30 נק', 15 רב' ו-60% מהשדה (כך שגם עידן שחקני שנות ה-60 יכללו בחיפוש)
    אז עדיין התשובה היא שהיחיד להגיע למספרים הללו הוא קארים.

    חבל שקארים לא זכה לכבוד (לדעתי) שהגיע לו.
    אם רק היה יודע לחייך כמו מג'יק או להמנע מפוליטיקה כמו ג'ורדן,
    אז היום הדיון על ה-G.O.A.T היה מתחיל תמיד בקארים.

    (ואת הדעה הזאת אני כותב כאוהד הסאנס שלא סובל את הלייקרס, כאשר עד לאחרונה הייתי שותף לדעה הרווחת שג'ורדן הוא ה-G.O.A.T)

    1. e

      27 ספט 2015 09:24:03

      אני חושב שכל דיון הGOAT הוא בעייתי כי אין ממש אפשרות להשוואת בין שחקנים בעמדות שונות.

      הייתי בוחר בקארים כסנטר הטוב ביותר בלי היסוס

  12. Flash

    27 ספט 2015 09:51:16

    הוא מוסלמי מאמין? כולל תפילות?
    קשה להבין למה אדם ממיר את דתו ועוד לאיסלם, בתור אדם אינטיליגנטי שדי מיוסר מתחלואות החברה הבחירה שלו לא מובנת לי. מה גם שעבדות שחורים במדינות ערב מוסלמיות היה דבר מקובל עוד לפני האירופאים.

    1. דובי

      27 ספט 2015 11:10:56

      זאת לא שאלה שצריכה להישאל בצורה רטורית ופרובוקטיבית, אלא ברצינות ואחרי שקראת קצת יותר דברים שקארים כתב ואמר.
      מציע לתת כבוד לאדם שחווה גזענות על בשרו, והוא אחד מבני האדם היותר אינטליגנטיים ומשכילים שמסתובבים בינינו, ולשמוע אותו ברצינות.

      1. flash

        27 ספט 2015 11:34:05

        אני שואל ברצינות, אני לא בא מהמקום המתלהם שאוהב לשנוא ערבים וכול דבר שקשור לאסלאם, בישראל חלק יגדירו אותי כבוגד בגלל המפלגה שהצבעתי לה. ועדיין אדם באמת משכיל ומעניין, קשה לי להבין מה המקום של הדת הזאת בחיים שלו, אני אישית נגד דת באופן כללי אבל הדת הזאת ספציפית, כמה אפשר להציג אותה כדת של שלום שאין לכך שום משמעות במציאות.
        חייב לציין שאני מאוד מעריך אותו על כך שיש לו ביקורת עצמית כלפי הקהילה שלו(מוסלמים שחורים), לא הרבה מעיזים לבקר את הקהילה שלהם עצמם , ואני מאמין שביקורת פנימית היא כלי מאוד חשוב להתקדמות.

        1. דאג קולינס

          27 ספט 2015 14:03:19

          המחאה בשנות השישים. מלקולם x התאסלם. התחיל אצל אלייז׳ה אומת האיסלאם. התנועה בדלנית שהגדירה את השחורים באופן עצמאי בניגוד לוותר קינג שדרש מהלבנים זכויות.

    2. גיא

      27 ספט 2015 11:27:59

      רק להוסיף על מה שדובי כתב –
      אתה צריך לקרוא את האוטוביוגרפיה של מלקולם X, שהייתה גורם מכריע בהחלטה של קארים להתאסלם – לפני שאתה בוחר להעביר ביקורת על בחירתו של קארים להתאסלם.

        1. גיא

          27 ספט 2015 12:23:52

          יש משמעות עמוקה לטרנספורמצייה שעבר מלקולם X מחבר ב-"אומת האסלאם" לפעיל מרכזי בתנועה לזכויות האזרח.

          קארים התאסלם 5 שנים אחרי שמלקולס X נרצח על ידי חברים ב-"אומת האסלאם.

        2. דאג קולינס

          27 ספט 2015 14:11:32

          כאשר מלקולם נשאל ע״י מראיין לבן האם אתה שונא לבנים. ענה שלא מוכן לענות על השאלה. השיב: לקחנו אותנו בכוח מאפריקה, עברנו מסע גרוע מבהמות, כפתו, היכו, מכרו , אנסו, רצחו…..

  13. אסף

    27 ספט 2015 09:51:20

    מאמר מרתק,הזדמנות להיחשף לאישיות מיוחדת במינה של ספורטאי על שונה מאוד בנוף עושה רושם הן מבחינת הרב גוניות בתחומי העניין שלו והן מבחינת האומץ להגיד את אשר על ליבו בלי לחשוש ממה זה יעשה לתדמית שלו ,באופן כללי נראה שיש לו דרך משלו ואין בו פחד ללכת בה.

  14. דובי

    27 ספט 2015 11:03:23

    תודה מקרב לב על תרגום נפלא לכתבה שנותנת חריץ נוסף לדמותו של אחד השחקנים החשובים והמעניינים בהיסטוריה.
    יותר מהכל עושה חשק ללמוד ולקרוא עליו עוד, כי התוספות כאן לדמות של קארים הן מעטות, אם בכלל. הכותב המקורי של הכתבה מודה פחות או יותר שהם הסתובבו בניו יורק כשהנוכחות שלו עצמו מרכזית כמו מסטיק דבוק לנעל.

  15. דובי

    27 ספט 2015 11:07:21

    אני לגמרי מסכים עם מנחם. קארים הוא אחד הביישנים הכי גדולים שהיו, תרתי משמע.
    הבעיה שלו היא מרובעת. הוא ענק, הוא מפורסם, המחשבות שלו ביקורתיות ומורכבות, והוא לא יודע להסתיר ביקורת.
    ועכשיו לך תתחבא כשאתה 2.18, עם אחד הפרצופים הכי מזוהים בעולם, שחושב כמו נלסון מנדלה ומרטין לאתר קינג ומיליטנטי כמו מלקולם אקס.
    פלא שהוא מסתובב עם פרצוף מבואס רצח?

  17. MBK

    27 ספט 2015 12:13:33

    תודה על התרגום
    לדעתי עושים קצת עוול לקארים בסוגייה מי הסנטר הטוב בהיסטוריה
    הוא יכל לשחק בכל עידן מול כל שחקן שלא לומר להיות רלוונטי גם בגיל 40
    הגישה שלו גרמה לו להיות מוקצה אבל על המגרש הוא היה ה-שחקן ללא עוררין
    למרות השליטה שלו ב 70 הוא זכה רק באליפות אחת עם מג'יק הכל כבר התחבר

      1. MBK

        27 ספט 2015 12:51:53

        אכן כן
        למרות שזה יגמר בסוויפ בסיבוב הראשון
        בית המרכז קטלני השנה וגם הדוג'רס עם קרשאו וגקנייקי טובים יותר
        מישהו היה צריך לקחת את NL EAST וטוב שזה המטס

  18. Berch

    27 ספט 2015 13:02:13

    תודה על התרגום המשובח.
    גם בעייני שחקן ואיש משכמו ומעלה.

    אני אהבתי אותו בתור ילד כי היה לו את השם הכי הגיוני בליגה. הוא היה כזה ג׳אבאר (גבוה, אצלנו בשכונה) וקוראים לו ג׳אבאר….
    כל כך מתאים 🙂

  20. שי אבן צור

    27 ספט 2015 13:46:04

    המדרגים למיניהם יכולים לנסות להפחית מגדולתו בגלל היותו עוף מוזר וקשה לעיכול.
    לא יעזור להם! גדול לא פחות ממג'יק ובירד!

    תודה רבה למתרגם האלמוני שלא לקח קרדיט על העבודה הנפלאה(:-( …). חבל…

    אגב, מישהו יודע האם החלטתו להתאסלם היתה כתוצאה מהליך מתמשך או שמא אירוע ספציפי שהיווה טריגר מיידי לכך?

  21. IDO

    27 ספט 2015 13:47:47

    שנה שעברה עשיתי סדרה על פרות קדושות שאפשר לשחוט.

    אחת המסקנות שהגעתי עליה שמבחינת שחקני ה NBA . קארים היה ראשון במעלה (אליפויות / MVP / דקות משחק / נקודות / קריירת מכללות) וצריך להיות הפנים של הליגה.

    כיוון שהוא סופר אינטלגנט, ובטח הגיע למסקנה הזאת בעצמו כבר לפני שנים. יש לו כל סיבה בעולם להיות מתוסכל

    – – –

    תודה על התרגום

  22. אלעד אייל

    27 ספט 2015 14:05:50

    מולי תודה על התרגום המצוין וההשקעה הניכרת.
    אני רק לא מבין נקודה אחת, אם קארים כזה ביישן למה הוא בחר לשחק ערב ערב מול 20,000 זוגות עיניים בוחנות כל מהלך, וכל העווית פנים שלו? דובי ?

    1. דובי

      27 ספט 2015 15:20:26

      שאלה נהדרת שראויה לראיון מעמיק עם האדם עצמו. בטוח שהעובדה שחלק את תשומת הלב עם קבוצה עזרה. קשה לראות אותו מצליח או אפילו בוחר בספורט אינדיבידואלי כמו טניס, למשל.
      תשווה לאריק איינשטיין שבאיזשהו שלב בחר להימנע לגמרי.
      יש לי עוד כמה כיוונים, אבל מאיה לוחצת להקריא לה ג'ורג' הסקרן.

      1. אלעד אייל

        27 ספט 2015 15:31:10

        אריק איינשטיין הוא באמת דוגמא מעניינת, כי הוא עצמו היה איש מלא כריזמה ומנהיגות וחוש הומור נהדר, ויחד עם זאת ביישן מאד. זה רק מראה עד כמה נפש האדם מורכבת ומלאה צרכים ורצונות שונים המושכים לכיוונים מנוגדים וחיים בכפיפה אחת. בכל אופן זה נושא מרתק לדון בו.

  23. מוש השור

    27 ספט 2015 15:04:34

    תרגום נפלא, תודה רבה.. בהחלט היה נחשב ל GOAT עם קצת יותר יחצנות.. אגב הספר של מלקולם x נפלא, אני לא בטוח שיש לו תרגום לעברית. מי שלא בקטע של ספרים יש גם את הסרט עם דנזל וושינגטון, למיטב זיכרוני סרט מצויין

  24. ולדי קוגן

    27 ספט 2015 16:03:29

    קראתי גם את המאמר המקורי, והתרגום מצוין. קארים היה שחקן גדול(טופ 5 ללא ספק), לא משנה מא איזה עיתונאי מפגר סטייל ברוסארד, ווינדאורסט/ דביל אקראי אחר עם מקלדת כתב עליו. שחקן גדול ואדם גדול.

  27. מומי שאוהב חציל בטחינה

    27 ספט 2015 17:11:23

    חבל שלא בחר להתגייר
    היה משחק בנבחרת ישראל ועושה אותנו גאים בו
    קארים היה אגדה , מס 2 אצל מומי אחרי מג'יק חיים של מומי

      1. מומי שאוהב חציל בטחינה

        27 ספט 2015 17:25:39

        זה לא לעניין דוקטור
        אחר הר תבור והשני גלבוע זה לא סימטרי ולא נעים בעין
        מומי מכיר את האשך והוא הולך רק על הטובות שבטובים

  30. שבתאי

    27 ספט 2015 20:59:05

    ראוי לציין לגבי קארים שהדראפט שבו נבחר במקום הראשון אז השחקן שהביר במקום השני באותו הדראפט הוא לא פחות ולא יותר מאשר טל ברודי מיודעינו

  31. sebastian

    27 ספט 2015 21:03:09

    טעות, טל ברודי נבחר במקום ה-12 בדראפט 1965 ואילו לו אלסינדור נבחר במקום הראשון בשנת 1969, תבדוק את נתוניך לפני שאתה מפרסם כאן תגובה

  33. שמייקל גורדון השני

    28 ספט 2015 00:16:11

    אני חושב שהוא השחקן הכי גדול בהיסטוריה, היעילות והתפוקה שלו למשך כל כך הרבה שנים הייתה מדהימה. יש נטייה לזלזל בכישרון של שחקנים גבוהים בגלל זה נוטים לתת לגארדים וסמול פורוורדים יותר קרדיט בדיון על השחקן הגדול בהסיטוריה. כארים שיחק בתקופה מאוד חשובה בליגה, ווילט לעומתו נהנה מיתרון גובה ופיזיות משמעותי מאוד בשנות ה-60 ולכן הסטטיסטיקות שלו.

  34. דורון האסטבן

    28 ספט 2015 02:59:38

    מאד מעניין, ואכן חובה לקרוא עוד לא סיימתי את הכתבה
    ואני אומר תודה מנחם אכן מרתק,
    אני מאד אוהב את הכתיבה היצירתית של מנחם
    אם הוא בוחר לתרגם אכן זה חשוב מאד
    וגם אחד שמתעצל לקרוא אנגלית למרות שכבר חלמתי באנגלית
    במזרח הרחוק ובאירופה שנים, אני בורח מקריאת אנגלית,
    אז תודה גדולה לכל תרגום מנחם מולי אפלטון…

  35. דורון האסטבן

    28 ספט 2015 03:03:04

    עכשיו אני נקרע מצחוק מומי הענק שקארים התגייר
    מומי גמרת עלינו חחח כמה רעיונות אדירים בחוש הומור משגע
    🙂 גם כל השיח מסביב

  37. חתוליו

    28 ספט 2015 21:57:42

    מאמר מצויין ותרגום על הכיפאק!
    משהו בסגנון המאמר הזכיר לי פרק מהספר ״המפגש עם חוליית הבריונים״ של ג׳ניפר איגן, פרק שעוסק גם הוא במפגש של עיתונאי עם כוכבת-על (אבל עם סיום שונה בתכלית).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט