אולם: מדיסון סקוור גארדן האחד והיחיד,  19,812 צופים במשחקי הניקס.

הם יפים, הם אופנתיים, הם מבינים כדורסל, והם סבלניים כמו תינוק רעב שנשאר רק עם אבא, ואמא לא השאירה לו בקבוק. לרווקים בינינו, תנסו לדמיין קקי דחוף וכל השירותים בקניון נעולים. ככה סבלניים. ואם משהו טוב לא יקרה העונה… הם ישרקו בוז כמו ברוב 16 השנים האחרונות.

מאמן: דרק פישר, עונה שניה כמאמן. אתם באמת רוצים לדעת מה המאזן שלו? קבלו:

מאזן בעונה החולפת: 17 – 65. זה יוצא 20 אחוז. נקודה שבע. מזכיר לי בדיחה של אדי מרפי, אבל זה ממש לא מצחיק. זה מאזן של מאמן שממשיך רק כי נשיא הקבוצה הוא המאהב שלו, או המאמן שלו לשעבר, או המאמן שלו לשעבר שחושב ששיטת המשולש זאת באמת שיטת משחק, ושאפשר להתאים אותה לקבוצה שבאמצע שלה יש את כרמלו אנטוני, ושהבנאדם הנכון לעשות את זה הוא דרק פישר. ואולי, רק אולי, הכישלון בעונה שעברה לא היה באשמת פיש? נחכה ונראה.

נשיא ואיש מפתח: פיל זן מאסטר כואב לי הגב אז אני לא יכול לאמן תראו מה הבאתי במקומי ג'קסון. הגיע עם הר של ציפיות, הקדיש שנה וחצי למחיקת כל זכר לקבוצה, ויצא מהקיץ האחרון עם סיכוי להיות חתום על קבוצה מנצחת. הקבוצה הנוכחית היא פרי יצירתו האישית, והצלחתה תהיה הצלחתו. כשלונה, אגב, צפוי להחזיר אלינו את אייזיאה תומאס,יקירו של הבעלים ג'יימס דולן.

בקצרה, זה מה שהיה לנו הקיץ –

עזבו: אחד בטרייד – טים הארדוואי ג'וניור, שעבר ערב הדראפט לאטלנטה תמורת בחירה 23, שהפכה להיות ג'ריאן גראנט. שישה נוספים סתם הלכו ושלום על ישראל – קווינסי אייסי (נאסף ע"י סקרמנטו), קול אולדריץ' (לאחרונה נצפה בל.א., בואכה קליפרס), אנדראה ברניאני (חתם בברוקלין. אף מילה עליו. אף מילה. אף מילה. אידיוט.), שיין לארקין (חתם בברוקלין), ג'ייסון סמית (חתם באורלנדו. אגב, היחיד בניקס ששיחק בעונה שעברה 82 משחקים), אלכסיי שווד (חתם בחימקי מוסקבה)

הצטרפו: ארון אפללו – שחקן חופשי, לשעבר BFF עם מלו בדנבר, שהגיע איתו עד גמר המערב. SG גדול או SF מהיר. לשעבר שחקן של 18 למשחק באורלנדו, שהתכווץ ל13 בעונה שעברה בפורטלנד. מביא ניסיון, הגנה טובה על שתי עמדות ויכולת התקפית מוכחת.

ג'ריאן גראנט – בחירה 23 בדראפט, שהגיעה תמורת טימי ג'וניור. PG גבוה שלקח את דיאנג'לו ראסל בליגת הקיץ לשמונה איבודים, וגם הראה יכולת מסירה וקליעה. אם הכל יילך כשורה, קלדרון, לשעבר מוסר של 9 למשחק, יהיה המנטור שלו עד שייפצע. ואם הכל ילך ממש כשורה, נשכח שג'קסון ויתר על מודאיי בבחירה 4 כדי לקחת את…

קריסטאאאפס פוווורזיייינגיססססס – כאמור, בחירה 4 בדראפט. תפסיקו לחפש. קונטרוברסלי היא המילה שניסיתם למצוא. לא רק בגלל שהיא מתחרזת עם פורזינגיס, אלא בעיקר כי היא מתארת בדיוק את הבחירה במשהו לבן לבן, רזה רזה ולטבי לטבי במקום הרביעי. הוא גבוה, הוא קולע, הוא מלא בתשוקה למשחק ובליגת הקיץ הוא האכיל קש את ג'ליל אוקאפור… תדמיינו את ברניאני עם חשק, או את נוביצקי בתחילת דרכו, או את דרקו מיליצ'יץ' בדוחות הדראפט. אבל היי, עד עכשיו העלה על עצמו הפורזינגיס 11 פאונד של שרירים, והגיע ל246 פאונד. אנטוני דייויס, שתדעו, רשום כ238.

ולמה הפורזינגיס עשה את זה? כי אמרו לו שזה יהפוך אותו לשחקן טוב יותר. איך? "פעמיים ביום חדר כושר, הרבה משקולות, לאכול הכי הרבה שאני יכול, לישון טוב". וואו, ילד, עשית לי את זה. רק אתמול קראתי שהוא נכנס לדיאטת 5000 קלוריות ביום כדי להעלות עוד שני קילו, ומעיד על עצמו שהוא רק מתחזק והולך.

אז כרגע, טפו טפו טפו, מלח מים, חמישה דגים לכיוון ירושלים… כרגע נראה טוב מכפי שציפינו. האם הוא יבשיל מספיק מהר כדי לשתף פעולה עם כרמלו בפלייאוף? עוד נראה.

רובין לופז – שחקן חופשי, מפורטלנד. החצי ההגנתי של הצמד ברוק את רובין לופז בע"מ. מביא הגנת רחבה מצוינת, שהיא לא רק 1.4 חסימות למשחק, אלא גם קשיחות, עבירות בלתי מתפשרות ואיום תמידי במרכז על כל גבוה וחודר. במספרים זה אומר שההגנה של פורטלנד לפני שהגיע ב2013 הייתה 26 בליגה, ומשם עלתה למקום ה16, וה10 בעונה שעברה. וכל זה, נזכיר, מול טים דאנקן, מארק גאסול, זאק ראנדולף, בלייק גריפין ואנטוני דייויס כיריבים ברחבות המערב. ההגנה של הניקס ברחבה, סתם להשוואה, הייתה 22 בליגה. בהצלחה ג'ינג'י, העם איתך.

קייל או'קווין – בסיין וטרייד מאורלנדו, תמורת משהו ב2019. איש השרירים שלנו בעונה הקרובה. הוא חזק, הוא עקשן והוא ניו יורקר במקור. שחקן של 10'6 שלא פוחד להתלכלך ברחבות… מאז אוקלי לא היה לנו כזה.

קווין סראפין – שחקן חופשי, לשעבר וושינגטון. עוד מחליף ראוי לעמדות 4-5. יותר התקפי מאוקווין, ומשום מה מצטיין בעונשין עם 87%. לקחתי.

סשה וויאצ'יץ' – מאיסטנבול. לא איסטנבול לייקרס. לא איסטנבול סלטיקס. איסטנבול איסטנבול. כן, האקס של מריה שאראפובה. מה הוא שווה כשחקן? אחרי חמש שנים מחוץ לליגה, לא ברור. הוא כן ידית איכותית, אלוף פעמיים לצד המאמן והנשיא שלו ויודע מה זה משולש. אז שיסביר לחבר'ה.

דרק וויליאמס – שחקן חופשי, לשעבר סקראמנטו. לשעבר בחירה 2 של מינסוטה. במכללות היה ענק באריזונה עם 19.5 למשחק בעונה השניה, אבל בליגה האמיתית מעולם לא הראה שמץ מזה. בזכות הפוטנציאל ההתקפי, הניסיון והעובדה שגם לו יש מה להוכיח, כנראה יפתח בעמדה 4, לפחות עד שיוכיח סופית שהוא דרעק, או עד שהפורזינגיס יהיה מספיק קשה מבפנים.

בנוסף הוחתמו שני רוקיז מעניינים לחוזים לא מובטחים, אם יתפתח מזה משהו נעדכן.

ממשיכים:

כרמלו אנטוני, חוזה קלדרון, לנגסטון גאלווי, קלייאנטוני ארלי, לו אמונדסן, לאנס תומאס ואולי טאנאסיס אנטטוקומפו (נקרא לו ממשיך למרות שאת העונה שעברה בילה בדי ליג).

חמישייה:

קלדרון, אפללו, כרמלו, דרק וויליאמס ובהמשך הפורזינגיס, לופז

ספסל – גאלווי, גראנט, וויאצ'יץ', ארלי, פורזינגיס, אוקווין, סראפין, אמונדסן

איך היה בעונה שעברה:

נורא. יש תמונה מפורסמת של אופוסום דרוס שמישהו סימן מעליו את הקו הצהוב של הכביש. ככה.

דרוסים, חבוטים ומסומנים בצהוב. כדי לראות את האור בעונה שעברה היית צריך להיות בי פולארי בהתקף קיצוני של מאניה. זוועה קולוסאלית במימדים תנכיי"ם, כמו שאמר פעם ג'רמי קלרקסון.

הקטע הכי גרוע היה כשכרמלו הודה שמשך עד האולסטאר עם הפציעה כדי לא להפסיד את ההשתתפות במופע האורקולי בMSG. אמר, ומיצב את עצמו ככוכב המחורבן ביותר שאי פעם הוביל קבוצה. ואז ישב בחוץ את שארית העונה, פנוי לעסקיו.

או בעצם ההפסד השישים לשיקגו, שיא מועדון, היה הכי גרוע? רגע, אבל אחרי זה המשכנו להפסיד, אז אולי…

בקיצור, היה נורא ברמה של סיפורי אגדות לנכדים שאתה רוצה שיסבלו מסיוטים.

בטוח שהחלק הטוב ביותר הייתה הדקה ה48 של המשחק ה82.

ובעניין סטטיסטיקה, אם מישהו מצליח לערוך ניתוח על 17 נצחונות, שיבושם לו. מבחינתי הביטוי המתמטי היחיד שאפשר להצמיד לעונה הקודמת הוא אפס. אולי בריבוע אם מתעקשים להעמיק. הניקס היו בתחתית של התחתית בכל המדדים, למעט בנוכחות קהל. הMSG המשיך להיות מלא, על אף פי כן ולמרות הכל.

לא, לא עשינו פלייאוף. נודניקים.

על העונה הקרובה:

בצד הטוב, יש שפע פוטנציאל ובעיקר ריח של שינוי. אפללו ולופז הם שחקנים מנוסים עם תרומה מוכחת בהגנה ובהתקפה. מהספסל עולים לוחמים כמו אוקווין וגאלוויי, והעתיד משתקף באיכויות של גראנט ובעיקר של הפורזינגיס. בתוספת וויליאמס, סראפין וארלי ובהנהגת רכז מנוסה כמו קלדרון, התשתית בהחלט שם.

העניין הוא שבאמצע של כל זה מוברג כרמלו אנתוני. אחד משחקני ההתקפה הכי גדולים שהיו, וחתיכת פרימדונה שעוד לא ברא השטן.

כרמלו הרגיז לא מעט אנשים בהחלטה לחתום בניקס על חוזה עתק לחמש שנים. הוא העדיף להישאר בתוך ההריסות של מה שהייתה אז הניקס על פני סיכוי ממשי ומיידי לאליפות בשיקגו, נניח. זה הריח כמו העדפת הכסף והפוטנציאל העסקי של התפוח הגדול על פני תחרותיות והזדמנות לאליפות, אבל בתור כינור שני וחלק מקבוצה, במקום להיות הקפו די טוטי קפי, כמו שהוא אוהב וכמו שעשה תמיד. אז מצד אחד, כרמלו הוא רודף בצע אגואיסטי ששם את עצמו לפני הקבוצה.

מצד שני, בשתי ריצות הפלייאוף המשמעותיות שהיה חלק מהן, עם דנבר ב2008-9 לגמר המערב ובניקס לחצי גמר המזרח ב2012-3, היה מלו מוקף בסיוע התקפי שידע לתת את התמיכה הנחוצה באוף סיזן. אז האם קלדרון, אפללו ולופז, בעזרת גראנט, פורזינגיס והחברים יכולים להשתוות לבילאפס, סמית, קניון מרטין וננה ולעשות ריצת פלייאוף שתביא לנו חיוך לפנים?

הרבה תלוי בגישה של כרמלו וביכולת של פישר לגבש את כל הכלים שקיבל לכדי קבוצה.

בעונה שעברה פישר לא הראה שום דבר שיעיד על יכולתו כמאמן. נכון שהפציעה של מלו ופיזור הקבוצה כבר בשלבים מוקדמים של העונה היו בעוכריו, אבל החל מינואר, כשעזבו שומפרט והמחבל, הניקס של פישר הראו שום דבר בריבוע. לא שיטה, לא חדוות משחק, לא הקרבה ולא שום דבר שיכול להיקרא כדורסל. תשוו לתקופת הלינסניטי תחת וודסון בתקופת הפציעה הקודמת של מלו… אי אפשר לנקות את המאמן לחלוטין מכישלון שנראה ככה, אפילו כשהכלים שקיבל כל כך דלים.

אז מה יהיה?

תחזית:

אופטימית – אפשרות אחת, פריחה של הקבוצה בשליש הראשון. כרמלו מתבאס, מזייף פציעה, טס לסין למסע עסקים ונחטף. דולן מסרב לשלם את הכופר, יוצר קשר עם הCIA, הNSA והGO AWAY, מספח את פישר ליחידה מיוחדת של המארינס, שנשלחת לסין בעקבות כרמלו, וגם הוא נחטף.

המארינס חוזרים בלי מלו ופישר, אבל עם תרופה סינית עתיקה שמרפאת את הגב של ג'קסון, מצעירה אותו בעשרים שנה ומוחקת לו מהזיכרון את כל המילים שמתחילות במ"ם ונגמרות בשי"ן…

האמת, כאן זה כבר הפך להיות בדיוני.

בתרחיש אופטימי שני, הזוי כמעט כמו הראשון, קלדרון מחזיק חצי עונה, במהלכה ג'ריאן גראנט הופך לג'נרל גראנט, הפורזינגיס ממשיך להעלות פאונדים וללמוד הגנה ואיך זה לשחק בליגה של הגדולים, רובין לופז הופך לצ'נדלר בהגנה ולברוק לופז בהתקפה, אוקווין הופך לאוקלי וקליאנטוני ארלי לג'אסטין ווינסלו… כרמלו רואה כי טוב, מוותר על מלכות הסלים לטובת שיטת המשולש, והניקס, מהמקום השני בבית, מגיעים לחצי גמר המזרח ומפסידים לקליבלנד, האלופה שבדרך.

פסימית – קלדרון נפצע אחרי שלושה משחקים, גראנט נמס בלחץ, הפורזינגיס נשבר בדיוק באמצע אחרי פלייגרנט 2 באדיבות הנמסיס ג'ליל אוקאפור, לופז מרביץ לקמע של פורטלנד ומורחק לעשרים משחקים, ואפללו קולע 12 נקודות כל משחק והולך הביתה מרוצה ואנמי. כרמלו רואה ולא אכפת לו. הוא הולך על מלכות הסלים והניקס לפח הזבל.

תחזית ריאלית – נורא קשה לדעת מה יהיה. אין ספק שהעבודה שג'קסון עשה בקיץ הניבה קבוצה שעם קצת מאמץ, הרבה סבלנות וכמה חתיכות נוספות יכולה להיות ראויה, ולא רק לעונה הקרובה. אבל כרמלו ופישר עומדים במרכז והם חתיכת סימני שאלה עם אופציות זמינות לכישלון וכאב לב.

ציפיות הגיוניות לעונה הקרובה יהיו מקום שלישי בבית, אחרי טורונטו ובוסטון המגובשות, ומאבק על מקומות 7-8 בפלייאוף. עם קצת מזל נקבל את וושינגטון אחרי הפציעה התורנית של וול ונעבור סיבוב.

זה יספיק כדי להשאיר את מלו?

זה יספיק כדי לגרום לו להתייאש וללכת?

נשמע לי win win…

קצת קולטורה לסיום:

בעיניי המשולש המגניב ביותר בהיסטוריה הוא התלת קרב בסיום הטוב, הרע והמכוער. סרג'ו ליאונה על הבימוי המושלם של המבטים והירייה, אניו מוריקונה על ההלחנה של הנקישות והגיטרה, וקלינט איסטווד בתפקיד בלונדי, הטוב, כמיסטר קול האולטימטיבי, עם הפונצ'ו, הסיגר הלעוס בזווית הפה ומשפט המחץ בסיום (ספויילר – הטוב יורה ברע, המכוער לא מצליח לירות כי בלילה הטוב הוציא לו את הכדורים מהאקדח, וכל זה מתנקז למשפט המחץ של בלונדי למכוער, אלי וולך:

You see, in this world there's two kinds of people, my friend: Those with loaded guns and those who dig. You dig.)

זה, מיי פרנדס, משולש שמתוכנן ומבוצע ע"י גאונים, מראשיתו ועד סופו.

ועכשיו, תראו איזה יופי זה כשמטאליקה נותנים לזה את הוורסיה שלהם:

אני, אולד פאשן מי, מעדיף את האורגינל. תעשו לעצמכם טובה ופנו איזה שלוש שעות כדי לראות את כל הסרט. יש בו הרבה יותר מהשריקה המפורסמת והמכוער שיוצא מהאמבטיה עם אקדח ואומר

when you have to shoot, shoot, don't talk!