ההיסטוריה של בחירות הדראפט – #17/ רון טחן

פרויקט הדראפט הגדול נמשך, והפעם אנחנו עוצרים על הבחירה ה – 17.  שנתחיל?

שווים אזכור

1. לאו ראוטינס (1983) – ראוטינס הוא השחקן הקנדי הראשון שנבחר אי פעם בדראפט של ה-NBA, וכמו קנדי אחר שעשה היסטוריה והיה לראשון להיבחר במקום הראשון של הדראפט, אנטוני בנט,  לא הצליח כל כך על הפרקט.
עם זאת, ראוטינס ראה עולם באיטליה, צרפת, ספרד וגם באירופה, ולבסוף המריא חזרה למולדתו קנדה, שם מונה ב שנת 2005 למאמן הנבחרת המקומית. קריירת האימון שלו הסתיימה ב 2011, ובשנתיים האחרונות הוא פרשן את טורונטו מפסידה לפול פירס

2. ראדוסלב נסטרוביץ' (1998) – מגדולי שחקני סלובניה בכל הזמנים, שלאחר תקופה במינסוטה זכה לפתוח בחמישייה עם טים דאנקן, ובפלייאוף 2007 פינה את מקומו בחמישייה לנאזר מוחמד, וכפרס על אדיבותו זכה בטבעת אליפות.

3. ארון מקי (1994) – סוג של נגר קשוח בעמדת השוטינג גארד, שהגיע לשיאו בפילדלפיה של אלן אייברסון שנעצרה רק בגמר הליגה, ואף זכה בתואר השחקן השישי של העונה באותה עונה (2000/1).

4. קווין סראפין (2010) – גבוה צרפתי מוכשר, שעדיין מחכה להזדמנות הגדולה, אם תגיע בכלל.

5. סוני פארקר (1976) – חוץ מהעובדה שנתן 6 עונות די נחמדות בגולדן סטייט (9.9 נק' למשחק, כולל עונה של 15.2 נק'), הרי שמדובר באבא של ג'בארי פארקר. .

6. אימאן שאמפרט (2011) – בתום עונת רוקי די מבטיחה, נזכר שהוא בניקס ונפצע במשחק הראשון של הפלייאוף נגד מיאמי. מאז לא מימש את ההבטחה, אך הטרייד לקליבלנד הזניק לו מחדש את הקריירה. הקיץ הוא ניצל את הטירוף בשוק השחקנים  בדרך לחוזה של 40 מיליון דולר ל4 שנים.

7. חואן דיקסון (2002) – לאחר קריירת מכללות אגדית במהלכה הוביל את מרילנד לאליפות, נבחר בדראפט על ידי וושינגטון, אך לא זכה שם להזדמנות ממשית במשך שלוש שנים, והועבר בטרייד לפורטלנד שם הפגין ניצוצות מן העבר. לצערו, פורטלנד ויתרה עליו בעונה הבאה בטרייד לטובת טורונטו, שהעבירה אותו לדטרויט. מאוחר יותר שוחרר וחתם במקום בו יובש לראשונה על הספסל, וושינגטון, לא הצליח להשתלב, ופנה בגיל 30 לקריירה מעבר לים. כיום, הוא משמש כאחד מעוזרי המאמן במרילנד.

8. כריס פורד (1972) – פורד אמנם היה שחקן רוטציה שעזר ללארי בירד וחבריו לזכות באליפות בבוסטון, אך בספרי ההיסטוריה של הליגה ייזכר לעד בזכות העובדה שקלע את השלשה הראשונה בתולדות ה NBA.

לאחר קריירת המשחק הפך למאמנה של הסלטיקס והוביל אותה בשנתיים הראשונות למאזן יוצא מן הכלל, ובהמשך הקריירה נכשל להעלות את מילווקי, הקליפרס ואת פילדלפיה לפלייאוף.

9. דניס שרודר (2013) – לאחר עונת רוקי בינונית מינוס, גילה שרודר, בן לאב גרמני ואמא מגמביה, יכולת נהדרת על הפרקט כמחליפו של ג'ף טיג, וסיים עם 10 נק' ו 4.1 אס' בעונתו השנייה. אני מאמין שבשנה הבאה הוא יקבל הרבה יותר דקות.

10. דון נלסון (1962)– נבחר ע"י שיקגו זאפירס, ולאחר עונה עבר לשנתיים נוספות בלייקרס. ב 1965 הוחתם ע"י בוסטון, בה הפך לשחקן חמישייה. נלסון שיחק בסלטיקס במשך 11 עונות, כאשר את עונתו הראשונה והאחרונה במדים הירוקים, סיים עם אליפות (מתוך5 בסך הכל של הקבוצה הגדולה).

נלסון המשיך לקריירת אימון מפוארת בת 31 שנים, במהלכן זכה בתואר מאמן העונה 3 פעמים, ושבר את שיא הניצחונות למאמן (1,335). הוצג בהיכל התהילה בשנת 2012.

11.פיל ג'קסון (1967) – לפני שהפך למאמן המצליח ביותר בכל הזמנים, שיחק ג'קסון הצעיר במשך 12 שנים בליגה, כאשר בעונת השיא שלו סיים עם 11.1 נק' בממוצע (6.7 בקריירה), והיה שחקן רוטציה לא רע באחת הקבוצות הגדולות ביותר של הניקס אי פעם, שזכתה באליפות בשנת 1972-73.

 

הקשר הישראלי

לי ג'ונסון (1979) – אמנם ב NBA הבחור לא הצליח להשתלב, אבל לאוהדים הצהובים הוא נכנס ללב. במשך שלוש עונות (החל מ84/85) כיכב ג'ונסון במכבי תל אביב, ויחד עם קווין מגי ז"ל הוביל את הקבוצה פעמיים לחצי גמר אליפות אירופה לקבוצות, כולל הפסד אחד בגמר.

ויקטור אלכסנדר (1991) – עוד לפני ששרו הצהובים שירי הלל לג'ו, זה היה ויקטור אלכסנדר שזכה לשירי המקהלה הצהובה. הוא היה דווקא לא רע בעונותיו הראשונות בליגה, ואת עונת 92/93 אף סיים עם 11.2 נק' ו 5.8 ריב', אך לאחר 4 עונות בהן תרם 8.9 נק' למשחק, העבירו אותו הלוחמים לטורונטו, שהעבירה אותו לניו יורק, ולאחר שלא עבר בדיקות רפואיות, נפלט השחקן לאירופה. אל מכבי הוא הגיע בשנת 1998, והיה אחד השחקנים הבולטים בקבוצה, אך עשה לא מעט בעיות ועזב אחרי עונה אחת בלבד.

שון וויליאמס (2007) – עוד זר מוכשר אך בעייתי שהגיע לארץ. וויליאמס נבחר על ידי הנטס, ובסוף עונת הרוקי החל לקבל יותר ויותר דקות והפגין יכולת טובה. הציפיות ממנו היו שימשיך להשתפר ויהפוך לשחקן רוטציה, אך במקום הוא התייבש על הספסל, סבל מבעיות משמעת וכן מפציעות שלבסוף גרמו לנטס לוותר עליו. הוא טס לגיחה קצרה בסין שם הספיק לזכות בתואר אלוף ההטבעות,ובשנת 2011 הגיע למכבי חיפה, כאשר יש לו בחוזה סעיף יציאה ל NBA. מבחינה מקצועית הוא היה סיפור הצלחה וקלע 12.8 נק' עם 7.9 ריב', אבל מה שהכי הרשים הייתה יכולת החסימה שלו – מעל 4 בלוקים למשחק. עם זאת, שמו נקשר במספר תקריות כגון גניבת טלפון סלולרי, מאבקי אגו בחדר ההלבשה ונטייה לריב עם שופטים. וויליאמס החליט שהספיק לו וחזר ל NBA, אך יובש פעם נוספת, הפעם בדאלאס ובבוסטון.

עשרת הגדולים

אוקיי, הגענו לחלק החשוב: 10 הבחירות הטובות ביותר בבחירה ה – 17. מוכנים?

10. דזמונד מייסון (2000) – גארד-פאוורד מוכשר ואתלטי שהחל את הקריירה בסיאטל וזכור בעיקר מזכייתו בתחרות ההטבעות של 2001, אף על פי שרשם קריירה לא רעה בכלל. 12.1 נק' למשחק קלע הבחור למשחק 10 במשך עונות, כולל תקופה קצרה בה הוביל את מילווקי יחד עם מייקל רד. בשיאו כבר השחיל מעל 17 נק' למשחק, ונשלח בטרייד לניו אורלינס, אך במשך שנתיים לא ממש הצליח לסייע לכריס פול ודיוויד ווסט, וחווה ירידה ביכולתו. הוא עוד חזר למילווקי ושיחק קצת באוקלהומה, אבל בעונת 2009/10, שוחרר מסקרמנטו לאחר חמישה משחקים, ומאז לא חזר לשחק כדורסל מקצועני.

9.לארי דרו (1980) – נבחר ע"י דטרויט, אך את מיטב עונותיו העביר בקנזס סיטי קינגס, כולל עונה אחת של 20 נק' למשחק. סיים את הקריירה לאחר עשר עונות עם ממוצע של 11.4 נק', ובהמשך הפך למאמן. לאחר 3 עונות מוצלחות למדי באטלנטה, עבר לאמן את מילווקי בעונת 2013/14, אך פוטר בתוך עונה איומה, ועדיין לא חזר לליגה.

8.דאג כריסטי (1992) – נבחר על ידי סיאטל והועבר ללייקרס, ובסה"כ שיחק ב – 7 קבוצות שונות. למרות שבמשך 5 עונות היה שחקן מוביל בטורונטו (14.2 נק'), הקבוצה עימה מזוהה השחקן יותר מכולן היא סקרמנטו. השוטינג גארד הקשוח נחשב לשחקן ההגנה הטוב ביותר בקבוצה ההתקפית הנפלאה שכללה את כריס וובר, דיבאץ', סטויאקביץ' ומייק ביבי, ובמשך 4 עונות רצופות נבחר לאחת מחמישיות ההגנה של הליגה.

מחוץ למגרש זכה לכותרות בגלל הקשר הקצת חריג עם אשתו ג'קי, שהייתה מגיעה לרוב משחקיו ומעבירה לו הוראות במהלכם. הזוג חשף כי הוא נוהג לחדש את נדריו מדי שנה, ועל פי שמועות ג'קי נהגה לנסוע אחרי אוטובוס הקבוצה, לשוחח עימו בטלפון במקביל, ואף אסרה על נשים אחרות לראיין אותו. השניים הצטלמו לריאליטי "נשות הכדורסלנים", ואף הודיעו שהם מתכוונים לצלם סרט עבור תעשיית הפורנו.

7. ג'רו הולידיי (2009) – נבחר על ידי פילדלפיה והתגלה כשחקן הגנה מצוין, והמשיך להתפתח  עד שנבחר למשחק האולסטאר של 2013. בסיום אותה עונה הועבר בטרייד עבור נרלנס נואל לניו אורלינס, אך בשנתיים האחרונות החסיר יותר מ 50% ממשחקי הקבוצה עקב פציעות. לאחר ההדחה של קבוצתו על ידי האלופה שבדרך גולדן סטייט, ציינו בבית משפחת הולידיי יום חג לאחר שבת זוגו, לורן, הצטיינה במונדיאל הנשים, כבשה שער בניצחון 2-5 של ארה"ב  על יפן, ופרשה בשיאה, בגיל 27 בלבד.

6. רוי היברט (2008) – לאחר 4 עונות לא רעות במכללת ג'ורג'טאון, היברט ודאי ציפה להיבחר במקום גבוה יותר, אך 16 קבוצות בחרו לוותר על הנפיל הקצת גמלוני, עד שטורונטו, החליטה ללכת על הענק, רק כדאי לשלוח אותו כחלק  מטרייד עם אינדיאנה עבור ג'רמיין אוניל. היברט, פעמיים אולסטאר, הוא אחד השחקנים המושמצים בליגה, אבל בתכל'ס? עדיין מדובר באחד המגינים הטובים ב NBA, ומי יודע, אולי דווקא בלייקרס הוא ימציא את עצמו מחדש.

5. ג'וש סמית' (2004) – בשנותיו הראשונות בליגה במדי אטלנטה, סמית' נראה בדרכו להפוך לשחקן גדול. הוא היה אתלט ושחקן הגנה מדהים, שבמשך 3 עונות רצופות חסם לפחות 2.6 פעמים למשחק, וריחף לאלי הופים בכל הזדמנות. לאחר 9 עונות בהוקס עבר לדטרויט, שם חווה ירידה דרמטית ביכולתו. בעונה האחרונה הצטרף ליוסטון והיה לא רע. לאחרונה חתם בקליפרס, ובגיל 29 זה לא מאוחר בשבילו לפרוח מחדש.

4. דני גריינג'ר (2005) – השחקן הראשון (והיחיד) לשפר את ממוצעיו בלפחות 6 נק' לעונה למשך ארבע שנים. גריינג'ר, שבתחילת הקריירה החליף דאחקות על הספסל עם שאראס ועלה כמחליפם של רון ארטסט וסטפן ג'קסון, עזר לפייסרס להשתקם מאותה קטטה בדטרויט ב 2004, והגיע לשיאו ב 2008/9, אז צלף 25.8 נק', נבחר לאולסטאר וזכה בתואר השחקן המשתפר של העונה. מנקודה זו ממוצעיו החלו לרדת, וכעבור כמה שנים החלו לרדוף אותו הפציעות, שדי חירבו לו את הקריירה. הוא בסה"כ בן 32, אבל קשה להאמין שיוכל לשחזר את ימיו הגדולים.

3. שון קמפ (1989) – עוד לפני שפגשנו את בלייק גריפין ואמארה סטודמאייר, היה לנו את שון קמפ. פאוור פאוורד אתלטי בטירוף שיכול להטביע בפרצוף של כל אחד.

במשך 8 עונות שיתף פעולה עם גארי פייטון, כאשר ב 6 מתוכן נחשבו השניים לאחד הצמדים המלהיבים והטובים בליגה. בשיאו קמפ היה שחקן של דאבל-דאבל קבוע, אך בשנת 1998 החליטה סיאטל להעביר אותו בטרייד לקליבלנד. קמפ היה לא רע גם בקאבס, אולם הועבר לאחר 3 עונות לפורטלנד, שם הפך לשחקן ספסל, והתקשה להישאר בכושר. את הקריירה סיים באורלנדו, בה לא תרם יותר מדי. סיים 14 עונות בליגה עם 14.6 נק', 8.4 ריב', ולפחות 7 ילדים.

2. ג'רמיין אוניל (1996) – נבחר ע"י פורטלנד היישר מהתיכונים, ולאחר 4 שנים בהם מיעט לשחק הועבר לאינדיאנה. בעונתו הראשונה בקבוצה גילה פוטנציאל להפוך לגבוה איכותי בליגה וסיים כמלך החסימות, ובעונתו השנייה החל להשתלט על הקבוצה של רג'י מילר בדרך לקבלת תואר השחקן המשתפר. אוניל כבר הוביל את הפייסרס עד לגמר המזרח בעונת 2003/4, אבל אז החלו הפציעות המציקות, ובעיקר הקטטה בדטרויט, שהרסו את המומנטום של הפייסרס.

הפייסרס העבירו את השחקן לטורונטו, ומאז הוא החל לנדוד בקבוצות שונות וגילה יכולת לא רעה עבור גבוה ותיק מהספסל. בעונה שעברה הוא לא שיחק, והשנה אולי יעשה ניסיון קאמבק אחד אחרון.

1. ריצ'י גוארין (1954) – גוארין בן ה- 83 הוא אחד השחקנים הגדולים בתולדות הניקס. כיליד ניו יורק, הוא היה מאושר להיבחר ע"י הניקס, אך נאלץ לחכות שנתיים עד שהחל לשחק ב- NBA, מאחר ושירת באותה תקופה בחיל הנחתים (מארינס). בזמן שירותו בוירג'יניה, החליט גוארין, שהתנשא לגובה של 1.93 מ' ושיחק בעמדת הסנטר, כי הוא יהיה יעיל בהרבה אם יעבור לשחק בעמדת הגארד.

הוא התחיל את הקריירה על הספסל, אך בעונתו השנייה כבר הוקפץ לחמישייה, ובמשך 6 שנים נבחר למשחק הכוכבים של הליגה ונחשב לאחד מכוכביה הגדולים. עם זאת, לניקס זה פחות עזר, והקבוצה עדיין התקשתה לנצח, וובשנת 1963 הועבר בטרייד לסנט לואיס הוקס (היום אטלנטה), שם הפך לשחקן משני אך שיחק בקבוצה מצליחה.

בהמשך הפך למאמן-שחקן, ובעונת 1967-68 החליט להתרכז בקריירת אימון, וזכה בתואר מאמן העונה לאחר שהוביל את הקבוצה ל – 56 ניצחונות. בעונה הבאה החליט לחזור לשחק, אבל  התקשה לתרום יותר מדי על הפרקט, ובסופו של דבר פרש בשנת 1970, לאחר 14 עונות בהן תרם 17.3 נק' למשחק. בשנת 2013 נכנס להיכל התהילה.

 

לפוסט הזה יש 54 תגובות

  1. Berch

    19 יול 2015 08:33:51

    וואו… יש די הרבה הפתעות יחסית לבחירה כה נמוכה.
    למען האמת כולם הפתיעו אותי…. קמפ, אוניל הקטן, גריינג'ר….
    חוץ מריצ'י גוארין. הוא לא הפתיע אותי.
    לא הכרתי אותו בכלל.
    ועכשיו אני כן.

    תודה על הדבקות במטרה עם סדרת המאמרים הזו. משובחת ביותר !!!

  3. עידו גילרי

    19 יול 2015 09:11:35

    אם כבר הזכרנו את כל המאמנים שיצאו מהבחירה ה-17 אי אפשר להתעלם מאחד שהגיע כבר ל-HOF. דון נלסון אמנם לא זכה באליפות כמאמן אבל יש לו הכי הרבה ניצחונות על הקווים בתולדות הליגה. בתור שחקן הוא היה גם די יעיל ולאחר שנבחר ע"י שיקגו זאפירס (הגלגול המקורי של הוייזארדס) היה שחקן חמישיה בסלטיקס של שנות ה-60 וה-70. איתם הוא דווקא זכה בחמש אליפויות.

    עוד אחד שחסר לי הוא בובי סורה חושך הלאה שחור.

  4. MBK

    19 יול 2015 09:34:01

    אחלה פוסט
    לדעתי שון קמפ יותר גדול מג'רמיין אוניל ללא ספק
    קמפ החזיקה בסטיסטיקה מטורפת ששיפר בעונותיו הראשנות בליגה גם את ממוצע הריבאנדים וגם את הנקדות ( 6 עונות ברציפות אם אני זוכר נכון)
    הוא הגיע לפת לחם וכיום הוא בעל מסעדה בסיאטל
    המעבר לקליבלנד הרג אותו הוא השמין והפסיק לנפק היילייט
    בלייק גריפין הוא שון קמפ מודרני

    לי ג'ונסון קלע 60 נקודות במדי מכבי מה שהיה שיא ליגה עד שהגיע ג'יי ג'יי יובנקס
    הוא היה עם מכבי בגמר אחד ( אז לא היה פיינל פור , הפסד למילאנו 69:71)
    קווין מגי קני בארלו ולאבן מרסר החליפו אותו והגיעו עם מכבי ל 2 גמרים נוספים שהפיינל פור כבר מונהג מ 1988 ( 3 ברצף , הפסידה את כולם )

    2. דובי

      19 יול 2015 12:11:54

      לי ג'ונסון אחד החוסמים הגדולים שהיו כאן, יחד עם חוזה ורגאס. בטוח השחקן עם המצח הכי גבוה שאי פעם שיחק בישראל.

  6. וודיע

    19 יול 2015 10:19:11

    קמפ כמובן לפני גירמין אוניל…
    ההשפעה שלו על הליגה גם יותר גדולה , והישגיו .. סיאטיל של 96 היא הקבוצה שהקשתה מאוד על הבולס

  7. מנחם לס

    19 יול 2015 11:01:56

    את ריצ'י גוארין יצא לילראות כמה פעמים בשנת 1961, ואולי אפילו ב-1962 ו-1963 באוהיו כשהייתי הולך מדי פעם למשחקי סינסינטי רויאלס. בניקס ראיתי אותו לפחות 3-4 פעמים. יד זהב של ממש. קוסם לבן עם הכדור. מין בוב קוזי אבל כמובן לא בוב קוזי שלא היה שני לו בשליטה בכדור.
    שון קמפ הגיע עד פת לחם כי היה עליו לכלכל שבט שלם של נשים וילדים, אבל היום הוא מסעדן גדול ומצליח מאד בסיאטל.

  8. דובי

    19 יול 2015 11:13:21

    שון קמפ, reignman!
    אחד המטביעים הגדולים, המעופפים… אחד הצבעוניים שהיו… ואבא כל כך מסור…
    את ריצ'י גוארין אני מכיר רק מסיפורים, אבל קמפ הוא בטוח לפני האחרים…
    סקירה מהנה מאוד!

  10. דובי

    19 יול 2015 12:15:36

    הבן של לארי דרו, לארי דרו השני, מנסה גם העונה להגיע לליגה ואפילו קלע הלילה 7 עם 9 אסיסטים במדי ני7 אורלינס

  11. דובי

    19 יול 2015 12:20:16

    כריסטי, הולידיי, ג'וש סמית, היברט וגריינג'ר הם חמישיה מושלמת, אם מסתכלים על הפוטנציאל והתקוות שתלו בהם. אם מצרפים את העונות הטובות ביותר של כל אחד מהם אפשר אפילו להרכיב קבוצה שתהיה שווה ריצת פלייאוף ראויה.
    מה לעשות שקריירה של שחקן נמדדת לא רק לפי היכולת שלו בשנת חוזה…

  13. ינתי פרזי

    19 יול 2015 12:54:00

    לעניות דעתי לארי דרו הוא כיום עוזר מאמן בקליבלנד. אני זוכר אותו מימיו בפזארו מתעופף ביחד עם דראן דיי ומפסיד למכבי

  16. א.ב

    19 יול 2015 13:44:49

    לגבי שרודר, יש מדד של יצירת נקודות בכניסה לסל (ל-48 דקות) והוא בין המובילים בליגה, גם ג'ף טיג גבוה שם, לא ברור אם זה תוצר של השיטה או שמראש לקחו אותו כי יש לו יכולות שמתאימות לצורת המשחק, אני מהמר על השני.
    נראה כמו שחקן שיהיה הרבה זמן בליגה.
    http://stats.nba.com/tracking/#!/player/drives/?sort=PTS_48&dir=1&CF=MIN*G*12&Season=2014-15&SeasonType=Regular%20Season

  17. עגל

    19 יול 2015 14:19:57

    רון תודה על הטור, אתה בחור נבון שידעת לבחור בבחירה ה 17 כי ישנה כאן כמות מטורפת של שחקנים מעולים. לא זכרתי שג'וש סמית' ושון קמפ נבחרו כל כך נמוך. מי הליצן שזורק עונשין במדי הסלטיקס דון נלסון ? לא הייתי מסכים שיאמן אותי מישהו שזורק ככה . . .
    שון קמפ הוא בן הגיל שלי ומאוד אהבתי אותו בזמנו וגם לדעתי היה יותר טוב מג'רמיין אוניל.
    בתור אוהד אינדי מה אתה מרגיש עם העזיבה של היברט ? יש לי חיבה מסויימת לקלוץ הגבוה הזה

      1. רביד אראל

        19 יול 2015 21:20:39

        לא משנה ,חיפשתי ומסתבר שבאוגוסט וספטמבר 2012 כנראה לא היו הרבה כתבות ואין יותר כתבות מלפני זה בארכיון. מצאתי רק את שלוש וחמש בהיכן הם היום. מישהו יודע איפה ארבע?

  19. גיא

    19 יול 2015 15:38:12

    דון נלסון הוא גם זה שקלע את סל נצחון במשחק מספר 7 (המשחק הסתיים בתוצאה 106-108) בסדרת הגמר האלמותית ב-69' בין הסלטיקס והלייקרס (פעם ראשונה שחולק פרס הפיינלס MVP, והוא חולק בפעם הראשונה והיחידה לשחקן מהקבוצה המפסידה – ג'רי ווסט)

      1. גיא

        19 יול 2015 17:42:33

        הכדור עלה כל כך גבוה שהוא יצא מהפריים של המצלמה…
        מקרה קלאסי של יותר מזל משכל. נלסון קיבל את הכדור רק בגלל שהאבליצק נתקע.
        אבל זה הקטע של בוסטון של ראסל. הרבה מזל, הרבה שכל.

    2. עידו גילרי

      19 יול 2015 18:08:05

      לא היכרתי את הזריקה הזו אז תודה, אבל אני חייב להגיד שקצת נסחפנו. זה סל חשוב אבל ממש לא סל ניצחון. היה עוד דקה וחצי לשחק ונכון שהלייקרס עשו המון שטויות אבל מכאן ועד סל ניצחון הדרך ארוכה מאד.

  20. בלעם

    19 יול 2015 16:21:21

    הסטטיסטיקה של דני גריינג׳ר, שהוסיף 6 נק׳ למשחק כל שנה במשך 4 שנים, היא די מטורפת. צריך לדעת מתי לעשות את זה, בשוק השחקנים של הקיץ הזה היו משלמים לו 30 מיליון לעונה על גרף שיפור כזה.

  22. bobby

    19 יול 2015 16:55:09

    כתבת יפה מאוד, תודה!
    גם אני כמו רבים פה גם אני מופתע מהאיכות של הבחירות ביחס למיקום. הרבה שחקנים פה שווים בחירות 6-10.

  23. דינגו

    19 יול 2015 17:14:09

    יואו שון קמפ היה אליל שלי עם הריחופים חוהעוצמה בדאנקים היה פשוט יחיד במינו. תודה על הקישור לכתבה של מנחם מלפני שנתיים – תענוג.

  24. Berch

    19 יול 2015 17:19:01

    לי ג'ונסון עשה פרסומת שנתקעה לי בראש לנצח (כן, גם היום)

    "אני גדלתי עם חמאת בוטנים"…..

    מיותר לציין שאני שונא חמאת בוטנים

  27. Yamani1000

    19 יול 2015 19:35:01

    תודה על עוד כתבה בסדרה המעולה!

    מסכים עם כל מי ששם את קמפ לפני Jוניל.

    קמפ היה ברמות מאונט-ראשמוריות מבחינת נתונים וכשרון. אופי בעייתי ומסלול קריירה לא הכי בריא קצת דפקו אותו.

    1. דובי

      19 יול 2015 19:46:04

      עם כל ההערכה הרבה לשון קמפ, מאונט ראשמור צריך להיות מ מ ש גדול כדי שיהיה שם מקום בשבילו.
      בוא נגיד שיש עוד איזה שניים שלושה לפניו בתור, או שבעים.

        1. דובי

          19 יול 2015 20:45:43

          מבחינת נתונים וכישרון קמפ היה בדיוק מה שטחן כתב: המקבילה ההיסטורית של גריפין וסטודמאייר. אם זה בשבילך חומר למאונט ראשמור כנראה שההרים שלנו בנויים אחרת.

  28. המשגיח

    19 יול 2015 20:19:03

    נראה לי שאהדתי לאינדיאנה גרמה לי להעריך את ג'וניל קצת יותר מדי…
    ואגב ג'וניל – שימו לב לנתון המדאיג הבא:

    ג'רמיין אוניל – דני גריינג'ר ו… פול ג'ורג'.
    שלושתם פרצו באינדי וזכו בתואר השחקן המשתפר של העונה, הפכו לכוכבים, ואז עברו פציעות קשות.
    אוניל לא חזר לעצמו, גריינג'ר בדרך לסיים את הקריירה, וג'ורג'? מה אני אגיד לכם, נקווה לטוב…

  30. דורון האסטבן

    20 יול 2015 00:36:51

    עוד טיל בליסטי לסידרה נהדרת הזו. סידרת מופת.
    תודה רון המשיח והמשגיח.
    לאחר שדובי כבר הזהיר אותנו שאחרי הבחירה ה16 לא נשאר…
    כמה נעים להזכר בשון קמפ שהייתי בזמנו נמתח מהצרות שהיו
    עושים לג'ורדן, בקבוצה עצומה ביכולתה סיאטל, עופר שלח היה אומר:
    קמפ לוקח בלוני חמצן לגבהים שהוא מעופף, ואולי מתייעץ עם ג'ורדן
    בנושא (משהו כזה לא מדויק). הוא לא פחד מאף אחד, והיה לו סיפור
    חיים מרתק שאני חושב שקראתי כאן בהופס.
    יופי רון טחן

  31. דורון האסטבן

    20 יול 2015 00:40:18

    עידו גילרי מצחיק וכמובן כיף לקרוא את כל התגובות הכיפיות
    ולהזכר
    כולל מנחם שצפה בפלא הניורקי הלבן בחי.

  32. Rocky1

    20 יול 2015 05:38:05

    וואו יחסית הרבה שחקנים טובים מאוד (אעפ"י שחלקם עברו פציעות קשות, אולי משהו שהתגלה ערב הדראפט ושמט אותם למטה). לא זכרתי את המספר 17 בתור כזה דומיננטי.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט