ג'ים ת'ורפ – סופרמן אנושי / אלעד אייל

ג'ימי תורפ: סופרמן אנושי

זהו סיפורו של ספורטאי שצומח אחת לדור, שלמרבה הצער אינו עוסק בהישגיו המופלאים, חורג מגבולות הספורט, ומטיל צל כבד על מדינה שחרתה על דגלה שוויון זכויות וחירות.
זהו סיפורו של ג'ימי ת'ורפ.
ג'ימי תורפ הוא אחד הסיפורים הטרגיים (מבחינה ספורטיבית) בתולדות המשחקים האולימפיים. תורפ היה אתלט מופלא בעל יכולות פיזיות יוצאות מגדר הרגיל שלמרבה הצער הקדים את זמנו מבחינה ספורטיבית ובעיקר תרבותית ואידיאולוגית.
ת'ורפ נולד 1888 בכפר אינדיאני קטן בשם שאוון באוקלהומה ארה"ב, והיה ממוצא מעורב – אינדיאני ואירי, אך בעיני רוב האמריקאים נחשב לאינדיאני.
ע"מ להבין את משמעות הדברים צריך להבין את המציאות החברתית באותה תקופה בארה"ב.
הימים היו ימי תחילת המאה ה – 20, מצב המיעוטים באותם ימים היה בכי רע. למרות מלחמת האזרחים שהתחוללה כ – 50-60 שנה מוקדם יותר ובעקבותיה קיבלו האפרו – אמריקאים זכויות שוות, בפועל הגזענות והדעות הקדומות שלטו בכיפה וחוקי האפליה עדיין התקיימו. מצבם של בני הגזע האדום – האינדיאנים היה גרוע עוד יותר. (האינדיאנים של ארצות הברית נדחקו בסוף המאה ה 19 לשמורות תוך שרבים מהם הושמדו בקרבות רבים, עקב התפשטות והשתלטות האדם הלבן על שטחים רבים לכיוון מערב). ג'ימי הצעיר לא למד בבי"ס ובילה את ילדותו בציד, עבודות שונות ותחרויות ריצה עם סוסי פרא. לא פעם סבל מחרפת רעב, אך קשיים אלו רק חישלו אותו. בגיל 10 נהג לרוץ 30 קילומטר להנאתו ! לכל מי שנחשף לנער הצעיר היה ברור שמדובר בכישרון שמופיע פעם בדור.
ג'ימי ת'ורפ למרבה הצער לא קיבל מלגה לאחת האוניברסיטאות עקב מוצאו, דבר שללא ספק היה מאפשר לו להתקדם מבחינה ספורטיבית. במבחנים האולימפיים לקראת אולימפיאדת 1912, זכה במקום הראשון בקרב 5, קרב 10, קפיצה לגובה (קפץ 1.96 מ' סנטימטר וחצי פחות משיא העולם), ונכלל ברשימת ברשימת הקופצים לרוחק.
אף אחד לא יכול היה להתעלם מהיכולות האדירות שהפגין ת'ורפ, ולקברניטי הנבחרת לא נותרה כל ברירה אלא להכלילו למרות מוצאו בנבחרת למשחקים האולימפיים.
המשחקים האולימפיים שטוקהולם 1912:
קרב 5 כלל אז קפיצה לרוחק, הטלת כידון, ריצת 200 מטר, זריקת דיסקוס, וריצה ל 1500 מטרים. כל התחרות התקיימה באותו יום, ות'ורפ זכה בקלות במדליית הזהב.
בקרב 10 שנפרש באותם ימים 3 ימים, התחרו בעשרת המקצועות הבאים (כנהוג היום): ריצת 100 מטר, קפיצה לרוחק, הדיפת כדור ברזל, קפיצה לגובה, ריצת 400 מ', זריקת דיסקוס, 110 משוכות, קפיצה במוט, הטלת כידון, וריצת 1500. ת'ורפ בעל החוסן הגופני היוצא דופן ניצח בקלילות בתחרות קבע שיא עולם נפלא לאותם ימים (8412 נקודות, בניקוד של אותם ימים) שהחזיק מעמד 15 שנה וזכה במדליית זהב שנייה.

ת'ורפ זכה לכבוד רב, קיבל שי אישי מהצאר ניקולאי השני הקיסר הרוסי, וכבוד רב מגוסטב החמישי מלך שבדיה שענד לצווארו את המדליות. ראשי הוועד האולימפי האמריקאי שמלכתחילה לא רצו לשלוח את "אדום העור" למשחקים, מאד לא אהבו בלשון המעטה את ה"מטאור" שזרח לפתע, וחיפשו דרך לסלק אותו. באותם ימים עדיין נאסר על ספורטאים מקצוענים להשתתף במשחקים האולימפיים, ומבירור שערכו עלה כי ג'ימי ת'ורפ שיחק בייסבול תמורת משכורת חודשית. למעשה היה זה עיתונאי בשם רוי ג'ונסון שנתקל בתמונה של ת'ורפ ונזכר כי צפה בו בעבר כשהוא משחק בייסבול מקצועני. למרות כל הסבריו של ת'ורפ, ואף כי ברור היה שהוא כי עשה זאת כדי להתקיים כסטודנט, ולא ע"מ להתעשר, וכי עשה זאת בתום לב כפי שעשו גם אחרים במכללות, לא הועילו תחינותיו, והוא הוכרז כמקצוען, ונאסר עליו להתחרות במשחקים האולימפיים. הוועד האמריקאי החזק בעולם, הגדיל לעשות ודרש ואף קיבל מהוועד האולימפי הבין לאומי, ביטול של הזכיות של ת'ורפ באולימפיאדה ( זאת למרות שהערעור הוגש חודשים רבים אחרי הזמן המוקצב לערעורים שהוא 30 יום). ג'ימי האומלל נאלץ להחזיר את המדליות, שזכה בהן ביושר, שיאיו נמחקו ושמו הוסר מרשימת המנצחים, וראשי הוועד האמריקאי "שמרו" על טוהר הגזע.
עובדתית ג'ימי תורפ אכן שיחק בליגת הבייסבול, אך מה שהניע את ראשי האיגוד לפסול אותו היה שנאה טהורה, ולא מניעים של צדק ספורטיבי. הם ממש חיפשו בנרות דרך להסירו מדרכם, ועטו על הסיפור כמוצאי שלל רב, ובלהט אמיתי הפעילו מכבש לחצים כדי לפסול אותו.

 


ג'ימי תורפ בלית ברירה, עבר לשחק בייסבול בין השאר בג'ייאנטס ובסינסינטי, ובליגת הפוטבול. הוא שיחק פוטבול בקבוצת קנטון בולדוג במקביל לקריירה בבייסבול. ב- 1915הוא חתם בקבוצת קנטון בולדוג אותה הוביל למספר זכיות בליגה שמאוחר יותר הפכה ל – NFL ת'ורפ היה נשיאה הראשון של הליגה, תפקיד בו החזיק במשך שנה, בטרם פרש על מנת להקדיש את זמנו למשחק ואימון הבולדוג. ב-1922 היה ממקימי קבוצת ה- אאורנג אינדיאנס, קבוצה שהתבססה על שחקנים אינדיאנים בלבד, הוא שיחק ואימן אותה במשך שנתיים. סך הכל שיחק ת'ורפ במשך 9 עונות בליגת ה-NFL ב-6 קבוצות שונות, בטרם פרש ממשחק בשנת 1929, בגיל 41.


עם השנים החלו לחול שינויים חברתיים וב – 1932 הוזמן תורפ לתא הכבוד של סגן הנשיא לחזות במשחקים של אולימפיאדת לוס אנג'לס. ב1950 נבחר ת'ורפ במשאל עיתונאי לגדול האתלטים במחצית הראשונה של המאה ה 20. שנה לאחר מכן יצא לאקרנים סרט על חייו בכיכובו של ברט לנקסטר ואולפני וורנר פנו במסגרת צילומי הסרט לוועד האולימפי בבקשה להחזיר לו את המדליות אך לשווא.
סופו של הסיפור הוא טרגדיה אמיתית! ג'ימי ת'ורפ חלה בסרטן הלימפה, ואז התברר שהוא עני וחסר כל.
ג'ימי תורפ מת בחודש מרץ 1953 לאחר שלא התאושש ממספר התקפי לב שפקדו אותו ובכך ירד המסך על חייו של הספורטאי המופלא.
ב – 1982, 70 שנה לאחר המשחקים האולימפיים ההם, התקבלה החלטה בוועד האולימפי הבין לאומי להכיר בזכיותיו של ת'ורפ ולהחזיר לו את תאריו, וכבודו כמנצח נוסף לצד מנצחי קרב 5 וקרב 10 מהמשחקים בשטוקהולם. המדליות נמסרו לבנותיו, כשאביהן המנוח לא זכה למרבה הצער לראות בטיהור שמו.
שנים רבות לאחר מותו הוכר פועלו הספורטיבי של ג'ימי תורפ וב 1999 נבחר בסקר של סוכנות העיתונאים למקום השלישי בקרב הספורטאים במאה ה 20 אחרי ג'ורדן ובייב רות', כמו כן בשנה זו התקבלה החלטה בקונגרס האמריקאי לפיה יוכתר ג'ימי ת'ורפ ל"אתלט האמריקאי של המאה ה 20".
סיפורו של ג'ימי ת'ורפ הוא במידה רבה גם סיפורה של ארה"ב של אמריקה במאה ה – 20. חברה שהתיימרה להיות חופשייה מדעות קדומות, אך למעשה במשך שנים רבות התנהגה בצביעות וצדקנות, והתקשתה להתמודד עם ספורטאי על שמציב בפניה מראה.
העוול תוקן ורוחות חדשות נושבות כיום בשמי החברה האמריקאית, אך הצלקת לעולם תעיד על החטא הקדמון של שנאת חינם וגזענות.

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  6. מולי

    30 יונ 2015 14:56:28

    עונג לקרוא אותך.
    עוד כמה פיסות מידע לגבי ת'ורפ:

    * ת'ורפ נולד ביחד עם אחיו התאום שנפטר בגיל תשע.

    * הוא מצאצאי הלוחם האינדיאני הדגול "נץ שחור".

    * השם האינדיאני שלו היה וואה-טו-הוק שפירושו "נתיב זוהר".

    * משנת 1953 קרויה על שמו של ת'ורפ עיירה בפנסילבניה.

    * החל משנת 1986 מוענק למגן האחורי המצטיין בפוטבול הקולג'ים פרס ע"ש ג'ים ת'ורפ.

    1. אלעד אייל

      30 יונ 2015 14:59:21

      מולי תודה על התוספות החשובות, לא ידעתי את הפרטים הללו. תודה על המחמאות, עונג גדול עבורי לכתוב על סיפורים אנושדיים בכלל ואתלטיקה בפרט.

  9. דורון האסטבן

    30 יונ 2015 22:24:27

    כתבה נהדרת מאד אלעד אייל
    אני אוהב את האינדאינים,
    כנראה בגלגול אחר הייתי גם אינדאיני
    אגב 70% מאוכלוסית העולם מאמינה בגלגול נשמות
    בהרבה חיימימים במילים פחות מפחידות.
    זה שאתם בין המיעוט של האנשים המערביים שמתנשאים
    וחושבים שרק מה שהם רואים קיים לא לטובתכם
    ומציע לכם לחשוב שאולי שדוקטרינה אחרת מהחשיבה
    המוגבלת שחיים פעם אחת היא הנכונה!!!

  10. דורון האסטבן

    30 יונ 2015 22:27:11

    אז ת'ורפ אולי ראה ממקום אחר איך בנותיו מקבלות זאת
    ותרשו לי לגלות לכם
    הוא לא היה צריך את המדליות אין לזה ערך בשבילו
    למה כן: מליוני אנשים כאב להם החוסר שיוויון
    והם גרמו לשיוויון לאינדיאנים
    אז הסיפור הכואב
    הביא תועלת.

  11. דורון האסטבן

    30 יונ 2015 22:31:33

    אני נרגש משההודי הענק ממדינה קטנה
    (מילארד תושבים בערך אי אפשר לספור)
    ואוהב את האינדאנים ובני המזרח הרחוק
    כי אפשר ללמוד מהם דברים רבים.
    על אף לובן עורי שמקסימום יכול להשתזף

  12. אלכס דוקורסקי

    1 יול 2015 00:29:14

    אלעד, תודה רבה. נהניתי מאוד לקרוא.
    אחד מגדולי האתלטים של המאה העשרים, ואולי גם האיש שהחל את המסורת המפוארת של ארה"ב במקצוע הקרב-רב.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט