הסוס האמריקאי 'פרעה', בבעלותו של אחמד זיאט, מצרי-אמריקאי מפיונר המתגורר בארה"ב  כבר למעלה מ-20 שנה, ושזוכה זה עתה ע"י בית משפט בניו ג'רסי על תביעת 165 מיליון בהטיית התערבויות מחמת STATUTE OF LIMITATION של 7 שנים (הבלגן נעשה לפני 9 שנים), הוא המועמד 3 ל-5 לזכות במרוץ השלישי של 'הטריפל קראון'. הוא פייבוריט כזה גדול שכדי להרוויח $3 עליך לשים $5 (ואז אתה מקבל כמובן $8).

הוא ניצח בהפרשים גדולים גם את הקנטקי דרבי בלואיוויל ואת הפריקנס בבולטימור. עכשיו המרוץ הארוך והקשה מכולם – המייל וחצי של בלמונט בלונג איילנד. אתמול הוא זכה בבונוס גדול כשהוא הגריל את השער החמישי, השער ש-14 מנצחי בלמונט התחילו משם, כולל האחרון לנצח את הטריפל-קראון ממסלול 5 היה 'סיאטל סלו'.

בוב בפט, הטריינר של 'פרעה'  (בתמונה למטה) אמר: "אני אוהב את מספר 5. אני תמיד רץ טוב ממספר 5". לא משנה שהוא לא מסוגל לרוץ יותר ממאה מטרים. הסוס שהוא מאמן הוא-הוא הדוהר.

 

מרוץ של מייל וחצי הוא "ריצה ארוכה" לעומת המייל ורבע של קנטקי שהוא "ריצה בינונית". לכן כל כך מעט סוסים ניצחו במייל וחצי, הדורש סוס של התמדה ומהירות, בעוד שקנטקי דרבי והפריקנס דורשים בעיקר מהירות.

 

 

 

מנצחי'טריפל קראון' שייכים לקלוב אקסלוסיבי ביותר בהסטוריה של אמריקה. היו רק 11 סוסים בקלוב הזה – ואף אחד מהם אינו יותר בין החיים. הדרישה להיכנס פשוטה: נצח את הקנטקי דרבי, הפריקנס, והבלמונט – כולם באותה שנה. 3 מרוצים ב-5 שבועות, כנראה לא מספיק זמן לסוסים להתרעננות ומנוחה מושלמים ומחלטים. הסוס האחרון לנצח את הטריפל קראון היה 'אפירמד' הנפלא, אחרי קרב צוואר-אל-צוואר עם אלידר עד קו הסיום ממש.

מאז 1978 היו 14 סוסים שניצחו גם את הדרבי וגם את הפריקנס, אבל ניכשלו בבלמונט.

'פרעה' יהיה הסוס הבא שינסה במרוץ מס' 147 הרצוף של בלמונט שאף פעם לא נידחה או בוטל. הוא יהיה הסוס ה-10 ב-18 השנים האחרונות לנסות לזכות בטריפל המיוחל.

יריביו של פרעה יהיו 'פרוסטד' – רביעי בדרבי – שבעליו החליטו לא להריץ בפריקנס ולתת לו מנוחה נוספת, ומטריליטי – ששי בדרבי – אף הוא אחרי מנוחה רבה.

************************

ספור מהתיבה: "הסוס של אלוהים"

************************

המירוץ השלישי של ה"טריפל קראון"

בלמונט, לונג-איילנד, 1973

 

ב-30 במרס 1970, עשר דקות אחרי חצות, כרע הווארד גנטרי, מנהל חוות סוסי המירוץ "מדו סטאדס", לצדה של "יאנגרויאל". הסוסה גנחה והתפתלה מכאבים. היה זה לילה קר. ערפל סמיך כיסה את כל הערבה וענן כבד נח לו מעל החווה בדרום מערב וירג'יניה.

זמן ההמלטה הגיע. סוסת ההרבעה היקרה התעברה 11 חודשים לפני כן על ידי סוס המירוץ האגדי בולד רולר, המתגאה באילן יוחסין שאין שני לו. במשך 20 השנה שבהן ניהל את חוות ההרבעה היוקרתית של כריסטופר שנרי, יילד גנטרי מאות סייחים באותה האורווה. הייחוס של הסייח העומד להיוולד גרם לו להתרגש כמו שלא התרגש מעולם. "לא בכל יום נולד סייח להורים כאלה. כשרגליו הקדמיות יצאו ראשונות מהרחם זרקתי מבט חטוף וראיתי חיטוב כמו שלא ראיתי מעולם. בלעתי את הרוק מהתרגשות", סיפר אחרי ההמלטה.

לאור מנורה עמומה של 60 ואט ראה גנטרי סימטריות מבנה מושלמת: שרירים ארוכים, עור ערמוני, הקרסול הימני לבן כגרב מושלגת, השמאלי – שחור משחור. עכשיו דחפה יאנגרויאל החוצה את עוברה, גנחה, נשמה בכבדות ודחפה שוב.  הראש נגלה סוף סוף. כתמים לבנים מותזים לאורך האף ומסביב לצוואר ולכתפיים. "איזה סייח גדול", חשב גנטרי והתפלל שאגן האם רחב דיו בשביל לעבור את ההמלטה בשלום.

הסוסה דחפה עוד, גנחה מכאבים, כי סייחה הגיח אל אוויר העולם בדיוק כמו שיגדל ויתפתח – בכוח, בתעוזה ובחוסר סבלנות מדהים.

לעיני גנטרי התגלה סייח שכמוהו לא ראה לפני כן. קרסוליו האחוריים, כמו הקרסול הימני הקדמי, היו לבנים ובוהקים, והבליטו את הקרסול השמאלי הקדמי השחור. שלושה קרסולים בצבע אחד ורביעי בצבע אחר הוא מקרה נדיר ביותר. גנטרי הרגיש שאולי נולד זה עתה סייח מזן מיוחד מאוד. שריריו המושלמים עטפו מבנה שלד ארוך וגבוה מאוד, אך עם זאת קומפקטי. עור קטיפה. סייח ללא כל מום. חיה מושלמת. "הבטתי אל התקרה", אמר גנטרי שנים אחר כך, "וחשבתי שאולי גם לי תתגלה הילה. אתם יודעים, כמו בלידת ישו בבית לחם". הוא חתך את חבל הטבור, והאם החלה לקקת את הוולד. גנטרי אמנם לא ידע באותן השניות שאכן זה עתה עזר להביא לעולם את הסוס המהיר בהיסטוריה, אבל הוא ידע שקרה שם באותו ערב קר אירוע מיוחד.

הסוס, שקיבל את השם סקרטרייט, הובא למנוחות בראשית אוקטובר 1989. ניצלתי הזדמנות זאת לספר את סיפור סקרטרייט במאמר ל"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" כמה ימים אחרי הקבורה.

הרופאים נאלצו לקצר את חייו בגלל מחלת למינייטיס (קשיון הפרסה), דלקת בפנים הפרסה הגורמת לריקבונה, נפילתה, ואחר כך למוות בטוח, והכל תוך כדי כאבי תופת. וכך, הסוס שהפנט אותנו במשך שנתיים (72' ו-73') ונתן לנו את רגעי הספורט הגדולים ביותר – איננו.

הוא היה הסוס הססגוני, היהיר, המהיר והשובב ביותר. הוא עשה את הבלתי אפשרי. הוא שבר שיאים שנחשבו בלתי שבירים. הוא קבע זמנים כה מהירים, ששופטי מירוץ היו בטוחים שהשעונים מזייפים. הוא היה פלה, בייב רות', מייקל ג'ורדן ומוחמד עלי בגוף אחד. כוח, זריזות, מהירות, קואורדינציה מופלאה.  והחשוב ביותר – כמו אצלם, רצון אובססיבי לנצח. לא לאפשר לאף סוס אחר להגיע לסיום לפניו.

 

 

במירוצו הראשון אי פעם באקוודקט שבברוקלין סיים סקרטרייט רביעי. הג'וקי (רוכב) הכמעט קבוע שלו, רון טרקוט (המשותק כיום בעקבות נפילה במירוץ "סרטוגה") אומר שלא היה לסקרטרייט מושג איך בדיוק מנצחים, אבל הוא למד מהר: "הוא התלמיד החריף והמהיר ביותר שאני מכיר". הוא המשיך בניצחונות בהפרשים גדולים, אבל לא מדהימים, בעשרת המירוצים הבאים. ואז בא מקום שלישי נוסף באקוודקט, לפני "קנטקי דרבי".

מירוצי הסוסים היקרתיים ביותר הם השלושה המרכיבים את סדרת ה"טריפל קראון" – הגראנד-סלאם של הסוסים. אלה הם "קנטקי דרבי" בלואיוויל, "פריקנס" בבולטימור ו"בלמונט סטייקס" בניו-יורק (לונג-איילנד). בלמונט סטייקס הוא המירוץ השלישי של הטריפל קראון, ובו ביצע סקרטרייט את מבצע הספורט האדיר אי-פעם, אדם או חיה. מדוע אני משוכנע בכך? בהמשך. הסוס האחרון שניצח בשלושת המירוצים היקרתיים הללו באותה השנה היה "סייטיישן" הנפלא, שעשה זאת ב-1948.

טרקוט משוכנע היה שלסקרטרייט לא היה חשוב לנצח במירוצים רגילים. "הוא ניצח ברגילים בדהירה קלה, אבל ארבע פעמים בכל הקריירה שלו זה לא הספיק, והוא סיים במקום השני או השלישי". אנשים לא הבינו את הצהרתו של טרקוט. הרי סקרטרייט הוא סוס, חיה, לא רץ למרחקים ארוכים בתחרות אתלטיקה קלה. כיצד מסוגל הוא לנווט את מאמציו על-פי חשיבות המירוץ? האם י-ד-ע סקרטרייט שהמירוץ חשוב ומיוחד, למשל מירוץ בטריפל קראון? נשאל טרקוט.

"אתם מתבדחים אתי?" ענה, "האם האם יודעת שהיא צריכה להיניק את תינוקה? האם תינוק בן שעה יודע שעליו לינוק? איך ידע סקרטרייט? אינטליגנציה? אינסטינקט? אני לא יודע. אולי החצוצרה הנשמעת רק במירוצי הטריפל קראון? אולי הוא ניחן בחוש מיוחד? או אולי הצלמים והעיתונאים הרבים וכל הרעש מסביב נתנו לו את ההרגשה שמשהו גדול עומד לקרות. כך או כך, כשהיה נכנס ל"טראק" (מסלול המירוצים) ביום של מירוץ חשוב וגדול, כל גופו רעד, והוא היה עצבני ביותר. אוזניו היו מזדקרות ופיו מקציף כמו שמעולם לא קרה במירוצים הקטנים".

 

קנטקי דרבי הוא הדובדבן הגדול של מירוצי הסוסים כמו שאליפות וימבלדון היא מלכת הגראנד סלאם בטניס. לומר שקנטקי דרבי הוא מירוץ סוסים זה כמו לומר שגמר המונדיאל הוא משחק כדורגל. המירוץ הזה מכיל את הדקותיים האינטנסיביות ביותר בספורט. דקותיים שקודמות להן שנים של תכנון, תחכום, ידע ברפואה, תכנון הרבעה, מדע וכמובן מיליונים. מיליונים רבים של דולרים.

בשבת הראשונה של כל חודש מאי, 115 שנים ברציפות, מתקיים מרוץ הקנטקי דרבי שמעולם לא נדחה או בוטל. לא מלחמות עולם, לא שפל כלכלי ולא הוריקנים לא הצליחו לפגוע בו. בשרב ובקור תנגן תזמורת אוניברסיטת לואיוויל את "מיי אולד קנטקי הום", החצוצרות יבשרו את הכניסה לעמדות הזינוק, וטובי הסוסים בעולם ייצאו לדהרה מרתקת של מייל ורבע, שתימשך קצת יותר מדקותיים (פרט לסקרטרייט, שהציב שם שיא בלתי נשכח – 1:59.02 דקות, הקיים עד היום!).

המירוץ בלואיוויל מסיים שבוע מטורף בעיר, שאינו נופל משבוע הסופרבול במספר האירועים, הכסף, הכיסוי הטלוויזיוני והאנרגיות שהוא יוצר. הדרבי הוא המירוץ של האצולה. ביציעים תמצאו את נשות הדרום העשירות היפהפיות עם כובעי הקש הרחבים שלהן, ואת הגברים עם החליפות הלבנות והסיגרים היקרים מקובה. 85 אלף מיוחסים ביציעים המוצלים. רק ב-50 השנים האחרונות הורשו "עמך" לתפוש מקום לאורך הטראק ולצד הגדרות.

תמצאו בדרבי את כל היפים והיפות ואת חוג הסילון מכל העולם. בית המלוכה הבריטי הוא אורח קבוע בביקור שנתי פרטי. אתם רואים שם מלכים מאירופה, גנרלים מדרום אמריקה, רודנים מאפריקה, כהני דת מאסיה, שייח'ים מנסיכויות הנפט, ראשי ממשלות, כוכבי קולנוע, מיליארדרים מכל העולם, שהופעה בקנטקי דרבי היא ההוכחה לחשיבותם. כולם שם. שבוע שלם של מירוצי סירות מנוע על הנהר, מסיבות פרטיות ל-1,000 אורחים באחוזות הענק הדרומיות של בעלי העבדים מהעבר הלא כל כך רחוק – תהלוכות, קוקטיילים.

הסוס הראשון שניצח בדרבי היה "אריסטידיס" ב-1875 בזמן של 2:37 דקות, אבל אז היה המירוץ למרחק ארוך יותר – מייל ו-5/8 המייל (2.6 ק"מ). כך מדדו מרחקים לפני 140 שנה, והמסורת נשארה. מיד אחרי הניצחון שתה המאמן של אריסטידיס "מינט ג'וליפ" (ויסקי בורבון קנטקי כהה, סוכר חום, מנטה וקרח) עם הג'וקי המנצח אוליבר לואיס, ומאז, זהו המשקה המסורתי של הדרבי.  יש לדרבי גם ארוחת בוקר מסורתית: ביצים מקושקשות עם קותלי חזיר וקטשופ, סטייק בקר, "קנטקי פרייז" (תפוחי אדמה מטוגנים בחמאת כבשים) וכמובן מינט ג'וליפ.

ארה"ב כולה חוזה במירוץ באחוזי צפייה גבוהים ביותר. בשביל המדיה, הדרבי הוא חגיגה אחת ממושכת של שבוע, ובה מלעיטים אותנו במיטב מעדני הדרום, מבדרים אותנו ורוצים שנכתוב שהדרום אינו כה מפגר אחרי הכל. שירתתי כעיתונאי כמעט בכל סוגי מאורעות הספורט הגדולים של העולם – משחקי גמר ה-NBA, סופי שבוע באול-סטארס, אולימפיאדות, מונדיאלים, סופרבולים, קרבות על תוארי עולם ב"כבד" ומה לא – ואני קובע ללא היסוס שהמדיה אינה מקבלת בהם טיפול כמו הפינוק של הדרבי. המדיה מתארת כל סוס בפרטי פרטים: "'סווייל' לא ישן בשקט. 'פוגוס האדום' הזיע כל הבוקר. ל'פיטאי' יש שלשול". היבשת תקרא ותדע, ואז גם תהמר בהתאם. בבוקר המירוץ ירשו לעיתונאים להלך בין האורוות. ריח צואה, בורבון ובשר חרוך מהלילה הקודם מקדמים את פנינו. על הדשא זרוקים קלחי תירס. האורוות מלאות במאות צלמים, עיתונאים מכל רחבי העולם, טלוויזיה. השמועות רצות, עפות. מי אמר מה ומתי וכמובן למי. הקהל בא כבר משעות הבוקר. תראו ם ערבוביה של פשוטי העם עם בקבוקי בירה זולים, וה"היי סוסייטי", בידיהם כוסיות מינט ג'וליפ קטנות עם בורבון "ג'ק דניאלס" היוקרתי.

 

שוקלים את הסוסים. סוסי המירוץ (קולטס) חייבים לשאת משקל של 126 פאונד לפחות (כ- 55 ק"ג) על גביהם, בכלל זה הרכב (ג'וקי). לסוסות (פיליס), מרשים לשאת רק 121 פאונד, אבל גם כך רק שתי פיליס ניצחו בכל תולדות הדרבי.  אם המשקל נמוך מדי, מוסיפים פלדה לכיסים מיוחדים בצדי הסוס. אם הג'וקי ואוכפו שוקלים יותר מ-126 פאונד זה כמובן לרעת הסוס, ולכן הג'וקיס כה נמוכים ורזים.

נבצר ממני לראות את סקרטרייט בקנטקי דרבי של 1973 עקב אסון משפחתי, אך חזיתי בו עשרות פעמים בטלוויזיה ובסרטים שתיעדו את המרוץ. על כמה מירוצי קנטקי דרבי אחרים לפני כן לא ויתרתי. ראיתי את "נורת'רן דנצר" מנצח ב-1964 בזמן שיא מדהים של 2:00 דקות בדיוק, שיא שרק סקרטרייט שבר כעבור תשע שנים. חזיתי ב"קוויי קינג" מנצח ב-1966 בזמן מצוין של 2:02.2  (אבל הסוס הדי אלמוני הרוויח לסינדיקט שלו 3.9 מיליון דולר, ועשרות מיליונים כמה שנים אחר כך, כשנמכר להרבעה), ואת "מג'סטיק פרינס" מנצח ב-1969 בזמן 2:02.6 דקות.

בקנטקי דרבי של 1973 היה סקרטרייט אחרון כשהגיעו 13 הסוסים לפנייה האחרונה, כ-300 מטר מהגמר. אז הצליף טרקוט בשוט – סקרטרייט תמיד שנא זאת; מלך הרי לא מכים בשוט!  – והסוס הגיב בתאוצה שהזכירה את קרל לואיס במירוציו הגדולים. הוא עבר סוס אחרי סוס כאילו היו תקועים במקום, אם כך אפשר לקרוא לדהרה של 50 קמ"ש, וסיים ראשון בהפרש של שלושה "אורכים" (אורך של סוס בדהרה, הצורה המסורתית המקובלת לקביעת הפרשי מרחק במירוצים), כאמור בשיא דרבי שנשאר עד היום – 1:59.02 דקות, למירוץ המייל ורבע (1.995 ק"מ). בכך היה סקרטרייט הראשון ששבר את מחסום שתי הדקות. רק למען ההשוואה, הרי שטובי הסוסים בהסטוריה, מ"וור אדמירל" שניצח ב-1937 במירוץ ב-2:03.22 ועד "סייטיישן" שניצח ב-1948 עם 2:05.4, היו מפגרים אחרי סקרטרייט במרחקים של 60 עד 90 מטרים.

ב"פריקנס", ה"צלע" השנייה של הטריפל קראון שבועיים אחר כך, נשדד סקרטרייט לעיני כל האומה. הוא הוביל מהפתיחה ומיגר את הסוסים הטובים בעולם כאילו היו נמושות. השעון האלקטרוני הראה 1:52.02 דקות למרחק של מייל  ו-3/16 (1.902 ק"מ). השופטים לא האמינו שזה ייתכן וקבעו לו זמן של  1:54.02 בצורה שרירותית ביותר. פשוט הוסיפו שתי שניות כדי לא להיראות מגוחכים. צילומים שנתיים אחר כך הראו שהזמן 1:52.02 היה אמנם זמנו של סקרטרייט, זמן לא ייאמן שאף סוס אפילו לא התקרב אליו. כיום, כשאתם קוראים זמנים של 1:45 דקות בפריקנס, זה בגלל שאחרי סקרטרייט ב-1973 קיצרו את מרחק המירוץ ב-1/16 המייל.

רק כמה שבועות אחר כך, במירוץ הצלע השלישית של הטריפל קראון, ה"בלמונט סטייקס" שאורכו מייל וחצי (2.458 ק"מ) – שהוא המירוץ הארוך מכולם – הוכיח סקרטרייט שה-1:52.02 של הפריקנס לא רק אפשרי, אלא שזה אכן קרה. כשסקרטרייט חצה את הדגל המציין את המייל ו-3/16 בדרכו למייל וחצי, היה זמן הביניים טוב בשנייה שלמה (1:51.02 דקות) מזה שלא האמינו שהוא אפשרי בפריקנס. אז ידעו כולם ששיא עולמי מהמם נגזל ממנו.

באתי עם מאות עתונאים יום לפני מירוץ בלמונט סטייקס למסיבת עתונאים בטראק המפורסם בבלמומט, העיר ה"איטלקית" של לונג-איילנד. הורשינו לגשת עד ארבעה מטרים מהעילוי. החוויה שהייתה לי עם סקרטרייט תישאר חרוטה במוחי לעד: הנה סוס, חיה, ואתה עומד לידה מלא רגשי הערצה ויראת כבוד. אותה ההרגשה שהייתי בוודאי מרגיש לו עמדתי פתאום ארבעה מטרים משלמה המלך. הוא עומד זקוף, תמיר, גאה, יהיר אפילו. מסתכל בנו כיודע מי הכוכב ומי הנמושה. שריריו שופעים ומלאים, כאילו רוצים לפרוץ מעור הקטיפה הערמוני. רעמתו גדושה, אוזניו זקופות, עיניו החומות והחכמות פקוחות לרווחה, גדולות וסקרניות לכל המתרחש.  "איזה גנדרן, מתהדר ושחצן ללא תקנה", אני רושם בפנקסי. כשאיש אינו נמצא בסביבה הוא עומד, עצלן שכמותו, מקשקש בזנבו ולועס קש. אבל כשאנחנו מסתכלים, או-אז הוא נע ימינה ושמאלה, מציג בראווה את גופו המושלם כמו איזו דוגמנית-על בשאנז-אליזה.

למרות יהירותו, הקפריזיות שלו וגאוותו, הייתה לסקרטרייט אישיות גדושה בהומור ושובבות. אני זוכר אותו ב"פאדוק" (מסדר הראווה), כשהוא בא לעברנו במהירות גבוהה, ובשנייה האחרונה משנה כיוון כשכולנו קופצים הצדה בפחד מוות. או את הפעמים שבהן היה מתחנחן לעיתונאים, מפלרטט אתנו, מתגרה בנו עם אפו החד, וכשעיתונאי תמים היה ניגש ללטפו, היה הממזר מתעטש ומתיז על חליפתו מנה גדושה של דייסת דשא רטובה. אבל כשהוא ראה את המסלול, כשהחצוצרות השמיעו קולן ברמה, נעלם ההומור. אז ראית בעיניו מן התלקחות להבה שלא הייתה לסוס אחר. עיניו היו מזרות אש, וכולו רצינות וחוסר סבלנות. הוא רוצה לצאת לדרך. הוא רוצה לדהור. הוא רוצה לשרוף את המסלול.

רון טרקוט, הרכב הכמעט קבוע של סקרטרייט, תיאר מה קרה במירוץ בבלמונט, המירוץ הגדול אי פעם: "הוא היה חולה במשך 20 יום לפני המירוץ. חום וכאב אוזניים. הסתובב באורווה ברוגז ולא נתן לגשת אליו. חשבנו להוציאו מהמירוץ, אבל לא רצינו למנוע ממנו את ההזדמנות לנצח בכל שלושת מירוצי הטריפל קראון. היו לו בדיוק שמונה ימי אימון לפני התחרות נגד הטובים שבסוסי היקום, אבל כיאה לסופרסטאר אמיתי, הוא ממילא שנא להתאמן".

"כששערי הזינוק נפתחו הוא פרץ כמו כולם, אך היה אחרון מבין 20 הסוסים כשנתקע מאחור בפקק תנועה. אבל משהו קרה לו שעד היום לא הצליח איש להסביר, כולל אני, הרוכב על גבו. סקרטרייט נכנס פתאום לאמוק ופרץ בדהירה מטורפת כשהוא עובר סוס אחרי סוס. לא היה לי מושג כמה מהר דהר, כי הוא עף ללא כל מאמץ. אבל כשהגעתי לדגל המייל לא שמעתי דהרה אחרת חוץ מפרסותיו. הסתכלתי על שעון המסלול במייל ורבע וראיתי 1:58.5! זמן טוב משיאו המדהים בקנטקי דרבי!! אף סוס, אף פעם, לא רץ מייל ורבע כה מהר, ולסוס שלי יש עוד רבע מייל של דהרה! חשבתי לרגע שטעיתי, אבל אז הבנתי… 'אלוהים', חשבתי, 'הוא טס מהר מדי. הוא לא מסוגל לסיים ככה, זוהי מהירות אסורה'. חששתי שאם לא אאט אותו הוא ישבוק לפני הסוף. לשנייה חשבתי שהוא פשוט דוהר לקראת מותו, אבל הוא סירב לשמוע על האטה".

"לא יכולתי להימנע מסקרנותי והסתכלתי אחורה. מיי גוד! הקרוב ביותר היה 25 'אורכים' ממני (כ-70 מטר). ואז, 27, 28 אורכים. אנחנו עכשיו ב"סטרייטאוויי" (החלק הישר של המסלול, אחרי הפנייה האחרונה בדרך לקו הסיום) ואני רואה את כל הקהל על רגליו. שקט מוזר. היכן הצעקות הרגילות של כל סיום? 120 אלף צופים ידעו בדיוק כמוני שהם חוזים בחוויה שלעולם לא תחזור, במבצע על טבעי, וכולם נאלמו דום. כשאני חוצה את קו הסיום בהפרש 31 'אורכים' (יותר מ-85 מטרים), אני יודע שהקהל בא אמנם לחזות בהכתרה של מלך ה'טריפל קראון', אך כתוספת, חזה במבצע הספורטיבי הגדול  אי פעם".

"לי לא היה כל חלק בדבר", ממשיך טרקוט לספר, "פשוט ישבתי על גבו ונהניתי מהטיול. הממזר עשה את הכל בעצמו. כשחציתי את קו הגמר הצטרף אלינו (כמו אל כל סוס מירוץ אחר המסיים את מרוצו) חברו לאורווה 'מידאייר' עם הרכב/מאמן ג'ים דיילי על גבו. 'מה היה הזמן?' אני שואל כששנינו עדיין ב'גאלופ' (רכיבת ההתרעננות).

'שתי דקות עשרים וארבע שניות', הוא צורח.

'אתה מטורף? על מה אתה מדבר? מה היה הזמן?' אני צועק.

'אני נשבע', הוא עונה, 'אני נשבע'.

'לא ייתכן, לא ייתכן', אמרנו שנינו יחד.

דיילי לא היה יכול לשלוט ברגשותיו, פרץ בבכי היסטרי וכיסה את עיניו. אולי לא ייתכן, אבל זה קרה. רעדתי כל הדרך עד שהגענו לבמת המנצחים. ידעתי שפשוט התמזל מזלי להיות על גבה של החיה המהירה בהיסטוריה, במירוץ שלעולם לא יהיה אחר כמוהו".

 

הפרש הנצחון בבלמונט

 

בשבוע שלאחר הניצחון בבלמונט התנוססה תמונתו של סקרטרייט בשער של המגזינים "טיים", "ניוזוויק", "לייף" ו"ספורט אילוסטרייטד" – באותו השבוע. דבר שמעולם לפני כן, ומאז, לא קרה לסוס או לבן אנוש.

בסיום העונה, אחרי שבעה ניצחונות נוספים, הוא נמכר ב-18 מיליון דולר להרבעה. כיום, על פי מה שהולך בשוק סוסי המירוץ ובחישוב האינפלציה, היה הסכום מגיע ל-200 מיליון. אולי אפילו יותר. אבל נראה שבגלל מאמציו האדירים במירוצים הייתה ספירת הזרע שלו נמוכה. בשנתיים הראשונות לא הצליח להכניס אף סוסה להיריון למרות שנתנו לממזר את המהירות והנאות ביותר. כולם צחקו: "ה'כל-יכול' אינו מסוגל לעשות את הדבר הפשוט והטבעי ביותר!" ברחבי היבשת פשטה האמרה DUD AT STUD"" – שלומיאל בהרבעה.

אך אז החל לתפקד: ב-13 שנות"BUSINESS AND PLEASURE"   הוא הפך אב ל-507 צאצאים, מתוכם 335 סוסי מירוץ בין טובים למצוינים, כשהטוב מכולם הוא "ג'נרל אסמבלי", מנצח בשניים משלושה מרוצי טריפל קראון לפני שלוש שנים (אבל בזמנים נחותים בהרבה משל אבא), וסוסת השנה, "ליידי דיקרט". כמה שניסה, סקרטרייט אחר הוא לא היה מסוגל ליצור.

היו סוסים גדולים אחרים. סטיבן קרייסט מניו-יורק טיימס, הנחשב להיסטוריון הסוסים הבכיר  ביבשת, כתב ביום מותו של סקרטרייט: "מן-או-וור, קלסו, סיטיישן, ג'ון הנרי, וור אדמירל – כולם היו גדולים. אך סקרטרייט הוא הגדול מכולם. הוא תמיד יהיה אמת המידה על פיה נמדוד את כל האחרים".

צ'ארלס הוטון, גורו מרוצי הסוסים, מוסיף: "הוא היה הסוס האידיאלי שאלוהים ברא והביא לעולם פעם אחת, אך רק פעם אחת. הוא חיית המרוץ האופטימלית. אני מרגיש בר מזל שזכיתי לחיות בתקופתו". וגם אני מודה לאלהים שנגעתי בו, ליטפתי אותו וראיתיו ביומו הגדול ביותר.

היום הודיעו מה יכתבו על מצבתו: "הוא היה הסוס המושלם של אלוהים".

 

***

 

מאומה לא השתנה בעולם מירוצי הסוסים מסוף אוקטובר 1989, זמן כתיבת המאמר ל-"7 ימים" של ידיעות אחרונות, עד היום בכל הקשור לשיאי הטריפל קראון. שיאיו של סקרטרייט נותרו יציבים. מאז שהסוס קבע 2:24.00 דקות בבלמונט, כ-500 מטובי הסוסים בעולם ניסו לשבור את שיאו. "איזי גוור" היה הקרוב ביותר עם 2:26.00 דקות, וגם הוא היה מפגר אחרי סקרטרייט ב-10 אורכים. זהו יתרון מרחק שקשה להסבירו. אין שיא עולמי בשום מקצוע תחרותי אחר שהחזיק מעמד יותר משלושה עשורים.

ממוצע התקדמות השיאים בשחייה, הרמת משקולות ואתלטיקה קלה, נִלמד ונחקר. הוא עומד על 1.4 אחוזים לשנה בממוצע בעשרים השנים האחרונות. משתנים שונים כתזונה משופרת, שיטות אימון חדשניות ומסלולי מירוץ מהירים יותר – כולם תורמים לשיפור התמידי בשיאי עולם. אבל כל זה אינו נכון לשיאיו של סקרטרייט. שיאו בקנטקי דרבי יישבר כנראה ביום מין הימים. בשנת 2001 עשה הסוס "מונרקוס" את המרחק בקנטקי דרבי בזמן של 1:59.97. כמעט שנייה אחרי שיאו של סקרטרייט מ-1973, כ-15 מטרים מאחוריו לו היו רצים יחדיו, אבל מרחק סביר דיו בשביל להניח שיום אחד סוס זה או אחר יצמצם לאפס ואולי אף ישבור את השיא. אבל אין עוררין כי שיאו בבלמונט – 2:24.00 למרחק מייל וחצי – לא יישבר לעולם: ב-34 שנים של מירוצי בלמונט, הקרוב ביותר אליו היה מפגר ב-36 מטרים לו דהרו יחדיו!