סיפור נדיר: ריאן אנדרסון מנסה להמשיך אחרי התאבדות חברתו

ריאן אנדרסון מנסה להתקדם אחרי התאבדות חברתו, ג'יה אלמנד | מאמר מתורגם מספורטס אילוסטרייטרד

כתב: כריס בלד

תירגם: איל ספיר

 

הוויכוח התחיל, כמו רבים אחרים, בגלל דבר פעוט שנראה חסר משמעות. ריאן אנדרסון אפילו לא זוכר מה הוא היה. הודעת טקסט? הערה לא מתחשבת?

אלא שאז המריבה צמחה וצמחה, עד למֵמדים בלתי-סבירים. היא המשיכה מן ארוחת הצהריים במסעדה אל הדרך הביתה כשקולה של ג'יה אלמנד הולך ומתחזק. כשריאן הוריד אותה בדירתה, באזור המחסנים של ניו אורלינס, בסביבות השעה 18:00 ביום השניים עשר של חודש אוגוסט, 2013, נאמרו בין השניים דברים שבלתי אפשרי לקחת בחזרה, וכעסה של ג'יה הפך למשהו שונה – אפל, אם כי רגוע. אחרי שחזר לדירתו, שני בלוקים מדירתה של ג'יה, ריאן הדליק אור בודד והתמוטט על הספה. מכל עבר סבבו אותו שאריות של מערכת היחסים עם ג'יה. המטבח, שם ניסו מתכונים חדשים; המרפסת, בה התקינו מערכת קולנוע ביתית ומיטה מתנפחת, בכדי שיוכלו לצפות בסרט "פיץ' פרפקט" ביום הולדתה בתנאים האופטימליים; תמונות משותפות של השניים, ג'יה מחייכת.

מבחוץ הייתה זו מערכת יחסים נוצצת: שחקן נ.ב.א ואהובת המדיה. ואכן, הם נראו נהדר על דפי ה"Us Weekly", הפורוורד בן העשרים וחמש של הפליקנס, רוכן כלפי היפהפייה עם החיוך המקסים. בגיל עשרים ותשע, ג'יה הייתה שנתיים אחרי קריירת הטלוויזיה שלה, תחילה כמתמודדת ב"הרווק", ואז שתי העונות בסדרת הבת, "הרווקה", אך הציבור עדיין אהב אותה. בניגוד לדמויות ריאלטי רבות, היא נראתה אמיתית. פגיעה. ג'יה דיברה על כך שסבלה מהצקות כילדה, בעיקר בגלל שיערה הכהה על הזרועות, עד שהלבינה אותו. הייתה לה הכנות הנדירה הזו, שגרמה לצופים להרגיש שהכירו אותה כל חייהם.

ריאן היה מוכה הלם מאז ליל פברואר, שנתיים קודם המקרה, בו חלפה על פניו בשמלה ירוקה בבית מלון בבהאמס. הוא סיפר לאחיו, שהוא גם חברו הטוב ביותר, שחשב לעצמו שאם לא ידבר אתה, לא יסלח לעצמו משך כל חייו. ריאן וג'יה ישבו על החוף עד הזריחה, מדברים על חברים, משפחה ואמונה. כשטיילו אחר כך בעולם, מגלים את סין ומקסיקו, זו הייתה כמעט אהבת נעורים – הם אפילו הלכו לדיסני וורד ולאפקוט.

דונה מישלטי, אמא של ג'יה, אומרת כי מעולם לא ראתה את ביתה כה מאושרת בתוך מערכת יחסים. וריאן? כמה שבועות לפני הפרידה, הוא היה בטוח שזהו זה, ג'יה היא האחת. הם חיפשו בית, דיברו על טבעות, ולא מהסוג של ביל ראסל. "הדרך הטובה ביותר לתאר זאת," אומר ריאן, "היא שאיתה – הרגשתי בבית".

זו הסיבה שהוא היה כל-כך אבוד באותו לילה, שוכב על הספה. לג'יה הייתה נטייה לשינויי מצב-רוח קיצוניים, והם כבר רבו בעבר – כך גם כל הזוגות, לא? הריבים אמנם נהיו תכופים יותר ואף רציניים יותר בפעמים האחרונות, אך אף לא פעם כמו ההוא. היא אמרה דברים שפגעו בריאן עמוקות; האשימה אותו ברמאות, לדוגמה. הוא, מצדו, אמר דברים שגרמו לו להתחרט מיד; כמו להצהיר בפני ג'יה שהוא לא אוהב אותה יותר. הוא היה כל כך נסער, עד שבמסעדה שכח להשאיר טיפ למלצר.

ריאן היה זקוק לניקוי ראש. הוא קרא לחבר ילדות מדאלאס. "סע לפה עכשיו," אמר החבר, "אתה יכול להישאר אצלי. אתה זקוק למעט מרחב".

אחרי שדיברו, הטלפון של ריאן צילצל. זו הייתה אמא של ג'יה. הוא כבר היה רגיל לכך שהיא מתקשרת אחרי שרב עם ג'יה, אך הפעם לא הצליח להביא עצמו לענות לה. אחרי שניסתה עוד כמה פעמים, קיבל הודעה מטוני מישלטי, אביה של ג'יה. "אני מריח משהו רע בנוגע לג'יה. עליך ללכת לבדוק מה קורה איתה".

ריאן נתקף חרדה. פעם, חודשים ספורים מוקדם יותר, הוא הגיע לדירתה של ג'יה ומצא אותה מעולפת, בקבוק כדורי שינה ריק ליד מיטתה. באותו הערב, היא ביקשה ממנו לעצור בדרך חזרה לדירה, וקנתה עוד בקבוק. הוא הבין שהיא מתכוונת "לישון החוצה" את כל הכעס. בדרך לדירתה, הוא תהה לעצמו מה היא עוללה הפעם. עם כפכפים וכובע בייסבול, הוא נכנס למוסך החנייה ומרוב לחץ אפילו לא טרח לנעול את המכונית או לסגור את הדלת.

***

אלו שמכירים את ריאן הצעיר, לא מסוגלים להחליט מה יותר תמוה: שריאן יצא עם מפורסמת, או שנהפך לספורטאי מקצועי. אפילו כעת, שבע שנים אחרי שנבחר בדראפט על ידי הניו ג'רזי נטס, היותו של ריאן שחקן NBA מדהימה את מקורביו. לא בגלל שהוא איננו כישרוני (הוא כן), או מסור (הוא כן), אלא בגלל שלא היה לכך שום תקדים במשפחה. ז'אק אנדרסון, אביו, שהיה מהנדס באינטל, הוא בקושי 182 ס"מ ואמו, סו, מעצבת פנים – מתנשאת לגובה 173 ס"מ. שניהם אינם אתלטים, בנוסף. אף על פי כן, בנם השני כל כך גבוה עד שבגיל שלוש לא הסכימו שישתתף בציד ביצי הפסחא, בתירוץ שהוא "מבוגר מידי". מאז, סו לקחה את תעודת הלידה שלו לכל מקום.

מגיל צעיר ריאן נמשך לכדורסל. הוא בילה אחרי צהריים שלמים בהשחלת ג'אמפים בכביש הגישה המלוכסן, שהוביל לביתו, בעיירה הררית קטנה, 30 מיילים צפון-מזרחית לסקרמנטו. ריאן התאהב בקינגס ומספרו, 4, הוא הוקרה לכריס וובר.

ריאן, שלימד את עצמו לזרוק, התפתח לאיום גם מבחוץ וגם מבפנים וקלע פעם 50 נקודות במשחק נגד תיכון אחר. כג'וניור בתיכון (כיתה י"א), הוביל את קבוצתו לאליפות הדיביזיה השנייה. כשנציג מצוות האימון של פרינסטון התקשר לבית אנדרסון ז'אק היה מלא שמחה, אך רק לאחר שהעביר את השיחה לבנו, הבין שלא חשב מנקודת מבטו של ריאן. בשביל ריאן, פרינסטון לא הייתה המטרה [הערת המתרגם – פרינסטון הוא קולג' מצוין מבחינת לימודים, ויש לו גם היסטוריית כדורסל מפוארת, אך הפעם האחרונה שהביא שחקן לנבא הייתה ב… 1972.] מבין עשרים ושבעת הקולג'ים שהציעו לו מלגה, הוא בחר במכללת קליפורניה, ובמסגרתה הוביל את ה-PAC10 בקליעה עם 21.1 נקודות למשחק, בעונת 2007-08.

ביוני אותה השנה נבחר ריאן בסיבוב הראשון של הדראפט על ידי הנטס, ושנה אחר כל הועבר בטרייד לאורלנדו מג'יק, שם פרח תחת סטן ואן גנדי. ריאן גם נכנס למערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו. בתיכון הוא היה עסוק בלנסות להתחבא מאחורי עצים, או כמו שהגדיר זאת בעצמו, "שלב ארוך ומביך". כילד גבוה ושמנמן, הוא היה רגיש וביישן ואם זה לא מספיק, עד גיל 18 הוא היה אובססיבי לניקיון, ולקח אתו מטלית לכל מקום – לנקות את הכדור לפני המשחק! על אף שמערכת היחסים התפוצצה כעבור שנה, זה היה מרגש בשבילו, והוא החליט שיום אחד יתחתן.

המשחק וחייו האישיים נהיו קשורים תוך זמן קצר. במהלך העונה המקוצרת של 2011-12, הוא העמיד 16.1 נקודות ו-7.7 ריבאונדים בממוצע למשחק. הוא פגש את ג'יה במהלך חופשת האול-סטאר, וביולי קיבל חוזה ארבע-שנתי של שלושים וארבעה מיליון דולר, כשניו-אורלינס השיגה אותו דרך סיין-אנד-טרייד. ג'יה עברה לגור בניו אורלינס מיד אחר כך, ואת העונה העוקבת סיים אנדרסון כקלעי השלשות מספר 2 בנבא. בגיל עשרים וחמש הוא היה בפני קריירה מבטיחה, ביטחון כלכלי ואשת חלומותיו הייתה לצידו.

אף על פי כן, אימו דאגה לו. ריאן הוא כמו אביו, שכינויו הוא "האופטימיסט חסר הפשרות". "יש לו לב כל כך טוב," היא אומרת. "אני חוששת שאין לו מספיק ניסיון בשביל לראות את כוונותיהם האמיתיות של אנשים". אכן, למרות שהיה פופולארי בקרב חבריו לקבוצה ומאמניו, ריאן היה שונה מרוב עמיתיו. שוטה חסר-דאגה שהמוזיקאי האהוב עליו היה ג'ון וויליאמס, מלחין מוזיקת הנושא של "סופרמן" ו"מלחמת הכוכבים". ריאן היה הבחור שהולך למסיבות קומיקס, מחופש לעטלף ענק בחליפה קטנה מדי. כך גם נראו חייו הקסומים – בחצי הדרך אל הבגרות, הוא מעולם לא נכח בהלוויה.

***

הדבר הראשון שראה כשנכנס לדירתה של ג'יה, בקומה הרביעית של בניין דירות, היה ברכיה. זיכרונותיו מן האירועים הבאים מעורפלים משהו. צעקותיו והריצה אליה. החוט של שואב האבק תלוי ממעקה הקומה השנייה של גרם המדרגות המעגלי, כה צמוד לצווארה עד שבהתחלה לא היה מסוגל להתירו. בנטלי, כלבה של ג'יה, רץ לעברו. שכן מגיע ומחייג 911 תוך שריאן ניסה להפיח רוח חיים בג'יה, ובזווית העין קולט פתק: "אמא מקבלת את הכל". פרמדיקים פורצים פנימה. ריאן מתקשר לדונה, והיא מקללת אותו, צועקת שהוא ידע שג'יה רגישה, ושהיה אמור להגן עליה. ואז שוטרים נכנסים לבית וריאן עונה לשאלות, מתייפח, מאשים את עצמו. מאמן הפליקנס מונטי וויליאמס ממהר למקום עם מאבטח מטעם הקבוצה, ומוצא את ריאן על השטיח, גבו לדלת, לא מסוגל לקום. וויליאס נופל על ברכיו ומחבק את השחקן, השניים מתנועעים קדימה ואחורה.

בשביל וויליאמס, הלילה היה מבחן בגרות. מאמן השנה הרביעית שיחק בנורת' דיים ואז בשביל חמש קבוצות נבא. הוא ואנדרסון היו קרובים בדרך כלל. שניהם נוצרים, והם התקרבו מיד בלא קשר לרקע השונה שלהם. וויליאמס גדל בסביבה ענייה, ומספר שפעם, באוניברסיטה, שקל ברצינות התאבדות. זה לא עזר לו ולו במעט להבין את אנדרסון אז. כל אחד כואב בדרך אחרת.

כשקהל החל להיאסף מסביב לבניין הדירות, וויליאמס והמאבטח הרימו את אנדרסון, שהיה מלא זיעה ודמעות, היסטרי מידי אפילו ללכת. הם גררו אותו למעלית ואז למכונית שחיכתה שם. רגליו עדיין עטו כפכפים והאצבעות התחככו ברצפה באופן כל כך קשה, שגם היום, יותר משנה אחר כך, אצבעותיו מלאות יבלות לבנות.

תוך כדי שנסעו בדממה מוחלטת לבית המאמן, וויליאמס המשיך לחשוב כמה משחקים ירשה לאנדרסון להפסיד, אך הבין שאין מה לדבר איתו כעת. משהגיעו, הוא הצטופף עם אשתו, אינגריד, ועם ריאן בחדר המשפחה, וכולם התפללו ביחד. אחיה של אינגריד התאבד גם הוא זמן קצר לפני. היא ידעה לא להבטיח לריאן שהכול יהיה בסדר, כי זה לא יהיה. "זה יכאב משך זמן רב," היא אמרה.

באותו לילה, אחרי שהכומר משפחתי בא וכבר הלך, ריאן בכה כל כך הרבה עד שהרגיש כאילו הוא מדמם מבפנים. כל פרכוס הפך את קרביו. בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, בהמלצת אינגריד, הביא מונטי את אחד המזרונים של הבנים שלו לסלון ושניהם ישנו שם. ריאן התקפל לו על הספה ומאמנו לידו, על הרצפה. כשריאן רצה לדבר, הם דיברו. כשלא רצה, נשמעו רק יבבותיו החרישיות. לבסוף, רק לאחר הזריחה, ריאן נפל לשינה שלווה.

***

היום הזה הופיע בסיוטיה של דונה מישלטי משך שנים ארוכות. היא וג'יה היו צוות מנצח במשך כל כך הרבה שנים. דונה ואאוגן, אבא של ג'יה, נהג משאית, גילו כשג'יה הייתה בת שמונה, שהיא סובלת מפיצול (הערת המתרגם – יכולת לתייק דברים רק כ"טוב" ו"רע", ללא שלבי ביניים). דונה, חוקרת אזרחים במשטרת ניו-יורק, הקדישה את כל כוחותיה לטיפול בבתה. היא לקחה את ג'יה לדגמן לג'ונסון & ג'ונסון כתינוקת; קנתה לה צעצועים, שמלות וארנקים, בניסיון, כפי שאמרה היא עצמה, "לגרום לה לשכוח את האכזבות."

ג'יה הייתה מושפעת עמוקות מגירושי הוריה וחיפשה מוצא שיפטור אותה מן הכעס. היא התנדבה בבית חולים לחיות, שרה בלהקת פולק של ילדים וטיפחה את יכולותיה הכוריאוגרפיות עם ריקודים רבים. מאוחר יותר, אחרי שנים של אימונים בניסיון לשמור על גזרתה הרזה, היא הצטרפה ללהקת ריקוד בהארטפורד, אך עזבה לאחר שנה וחצי. היא ניסתה ללמד בבתי ספר יסודיים אך החליטה שזה לא מתאים לה, כל זאת אחרי שסיימה את לימודי התואר בהארטפורד עם תעודת הצטיינות. מבחוץ היא נראתה עליזה וצוהלת, אך חבריה הקרובים הרגישו שמשהו אינו כשורה. חברתה הטובה, בקה כהן, מתארת אישה צעירה שנטתה "לטוב ביותר ולרע ביותר", אך תוך כדי מאבקים לא לכרוע תחת הנטל, התעקשה לשים את האחרים לפניה: "היא לא רצתה לפזר אנרגיה רעה".

ג'יה התנסתה בדוגמנות, והצטלמה בביקיני ל"מקסים". אז, ב-2009, שנתיים אחרי סיום מערכת היחסים הסוערת עם הפיצ'ר של הינאנקיס קארל פאבאנו, היא הצטרפה על אף התנגדות חבריה לתוכנית הטלוויזיה "הרווק". להפתעתה, היא הגיעה לגמר התוכנית אך לבסוף נדחתה בידי הטייס ג'ייק פבלקה. אנשים החלו לזהות אותה ברחוב. היא חתמה על חוזה פרסום עם חברת מוצרי השיער "הרבל אסנסס". היא גילמה את אווה גרדנר בסרט שלבסוף לא יצא לאקרנים ולבסוף נכנסה לעוד מערכת יחסים דפוקה, עם שחקן ה-NHL – הוקי קרח – כריס כמפולי. אחר כך נכנסה ג'יה לדיכאון כשבכל הזמן הזה אימה, דונה אם הספקתם לשכוח, הביטה מהצד בדאגה.

אז לפתע, צצה תקווה. ג'יה גילתה את אלוהים וקצת אחר כך פגשה את ריאן, גבר חזק ויציב ממשפחה חזקה ויציבה. דונה הייתה מאושרת. "חשבתי לעצמי, אולי בסופו של דבר היא תהיה בסדר", היא אמרה. "במשך כל השנים הללו, כשהטלפון צלצל, הייתי מתוחה ועצבנית."

אז, אחרי שהגיעה לבית החולים ב-09:30 של השלושה עשר באוגוסט, דונה הסתכלה בבתה פעם אחת, עת היא מחוברת למכונת הנשמה, וידעה שתם הסיפור. יותר מידי זמן עבר מבלי שהגיע חמצן למוחה. אין תקווה, ואין חיים.

בצהריים, הגיע ריאן. הוא נעזר בכיסא גלגלים. כה מוכה אימה היה, עד שלא הצליח לגרום לרגליו לעבוד. כשראתה אותו, הרגישה דונה איך הכעס מציף אותה, אבל ריאן נראה כאחד שלא נותרה לו סיבה לחיות, וליבה נשבר ממראהו. היא הכירה את בתה, וידעה שזו לא הייתה אשמתו. "אני מצטערת על הדברים שאמרתי אתמול," אמרה. אחר כך רכנה לעבר ריאן, חיזקה אותו ושניהם יחד מיררו בבכי.

***

בכל שנה, קרוב לארבעים אלף אמריקאים שמים קץ לחייהם על ידי התאבדות. בכל העולם יחדיו, המספר מגיע למיליון – יותר מאשר במלחמות, רציחות ואסונות טבע ביחד. מבוגרים-צעירים כמו ג'יה הם קבוצת הסיכון העיקרית: התאבדות היא הסיבה מספר 2 למוות בקרב צעירים אמריקאים בני 25 עד 34.

הרבה מהסיקור התקשורתי למקרי התאבדות, במיוחד כאלו של מפורסמים, רובין וויליאמס לדוגמה, מתמקד בהליך עצמו. ברם, כל התאבדות איננה רק סיפורו של מוות – היא סיפורם של החיים אשר ממשיכים הלאה. על כל אדם המבצע התאבדות, ישנו מספר מוערך של שישה שורדים, אנשים שהיו קשורים קשר עמוק עם מושא ההתאבדות, ונשארו להתמודד עם התוצאות. רבים מן השורדים סובלים מרגשות אשם, כעס ובושה שמטרידים את מנוחתם לאורך שנים, ולעיתים קרובות משך כל חייהם. סיפורו של ריאן הוא סיפורם. זהו סיפור אחד הטומן בחובו אתגרים אין-קץ.

צעדו הראשון של ריאן היה להשבית את עצמו, לקחת צעד אחורה. הוא חזר לגור עם הוריו ואכל רק כאשר אמו הכריחה אותו – וגם אז, רק מחית תפוחים ויוגורט. אחותו, רחל, ובעלה, מארק גרובס, עשו משמרות של שינה ליד ריאן. ריאן בילה את ימיו בחצר, קורא את התנ"ך בדממה. הוא לא היה מסוגל לדבר עם חבריו הטובים, בגלל הפחד לשמוע "אני מצטער" ממישהו שרוצה לשמוע אותו מדבר על המקרה.

מה יכול היה לומר? האדם האהוב עליו נשבר והלך לעולמו, איך היה מסוגל שלא להאשים את עצמו? הוא הרגיש מבויש. הוא הרגיש ראוי לעונש. לא רק זאת, הוא הרגיש, בדרך כזו או אחרת, שאיבד את דרכו. כאילו מערכת היחסים הייתה קרב, או תחרות, והוא עבד כל-כך קשה בשביל לנצח אך לבסוף כל הצדדים הפסידו, כי הוא לא עשה מספיק. אילו רק היה חזק יותר, חכם יותר, רגיש יותר, ג'יה הייתה בחיים. הוא ידע זאת.

דבר אחד בהחלט היה בטוח. במצבו, ריאן לא היה מסוגל לשחק כדורסל. הוא עמד לוותר על העונה, אולי לפרוש. מסעו לניו יורק להלוויתה של ג'יה באוגוסט היה מפחיד ומתיש. הוא לבטח לא היה מסוגל לשחק אל מול 15,000 אנשים, לא כל שכן לחזור לניו אורלינס ולזיכרונות שנושאת העיר בחובה.

דבר שהפך את העניין לנורא אף יותר, הוא העובדה שסיפורם של ג'יה וריאן היה פיתיון ענק לצהובונים, מעיין נובע בשביל דוכני העיתונים: סקס, ידוענות ומוות. צלמי פאפרצי הקיפו את בית החולים בניו אורלינס, והליקופטר חג מעל המלון בו שהו ריאן ובני משפחתו. האנדרסונים נאלצו לברוח דרך מעלית השירות, בלילה, ולטוס הביתה. כשחזרו הביתה, לגבעות אל-דורדו, אימו הגיפה את הווילונות בשביל להרחיק את הצלמים. הסיקור התמקד בוויכוח שהיה בין ריאן וג'יה, אז במסעדה. "כוכבת 'הרווקה' התאבדה: ג'יה אלמנד כעסה על חברה כוכב ה-NBA על שלא הציע לה נישואין לאורך זמן רב מדי", נכתב ב-RadarOnline, אשר ציטט "מקורב" אנונימי טוען כי "לא היו דגלים אדומים שג'יה עומדת לנטול את חייה". TMZ  דיווח ש"מקורבים רבים לג'יה סיפרו לנו כי היא הייתה עצבנית במיוחד על מערכת יחסיה הרעועה עם חברה, ריאן אנדרסון."

בתחילת ספטמבר, דונה הלכה לדוקטור פיל. היא דברה על הפיצול של ג'יה ואיך ג'יה הרגישה כי "ננטשה" בידי אביה. אז דונה סיפרה את הקטע הקשה ביותר בסיפור: בלילה בו ג'יה תלתה את עצמה, היא דיברה איתה בטלפון. הן החליטו שדונה תטוס לניו אורלינס בבוקר המחרת, וג'יה הזמינה לאימה כרטיס. דונה הייתה בטוחה שהן עומדות לייבש ביחד את הביצה הזו. אלא שאז, ג'יה החלה מגמגמת, מילותיה נשמעו מתחת למעטה של נשימות קצרות ומהירות. דונה הניחה שביתה נאבקת בשינה, אולי לקחה כדורי שינה ויין, כפי שנהגה לעשות בלילות בהם השינה סירבה לבוא. השיחה נשארה מחוברת לאורך כעשר דקות, אך לא השתררה דממה. אז, דונה הבינה, למרבה הזעזוע, את הסיבה שבגינה התקשתה בתה לדבר.

***

חדר הלבשה מעניק תחושה ייחודית של חברתיות. מקום בו בוחנים האחד את האינטליגציה של רעהו, כמו גם את הגבריות, מספרים לפרטי פרטים על ההרפתקאות המיניות, מתחבקים ובוכים יחדיו בחדוות הניצחון או שותפים לאֵבֶל ההפסד המשותף. עם זאת, על נושאים מסוימים בקושי מדברים. חצי שנה לפני מקרה ג'יה, חשף בחירת הלוטרי וכוכב דיוק לשעבר ג'יי וויליאמס את העובדה שהוא ביצע בעבר ניסיון התאבדות. רשימת הספורטאים המקצוענים שלקחו את חייהם עצמם ארוכה למדי: ג'וניור סיאו, אנדרה ווטרס, מל טורפין ועוד עשרות רבות. רשימת הספורטאים שמקרה התאבדות נגע להם, ארוכה משמעותית. עם זאת, קבוצות אשר מכבדות שחקנים המתמודדים עם פיצול לפני משחקים או לובשות חולצה ורודה באוקטובר להעלאת המודעות לסרטן השד, לא עורכות טקסים בשביל אנשים ששרדו התאבדות. זאת למרות שכשמונים וחמישה אחוזים מאוכלוסיית ארה"ב מכירים מישהו שהתאבד, ואחד מחמישה נמנה עם המעגל הקרוב של אותו אחד. התאבדות היא דבר שכמעט כולנו מכירים, אך רק מעטים מאתנו מדברים עליו.

כשמונטי וויליאמס התקשר בתחילת ספטמבר לסו אנדרסון – אמו של ריאן – והציע שריאן יחזור לקבוצה, ריאן כעס. זה היה מוקדם מדי. למעט ללוויה, הוא עדיין לא עזב את בית הוריו. עם זאת, הוא הסתכל בתנ"ך, ומצא שם אמרה שחזרה על עצמה: "קום". הוא ניסה לחיות על פי האמרה הזו. הוא ידע שעליו לקום וללכת לאנשהו. למעלה, למטה, לא משנה לאן.

לבסוף, שלושה שבועות אחרי מותה של ג'יה, ז'אק וסו עמדו במטבח כשלפתע ראו את המשיח רכוב על חמור לבן, או במילים אחרות: שמעו את בנם צוחק. זה הגיע מן החצר האחורית, שם מארק וריאן התקינו מקרן דיגיטלי בצדי הבית. מארק הקרין שם קטעים של הקומיקאי כריס פרלי, וריאן לא הצליח לעצור בעד עצמו. כשפרלי נענע את הכרס והתלונן על המגורים בוואן ליד הנהר, ריאן החל לצחקק. מאוחר יותר הצחקוק הפך למעין קרקור, והוריו של ריאן לא ידעו את נפשם מרוב אושר.

וויליאס התקשר מאוחר יותר. הוא התקשר בקביעות, שולח ציטוטים מהתנ"ך. הוא אמר לו שהתפלל והוא מאמין שהכדור יעזור לריאן להתרפא, ו"אהבת חדר הלבשה" תעטוף אותו. השגרה היא התרופה הטובה ביותר. כאשר אתה משחק כדורסל לאורך מספיק זמן, הגוף מתרגל לעשות דברים מסיומים בזמנים מסוימים של השנה, כך מאמין וויליאמס. זו הייתה העת לחזור למגרש.

לריאן לקח שבוע להשתכנע, אך לבסוף, בהמלצת הוריו, טס לניו אורלינס בשישה בספטמבר. ז'אק ומארק ליוו אותו. ריאן התגורר במלון בהתחלה, ולבסוף קנה דירה במטייר, ליד אולם הפליקנס. בבוקר סתווי אחד הוא כפה על עצמו לשוב למתחם האימונים. השחקן הראשון שראה היה אל-פארוק אמינו, פורוורד מאטלנטה. הוא הכין את עצמו לשאלות, לטון הסימפטי. אמינו הסתפק בנידת ראש. "מה המצב, אחי?", אמר.

ביום למחרת נשא ריאן דברים מול הקבוצה, באחד מחדרי הווידיאו. הוא הביט סביב בפרצופים. בחברו הטוב ג'ייסון סמית', שהסיע אותו לבית החולים בבוקר לאחר התאבדות ג'יה, ועשה סידורים בשביל המשפחה ביומיים שאחרי; באנטוני דיוויס, הכוכב העולה של הקבוצה והליגה; בג'רו הולידיי, אחד מבין הפליקנים הרבים שנכחו עימו בקפלה – בכנסייה המאולתרת – לפני משחקים. ריאן סיפר על ג'יה – מי הייתה ומה הייתה המשמעות שלה כלפיו. הוא סיפר להם קצת על מה שקרה, וכמה קשה היה זה בשבילו. אז עצר. "אני רק רוצה להודות לכם, חברים," אמר, "על כך שהתייחסתם אליי בצורה כל-כך, איך אגדיר זאת – רגילה." חבריו לקבוצה הנהנו. כמה מהם חיבקו אותו.

אם לפגוש את הקבוצה היה שלב א', לפגוש את העולם היה שלב ב', ג' ו-ד' יחדיו. בחמישה באוקטובר, הפליקנס נסעו ליוסטון במסגרת המשחק הראשון של טורניר קדם-העונה. ריאן ידע שאנשי הרוקטס הינם חברים טובים של האנשים בקבוצה, ומעורים במצבו. ריאן לא היה מסוגל להביא עצמו לפגשם, שלא לדבר על קהל של 15,000 איש. הוא התחמק מהמשחק. מאוחר יותר באותו לילה הוא דפק על דלת חדרו של ג'ייסון סמית'. "אכפת לך אם אפתח את המיטה המתקפלת הלילה, למקרה שאצטרך אותך?" כמובן, ענה לו סמית'. לבסוף הוא לא נזקק לעזרתו. היה זה הלילה הראשון בו ישן לבד מזה חודשיים.

יומיים אחר-כך, כשהפליקנס שיחקו בדאלאס, ריאן עלה לפרקט והביט באוהדים. הם בטח חושבים:, הנה הבחור שאחראי להתאבדות חברתו. אז התחיל המשחק, ואתו נעלמה החרדה. שום דבר לא הפריע לריאן. הוא רץ, לקח ריבאונדים ותפר שלשות. מעולם לא הרגיש כל-כך חופשי על המגרש.

בשבועות שאחרי, אולם האימונים הפך, במילותיו של ריאן, ל"מקלט" של שעתיים-שלוש ביום. כמובן, כשחזר לביתו בלילה, החשכה השתלטה על העניינים מחדש, אך לפחות מצא לו מקדש משלו, אי של שפיות.

אם זה לא מספיק, ריאן גם שיחק את הכדורסל הכי טוב ששיחק אי-פעם. הוא לא נתן לעצמו מקום לחוסר ביטחון או לביקורת עצמית. זה מה שיש, הוא חשב, ועם זה אתקדם. אחרי הכל, ערב קליעה חלש לעולם לא יוכל להשתוות למה שכבר עבר עליו. בינואר 2014 הוא קלע עשרים נקודות למשחק באחוזי הקליעה הגבוהים בקריירה שלו. הפליקנס צברו ניצחונות, וריאן היה במירוץ לאולסטאר ואחר-כך לתואר השחקן השישי המצטיין.

אלא שאז, כשישה חודשים אחרי לכתה של ג'יה, המקדש של ריאן אבד. זה היה סתם מהלך שגרתי: ריאן הטעה ימינה, ואז חתך שמאלה על מנת לקבל את הכדור. ג'ראלד וואלאס מהסלטיקס התנגש בו מאחור, בניסיון לתפוס את המסירה. אנדרסון עף קדימה, צוווארו מתעקם בצורה מוזרה. הוא נפל לרצפה בהלם.

כשניסה לקום, הרגיש כאב עז בזרועותיו. אז קלט את מבטיהם של חברי הקבוצה, המאמנים ומאמני הכושר. הוא תהה אם איבד הכרה. אלונקה הגיעה, וריאן אמר שבחיים לא יסכים לרדת על אלונקה. "עלינו להיות בטוחים שלא הוסב נזק לעמוד השדרה שלך", אמר ג'ון אישופ, מאמן הכושר המוביל של הפליקנס.

על הספסל, סמית' צפה במחזה באימה. למה דווקא הוא, הוא חשב. "קדימה ריאן, קום. קום בבקשה", לחש מונטי וויליאמס, מאמן הקבוצה.

לבסוף הועמס ריאן על האלונקה, ראשו מקובע לגוף האלונקה. אישופ לחש לו לסמן לקהל "אוקיי" באגודליו, כי זה מה שעושים בכאלו מצבים. ריאן נעתר. בבוקר המחרת, התעורר בבית חולים בוסטונאי. האבחון: שתי פריצות דיסק בצווארו. הוא היה עתיד להחמיץ את שארית 51 המשחקים של העונה. הכאב בזרועותיו היה כה בלתי-נסבל עד שהתייסר אפילו מלחיצת יד.

בשבועות אחר-כך, סמית' ועוד חברי קבוצה דיברו עם ריאן בסקייפ, ביניסיון לעודד אותו. הוריו עברו לגור בניו אורלינס על מנת לעזור לבנם להחלים. אף על פי כן, הכאב לא פסק ובאפריל טס לעיר המלאכים על מנת לפגוש את ד"ר רוברט ווטקינס. הרופא שביצע ניתוח לצווארו המלכותי של פייטון מנינג, הקוורטרבק האגדי. ווטקינס ביצע ניתוח זהה על ריאן, וריאן הבחין במשהו מוזר: במקום על ג'יה, כפי שהתרגל, כולם החלו שואלים אותו אודות הפציעה.

בשביל ריאן, ההפך היה הנכון. אם הייתה איזושהי תרופה למחשבה על ג'יה, היה זה הכדורסל, ובלעדיו – היה ריאן נתון בידי מוחו הקודח.

ללא היכולת להתחבא במגרש הכדורסל, הפך ריאן, על פי מילותיו, למעין בלש. הוא חזר אחורה לסיפור מערכת היחסים עם ג'יה, תוך התמקדות בפרטים, והבין איך התנהגותה בשבועותיה האחרונים גרמה לו להציע שיקחו פסק זמן. הוא קרא על דיכאון ועל התאבדות, ודיבר עם אמא של ג'יה ועם חברים. הוא ראה כמה תמים היה; כמה רגעים שנראו חסרי משמעות היו למעשה שלטי אזהרה, כמו הפעם ההיא בה ג'יה התוודתה שהיא חושבת על התאבדות, וריאן ענה לה שכל בן-אנוש חושב על כך לפעמים. כמה חבל שהיא לא הייתה מסוגלת לראות כמה היא שמחה וכמה חייה נהדרים, חשב.

הוא חשב על המסרון הזועם שקיבלה ג'יה מאביה בחודש מאי. אאוגן אלמנד כעס על ג'יה, מכיוון שהיא לא שלחה כרטיס ברכה לאימו ביום האם. "אל תטרחי להתקשר אליי ביום האב, אני לא רוצה להטריח אותך!", הוא כתב. אחרי שג'יה ענתה שהיא שלחה לסבתה אי-מייל ושחייה היו "הרבה יותר שלווים" ללא אאוגן, הוא ענה "את נוראית בדיוק כמו אימך. את טיפשה מכדי להיות הבת שלי."

זו הייתה ההידברות האחרונה ביניהם. "אני מצטער על מה שאמרתי," אומר אאוגן. "באשר להתאבדות ג'יה," הוא אומר, "הם יכולים להאשים אותי, אבל אני לא מאשים את עצמי כלל וכלל. לרוע המזל, ביתי הזדקקה לעזרה מקצועית. נראה ששד כלשהו שכן בתוכה".

עתה, לאחר שסרק את חייהם המשותפים ממבט על, ריאן חש קרוב יותר לאמת. אם רק ימשיך לחפש, חשב, אולי יבין את הכל לבסוף. יפתור את הפאזל, ויחוש סוף-סוף כאדם שלם.

***

לא היה לי מושג. ביטוי ששומעים לעיתים קרובות אחרי מקרה התאבדות. הוא נראה שמח. היא נראתה בסדר. לא היו שום דגלים אדומים. רק לעיתים נדירות, זו אכן האמת. כמעט תמיד ישנם שלטי אזהרה. מחקר מראה ש-90% מהמתאבדים סבלו מהפרעות אישיוּת או מהתמכרויות. ברוב המקרים הבעיות לא טופלו. "אנשים מצוינים בלהסוות את זה, אז לאחוּז מסוים מהאנשים התאבדות אכן נראית out of the blue, מנותקת מן המציאות," אומר כריסטיאן מאוטיר, קצין רפואה ראשי בקרן האמריקאית למניעת התאבדויות. "אך ההתאבדות מפתיעה לא רק בגלל ההסוואה של המתאבדים, אלא גם בגלל שאנחנו לא יודעים לאתר את ההתנהגות החריגה, ולא יודעים לתת את הטיפול הראוי לאנשים בעלי הפרעות האישיוּת".

מדוע ג'יה שמה קץ לחייה? אימה מאמינה שזה היה בגלל צלקות מהילדות ובגלל הפיצול, שילוב שלדעתה הרס גם את מערכות היחסים של בתה. "היא הרסה את עצמה וכן את ריאן," אומרת דונה "הוא לא ידע שהיא חולה ומובן מאליו שהיא לא גילתה לו. אכן, פיצול "לא נשמע כמו בעיה גדולה," אומר מאוטיר, "אך בתנאים של כאב קשה ודיכאון, הוא עלול להפוך לכזו".

בינתיים, בקה כהן, חברת ילדות של ג'יה, תמיד חששה שג'יה לא תעבור את גיל 30. "הרגשתי כמו נביאה – את לא יכולה לדעת למה את מרגישה כך, אך את פשוט נהיית לחוצה," אומרת כהן. "מאז הקולג', הייתי מודאגת לגביה מכיוון שהיא חיה נתח כל-כך משמעותי מחייה למען אנשים אחרים. ישנם אנשים שחווים חיים שתוכננו עבורם מראש, כך שמאוד קשה להם להתמודד עם אכזבות".

האמת, כמובן, לעולם לא תיחשף. זה אחד הדברים הכי נוראיים לגבי התאבדות – לעולם אין תשובות אמיתיות, או לפחות מספקות.

לקחת לריאן כשנה להבין שקרו בתוך ג'יה דברים עמוקים משחשב, ושלא את כולם הוא מסוגל בהכרח לפתור. כשרק ניגש לנושא חשב שכל העניין היה למעשה מהמורה בודדת אותה הייתה צריכה ג'יה לעבור בכדי להמשיך הלאה. עתה הבין שהיא עמדה בפני רצף אינסופי של מהמורות.

עתה, התמקד ריאן בזיכרונות. רוב הימים ענד שרשרת שג'יה העניקה לו. הוא שמר את כל התמונות, אם כי לא היה מסוגל לצפות בהן. הוא כמעט סיים שנה של "ראשונים" ללא ג'יה: חג מולד ראשון; יום הולדת ראשון; וואלנטיינ'ס-דיי ראשון ללא ג'יה. היה זה הזמן להמשיך הלאה, והדרך היחידה לעשות זאת היה לספר את סיפורה שהוא גם סיפורו.

הוא התחיל לעשות זאת באחר-צהרי יום ראשון קיצי, יושב על ספה לבנה בסלון שלו במטיירי, אותה הספה עליה ישב עם ג'יה אינספור פעמים. הוא מתחיל לאט. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב בה דיבר עם כתב. לבסוף הכל נשפך החוצה. ריאן מדבר משך חמש שעות ללא הפסקה, ואז עוד שלוש שעות למחרת.

"ה-NBA נותן לי את הבמה", הוא אומר. "אני יודע שכשאפרוש, אנשים לא יתעניינו בי יותר. אך כל עוד יש לי קול, אני מאמין שזו ממש חובתי לדבר על הנושא." הוא ממשיך. "צריך שלמאבק בהתאבדות יהיו פנים, ולא אכפת לי להיות הפנים הללו." הוא עוצר לרגע, ונותן לי מבט נוסף אל תוך תוכו. "אני לא נהנה לדבר על החוויה הקשה בחיי, אך אם לא אהפוך לפנים עליהם דיברתי, אדחק את עצמי לפינה ואתן להזדמנות לחלוף מעליי."

בחודשים האחרונים, ריאן התחיל לפעול. יחד עם דונה ועם עזרה מאביו, הוא מקים את "קרן ג'יה אלמנד". בקרוב יוקם אתר האינטרנט שלהם, והם מחכים לאישור שהם ארגון ללא מטרות רווח משלטונות מס ההכנסה בארצות הברית. מטרתם היא לעזור לאנשים עם נסיבות דומות לאלו של ג'יה: נשים צעירות שסבלו מבריונות, שתדמית הגוף שלהן נמוכה בעיני עצמן, שמרגישות אבודות.

במהלך הקיץ הצטרף ריאן לצעדת "18 מייל החוצה מן האפלה" בפילדלפיה להעלאת מודעות. הוא הסריט סרט קצר לקבוצת מניעת התאבדויות הנקראת "לכתוב 'אהבה' על זרועותיה". הוא דיבר בפני נשות מקלט נשים בסקרמנטו, והתוודע לכל-כך הרבה סבל, בזכות הסיפור אותו הוא נושא.

ריאן מקווה שעם כל שלשה שיתפור או ריבאונד שיתפוס, האוהדים יחשבו על ג'יה. הוא מקווה שאנשים יקראו את הסיפור או יכתבו "ריאן אנדרסון" בגוגל, וילמדו על דיכאון ועל שלטי האזהרה של ההתאבדות. אחרי הכל, כשמישהו מת מסרטן, מאבקו מתואר כקרב. התאבדות, מנגד, מוצגת כמעשה אנוכי. "כל אחד שמכיר את ג'יה יודע שהיא הייתה הכל למעט אנוכית," אומר ריאן. "היא מעולם לא רצתה לגרום לאנשים אחרים לסבול. היא רק רצתה לברוח מהכאב".

***

מי יודע כיצד ירגיש ריאן שנה מהיום, או חמש שנים, או עשר? הגלים לא עוצרים כשאתה מבקש מהם. ריאן כבר השתנה באופן בלתי-הפיך. הזָכּוּת שלו איננה עוד. הוא יותר זהיר בהתייחסותו לעולם, אך גם יותר אמפטי. חבריו רואים את הגבר שהחליף את הילד. "ריאן יכול היה להסתיר את זה מן העולם," אומר מארק גרובס, גיסו, "אך הוא מעדיף להישיר אל העולם מבט".

לריאן אין אסטרטגיה לטווח הארוך, הוא אומר, "אך אני סוף-סוף יכול לומר שיש תקווה, ויש עתיד."  ריאן נשאר קרוב לאימה של ג'יה. הוא ביקר אותה בפנסילבניה באוגוסט, ובאוקטובר דונה טסה אליו עם בנה בן-העשרה, דילן, וריאן נהיה כמו אח גדול בשבילו. בינתיים, דונה מתקשרת עם נשים צעירות במצוקה דרך האימייל והפייסבוק. לאחרונה היא אירחה בביתה למשך שלושה שבועות אישה צעירה מקליפורניה. דונה רוצה להסביר שמה שביצעה ג'יה איננו דבר לגיטימי. שזה לא דבר שיש לחקות. שזה בסדר להיות פגוע, אבל כדאי לבקש עזרה.

מהון להון, ריאן חזר למגרשים לאחר שיקום מלא מהניתוח בצוואר, כאשר הוא מעמיד ממוצע של 14.6 נקודות ו-5.1 ריבאונדים למשחק. הוא משחק 28.6 דקות למשחק, ובתסריט אפשרי הפליקנס עוד עלולים למצוא את עצמם בפלייאוף. "למדתי המון מריאן במהלך כל המאורעות," אומר וויליאמס, מאמנו. "הייתי המום מהיכולת שלו לשוב לאֵיתנו, להתחבר כך לקבוצה ולשחק כפי ששיחק".

אנשי הקרן האמריקאית למניעת התאבדויות התרשמו גם הם. כפי שמאוטיר אומר, "הוא לא עשה דבר מלבד להפיץ אמת בדרך חיובית ביותר."

***

חיובית. זו בחירת מילים מעניינת. ריאן עדיין מדבר עם ג'יה מדי פעם, כשהוא לבד בביתו או נוסע במכונית. כשיש לו יום רע, הוא מספר לה שהיה רוצה שתהיה אתו.

בעליית גגו יש לו את השמלה הירוקה שהיא לבשה בלילה בו נפגשו, בבהאמאס. הוא שומר אותה בכספת עם זיכרונות נוספים: תמונות, כרטיסים, שרשרת הג'ירפה הכסופה שהיא כה אהבה. הוא לא פתח את הכספת למעלה משנה. הוא לא מסוגל להביא עצמו לידי כך. הוא רק עכשיו הביא עצמו לידי יכולת לצפות בסדרות בהן צפו ביחד: "משחקי הכס" ו-"הומלנד". זה מרגיש לו לא נכון, אך הוא יודע שעליו להמשיך הלאה.

למעשה, זה לא נכון. לא מדובר על להמשיך באותה דרך אלא להתקדם הלאה לדרך חדשה. כשיהיה מוכן להיות עם מישהי אחרת, היא תצטרך להבין שג'יה לעולם תהיה חלק ממנו. למעשה, זו עסקת חבילה.

זה מה שריאן הבין: אתה יכול לתת לאנשים לחמוק, ולנסות לשכוח – או, אם תבחר, אתה יכול לקחת אותם אתך.

לפוסט הזה יש 49 תגובות

  3. מנחם לס

    6 מרץ 2015 01:28:58

    לצערי, לי ישנה היכרות קרובה עם התאבדויות: אמו של חותני, גם שמה גייל כמו שם אשתי, התאבדה בשנה שעברה בגיל 64: עורכת דין מצליחה, אמידה, בריאה גופנית, נאת מראה, וסבתא של שתי נכדותי ושל שתי נכדות מאחותה של ג'ייסון חותני. אפילו לא השאירה מכתב התאבדות ועד היום הסיבה להתאבדותה הוא סוד בלתי פטור. עוד סימן ל-SELFISHNESS.
    שניים מחברי הטובים בישראל התאבדו, אחד בגיל צעיר (40 ומשהו) והשני בגיל 60. כאן בארה"ב שחקן כדורגל שלי לשעבר התאבד.
    לעולם אין לדעת את הכאב בו נמצא האדם המתאבד, אבל עבורי המתאבד הוא SELFISH שמשאיר אחריו פצעים עמוקים משך שנים בקרב הקרובים אליו ביותר.

    1. דובי

      6 מרץ 2015 04:39:27

      אז לסמן לך בכל כתבה את המילה האלף, כדי שלא תרגיש חלילה שדורשים ממך יותר ממה שאתה מסוגל?
      אנחנו כאן בשבילך בבל"תי. תן לנו לעזור.

  9. מוש השור

    6 מרץ 2015 04:56:22

    סיפור מרגש, כל הכבוד על התרגום.. זה גורם לחשוב על זה שמדובר בבני אדם, אנחנו תמיד שוכחים את זה ושופטים אותם רק לפי דף הסטטיסטיקה..

    1. דובי

      6 מרץ 2015 05:01:21

      תחשוב באיזו קלות שחקנים מועברים בטריידים ובאיזה שיוויון נפש אנחנו מקבלים את זה.
      תראה את העוצמה של הקשר בין שחקן למאמן, את העוצמות של מונטי וויליאמס כאדם. וכמאמן הוא די מושמץ.

  10. אפלטון

    6 מרץ 2015 06:55:51

    וואו איל תרגום נפלא. כל הכבוד שהמשכת ולא נשברת כי זה סיפור מאוד חשוב.
    יש לי היכרות קרובה עם הנושא שכמעט ולא מדובר עליו, כמו על רוב מחלות הנפש שנתפסות תמיד כבושה, כאילו מישהו היה מתבייש להגיד שיש לו סרטן או מחלה פיזית כלשהי.
    למרות שבאמת תמיד נראה שהאקט של התאבדות הוא אנוכי להפליא, אסור לנו לשפוט את האנשים שבוחרים בצעד הזה, ומשאירים את כולם לידם מרוסקים.
    אולי זה ההבדל בין סרטן לדיכאון קליני. בשני תמיד נדמה שיש לנו את הבחירה וזה לא מ"אלוהים". בגלל זה הכעס וההאשמה העצמית שאירוע כזה משאיר הוא הרבה יותר גדול.

  11. איל

    6 מרץ 2015 08:35:26

    כפי שאמרו למעלה, שום קורס מאמנים או פריוויו לא נותן מימד נוסף למשחק כמו להכיר את הסיפור האישי של שחקן. כך התחלתי לחבב את לאב לפני שנתיים, כשבחר לקחת חופשה ביום בו סביו מת; כך, כששמעתי על הילדות חוצת-היבשות של לואל דנג, סלחתי לו על השביתה האיטלקית שעשה בקליבלנד וכך בחרתי בריאן אנדרסון לספורטאי השנה האחרונה (כן, הייתי אמור לסיים את התרגום ב-31 בדצמבר…).

  12. אלעד אייל

    6 מרץ 2015 08:50:55

    סיפור מרגש ועוצמתי שכמו שכתב אפלטון מעלה שאלות רבות וקשות בקשר לבחירה ורמת האחריות של הסביבה והמתאבד עצמו.
    תרגום נפלא שמעביר את כל עצמת החוויה וכשמדובר במתרגם שהוא נער צעיר שמצליח להעביר את כל המורכבות במלואה, זה מרשים עוד הרבה יותר. כל הכבוד איל על ההשקעה ועל התוצר הסופי שהוא אחד המרגשים שקראתי.

  15. Mbk

    6 מרץ 2015 09:42:52

    תודה רבה על התרגום לפוסט מאוד חשוב
    יש שחקנים שאתה משנה את הדעה עליהם לאחר שאתה מתוודע לאינפורמציה לגביהם

  18. אופיר נ

    6 מרץ 2015 11:05:02

    אייל,

    תודה רבה על תרגום של סיפור מרתק.
    לצערי הרב, גם אני כמו רבים אחרים כאן בפורום פגשתי בחיי אנשים,
    שהחליטו שהחיים קשים מנשוא,
    ובחרו לסיימם בטרם עת.

    מנחם, אמנם מנקודת מבט של הנותרים אחריהם,
    זה מאוד מפתה להאשים אותם ב-selfishness,
    אבל אני מניח שמנקודת מבט של אדם בריא בנפשו,
    קשה לתפוש את עומק התהום אותה חווים אותם אנשים.

    מה שחשוב הוא לנסות לאתר ולסייע לאותם אנשים שחווים את המשבר ולנסות למנוע את המעשה.
    ומצד שני, במקרים שכבר נעשו,
    כל שנותר הוא לתמוך בבני המשפחה ובחברים שנותרו מאחור,
    ולנסות לגרום להם להמשיך לחיות אורח חיים רגיל.
    כי השגרה היא המזון שמשאיר אותנו בחיים,
    ואילו אירועי שבירת השגרה הם רק התבלינים של החיים.

  22. גיא

    6 מרץ 2015 15:08:44

    אייל, כל הכבוד לך.
    תרגום נהדר למאמר שעוסק בנושא כאוב.
    כמו שאפלטון כתב, מחלות נפש נתפסות כסיבה לבושה,
    בעוד שהן מחלות אמיתיות –
    רק הרבה פעמים קשות יותר לטיפול.

    אני מוכרח לציין שגם התגובות, ברובן המכריע,
    מביעות המון אמפטיה לנושא שהוא מאוד רגיש,
    מאוד כואב.

    שוב, כל הכבוד!

    2. איל

      6 מרץ 2015 18:30:43

      לא.
      זה PMDD. לא מדובר בתרגום מדויק אבל זה הכי קרוב שמצאתי. אולי הייתי צריך לכתוב את המקור באנגלית כי זה באמת חשוב.
      תודה שהסבת את תשומת לב.

      1. יאיר

        7 מרץ 2015 09:19:49

        וואו איל, תרגום מעולה וכתבה מרתקת. סיפורים שמסופרים טוב, תמיד שווים קריאה.
        מעבר לזה, לפי הסבריה של אשתי – PMDD זה הפרעה קדם וסתית והיא מעין "שדרוג" של PMS, שזה תסמונת קדם וסתית. מדובר על תופעה שקוראת לנשים לפני תקופת המחזור שלהן ומאופיינת בתחושה של מצב רוח ירוד, הפרעות בשינה, אובדן שליטה ועוד תופעות שתיארת בכתבה.

  26. Natke

    6 מרץ 2015 17:58:06

    סיפור מרתק, תרגום פנטסטי, מרגיש כאילו זה כתוב בשפת כנראה בגלל שהסיפור כל כך כנה

    אכן יש איזושהי בושה שמלווה מחלות נפש, אל לנו לשפוט אחרים בלי להכיר אותם אישית היכרות עמוקה, לצערי לפעמים גם את עצמנו אנחנו לא מכירים מספיק טוב אז אין מה לשפוט אחרים ולחרוץ עמדה

    דוקטור לס, אני מגיב חדש פה למרות שקורא וותיק

    תודה רבה על העונג להנות ממבחר כל כך גדול של נושאים וכתבים

    שאפו לכל העוסקים במלאכה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט