זה הכל בראש / מנחם לס

 

זהו פוסט מהסוג שאיני מרבה לכתוב עליו. אפילו על השפעות ביומכניות על ספורט איני מרבה לכתוב. במקום זה אני מעדיף לכתוב על העלייה של המזרח לרמה של המערב, ומהאול-סטאר ואילך אולי אפילו ישאירו את המערב הפרוע מאחור, ולמה מיאמי הפכה את עורה ותגיע לגמר המזרח.

אבל הבוקר בא לי לכתוב כמה מילים על ההשפעה הפסיכולוגית על הספורט. זה מאמר המתאים יותר למולי, ואולי הוא יגרום להמשכיות, אבל בינתיים חשבתי וחשבתי על הקליבלנד קאבס, והגעתי למסקנה היחידה על ששת נצחונותיהם האחרונים:

לקאבס קרה סוף-סוף המהפך המנטלי ופסיכולוגי שבלעדיו אין אליפות.

כמובן שהחזרה של לברון השפיעה, אבל היו בין ששת המשחקים האלה כמה שהוא לא היה טוב בהם יותר מקיירי אירוינג או קווין לאב.

גילברט קלט את הסיכוי למהפך הפסיכולוגי הזה שיקרה אתמול ולכן שם 20,000 חולצות טי על 20,000 המושבים עם המילה CAVS חרוטה עליהן.

מה שקרה לקאבס הוא מהפך מנטלי שחייב לקרות לכל קבוצה החושבת אליפות: השחקנים כאינדיבידואלים והקבוצה כגוף – וזה כולל את מאמנה – פתאום הגיעו יחד למסקנה והרגשה שהם יכולים לנצח כל קבוצת ליגה, והם עושים זאת.

לא היתה כאן כל 'החלטה' ודייויד בלאט לא אמר להם, "חברה, מרגע זה ואילך אנחנו הקבוצה הטובה ביותר בליגה". זה גם לא היה עוזר – ואולי אפילו פוגע ומפריע – אילו כן אמר להם.

הדבר דומה ל-"SECOND WIND" בריצה ארוכה. אתה רץ 5 ק"מ…הכל לא נוח. השרירים כואבים, הנשימה קצרה וחסרת קואורדינציה, הלב פועם 200 פעימות לדקה, ואתה חושב 'להפסיק או להמשיך?'. הכל מרגיש לא נוח וחסר קואורדינציה. הסבל נוראי ממש. אתה מחליט 'זה לא שווה את המאמץ'.

לפתע? הקלה טוטאלית. הרגליים קלות, הנשימה קלה, הקצב נראה מתאים, הלב נירגע. כאן לא קרה כל דבר פסיכולוגי. מה שקרה הוא שהגוף למד שלפני דקה נשמת מהר מדי…הלב פעם מהר מדי…הריאות כאילו ניזקקו ליותר מדי חמצן… ואז המוח אומר ללחץ הדם 'הירגע'. ללב, 'החל לפעום יותר לאט'. לריאות 'אין צורך בנשימות מהירות כאלה'. ואז כל מערכת הלב-ריאה ניכנסת לקואורדינציה חדשה, מקילה, וזה מחזיק מעמד עד סוף הריצה.

בפסיכולוגיה קורה תהליך דומה: כשעניינים לא דופקים, המוח מתחיל לדרוש יותר מאמץ, יותר ריכוז, יותר תשומת לב, יותר שאלות, יותר מענות, יותר 'SELF DOUBT', יותר נסיונות מסוג שלא ניסית. ואז המאמצים המנטליים מתחילים לפגוע אחד בשני במקום לעזור. עודף ריכוז גורם לחוסר מרגוע…עודף מאמץ גורם לעייפות-יתר…יתר תשומת לב גורמת לראיית מוגזמת של הפרטים במחיר ראיית השלם, ועודף שאלות מביא לספקות, האשמות, ואיבוד בטחון עצמי.

פתאום נצחון. ועוד נצחון. ועוד נצחון…היי, משהו טוב קורה. האמונה העצמית חוזרת. הבטחון העצמי חוזר, ואז מגיע הרגע שאתה מסוגל להסתכל על עצמך ורואה את לברון, לאב, אירוינג, תומפסון, מוזגוב…וכל השאר, ואתה אומר 'היי, אנחנו טובים'. וכשאתה מאמין שאתה טוב, אתה משחק ביתר רגיעה וטבעיות מבלי הצורך והחובה להוכיח, ואז עוד נצחונות מגדילים יותר את הבטחון העצמי.

אני יודע על בטוח שהבוקר כל שחקן קאבס יודע שהם הקבוצה הטובה ביותר ב-NBA ומעתה כל מה שנישאר זה להוכיח זאת בלי טראומה ופחד מהפסד ראשון, כפי שהיה בתחילת העונה. בתחילת העונה הקאבס פחדו להפסיד יותר משרצו לנצח: כל כך הרבה דיברו עליהם כ-'הקבוצה שאיש לא יוכל לה', שהצורך להוכיח שזה באמת כך הרס אותה לחלוטין. אני לא יודע מה עבר או מה עובר בראשו של בלאט כי הוא – כמו ספינקס – לא מחייך ולא בוכה. אותו מבע, אותה שפת גוף בטוב או ברע. אז אותו איני יכול לשפוט.

אבל אתמול ראיתי שקט ושלווה, ואמונה עצמית בכל הקבוצה. השחקנים שיחקו אחרת לחלוטין מאשר שיחקו לפני חודש. לא היה כל URGENCY במשחקם. כשהת'אנדר הובילו במחצית הראשונה, לא ראית כל פניקה אצל שחקני הקאבס כאילו הם  י-ד-ע-ו  שהיתרון עומד לעבור אליהם, וכך היה עד סיום המשחק.

אמש היה המשחק השני החשוב של הקאבס. משחקה הגדול הראשון היה המשחק הראשון בו כולם רצו לראות איזו מפלצת נבראה ב-'עיר על שפת האגם', והמפלצת נפלה על פניה כי היא ניסתה יותר מדי (אני אפילו לא זוכר אם הקאבס ניצחה או הפסידה אבל זה לא משנה: היא נראתה מפלצתית כמו השפנה שלי 'אביבה'). אתמול היה 'המשחק החשוב והגדול' השני: כל האומה חיכתה לו. זה היה משחק על אמת בין הגדולה מהמערב לבין הגדולה מהמזרח, והקאבס הכניעה את הת'אנדר ללא שאלה או ספק קטן שבקטנים. היא הראתה שהיא – בפשטות – קבוצת כדורסל טובה יותר.

המשחק של אתמול הרים את הרף עבור שחקני הקאבס לרמה חדשה, בדיוק כפי שהנצחון על שיקגו בשיקגו עשה למיאמי: בשני הנצחונות, הקאבס וההיט ניצחו בגלל סיבה פשוטה: הן הראו שהן קבוצות כדורסל טובות יותר.

ההשפעה הפסיכולוגית שווה מאה אימונים. דייויד בלאט ואריק ספואלטרה לא היו יכולים במאה אסיפות – כולל מדיטציה ועשן קטורת – להשיג מה שהנצחונות האלה עשו מנטלית לשתי הקבוצות.

את עוצמת ההשפעה הפסיכולגית אין לראות טוב יותר מאשר במשחק כדורגל בו קבוצה מובילה 0-1 במחצית והמאמן מדבר משך 10-15 דקות בהפסקה על דבר אחד, ודבר אחד בלבד: לא לרדת להגנה לשמור על היתרון אלא להמשיך לתקוף. ב-99 מתוך 100 מקרים לוקח לא יותר משתי דקות והקבוצה המובילה יורדת כולה להגנה ומסתכלת רק על השעון שיגיע כבר ל-90 דקות. ואז היריבה משווה.

 

כך היתה הקאבס מתחילת העונה: הרגישה צורך להגן ולפאר את הבראנד שנוצר עוד לפני שהקבוצה החלה לתפקד.

היום – אתמול – היא שיחקה כאילו היא מובילה 0-3 אפס. מבחינה פסיכולוגית ישנה קאבס חדשה.  מיאמי היט זקוקה לעוד נצחון גדול אחד כדי להרגיש אותו דבר!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. אהבתי.
    אני תמיד חשבתי שספורט, בכל ענף שלא תבחר, זה קודם כל רוח ונשמה.
    ששחקן (או קבוצה, זה לא משנה) מרגיש בזון, זה בדיוק מה שזה אומר.
    הוא לא רואה אף אחד ממטר ומרגיש שהוא מרחף כמו בבולט טיים 🙂

    Eye of the tiger

    זה הדבר הכי חשוב שמגדיר אלופים. יותר מיכולת.
    הגדרה עצמית של אני הכי טוב מכולם, השאר בא לבד.

    המשך שבוע מהנה לכולם 🙂

  2. מעניין מאוד מנחם! אני לא בטוח שהייתי מגיע לאותן מסקנות. OKC למרות מעמדה משנים עברו לא נראת כרגע כקבוצה מהעילית המערבית. היא אפילו קצת מראה של קליבלנד. בשתי המקרים נוצר תלות במנהיגים וכאשר אלו ישבו בחוץ השאר רצו להראות מה הם שווים ונכשלו. קליבלנד לא מאמינים שהם טובים יותר. לברון הוא ההורה העמיד שכשבא לו מפנק את ילדיו וכשלא הוא שם ברקס. אם הם קבוצה הם צריכים להוכיח מה הם שווים כשהוא לא מתפקד או חסר.

    לאב נראה אומלל ורחוק מהשחקן של שנה שעברה שנות אור. הוא אוכל שאריות כשכל הקבוצה משתינה עליו כשהוא מבקש כדור בבלוק או בהיי פוסט. ג'יי אר סמית מתייחס אליו כשוליה. מעניין אם הוא ישאר שקט כשיתחילו להפסיד.

    לברון במוד מיאמי ויכול להכנס לאן ומתי שרוצה לסל ולצאת או עם עבירה או עם סל. זה לפעמים מתחזק אותם בדקות של קיפאון.

    האופטימיות שלי זה שהם מאמינים שהם מסוגלים לשמור. וזה הישג גדול. במיוחד מפתיע ג'יי אר שהבין שאם הוא שומר אז לשאמפרט אין שום יתרון עליו כדי להכנס לחמישיה

    הם ניצחו את הקליפרס והבולס חסרי נואה. יחד עם הת'נדר הם הסמי אריות היחידים שניצחו. כשיביאו רצף שכולל גם את אטלנטה וג"ס או לפחות את ממפיס ודאלאס או את ושינגטון אז נדבר על הקבוצה הטובה בליגה. בעיניי הם כרגע בין 7-10 בליגה. שזה אחלה התקדמות וזהו.

    1. אני לא מסכים אתך. נכון, אתמול לאב לא קיבל מספיק כדורים, אבל הוא קיבל 7 כשהוא מאחורי הקשת, ושם 5 מהן בפנים, והוא גם היה הריבאונדר מס' 2 עם 13 אחרי ת'ומפסון שתפש יום מגן העדן עם 16. לאב שיחק 36 דקות, רק שתיים פחות מלברון. כל מה שכתבתי אתמול בשעת המשחק זה שקיירי ולברון לפעמים ניכנסים עם הראש בקיר כשלאב עומד פנוי מחכה לכדור. אילו מסרו לו עוד 5-6 כדורים, הוא היה מסיים עם 25-30, וזאת בדיוק היתה התפוקה שלו במינסוטה.

      1. אני אעלה את ההימור – אם הם עוברים את אטלנטה בסדרה (הקבוצה הראויה היחידה במזפח) – אני מקעקע אותו על פי הטבעת

  3. אני חושב שאתמול הקאבס הקרינו הרבה ביטחון עצמי.
    לדעתי, הגעתו של ג'יי אר במקומו ווייטרס הוסיפה גם לשקט וגם לבטחון של הקבוצה.
    (מי היה מאמין שאכתוב משהו חיובי אודות ג'יי אר…)

    1. זו הפוינטה של כל הפוסט: אתמול: לראשונה, הם שיחקו עם בטחון עצמי של קבוצה המאמינה בכוחה ויודעת כמה טובה היא יכולה להיות.

  4. כרגיל הכל אמת ובסך הכל תנו לקבוצה הזו כמה משחקים בסגל מלא עם מאמן מעולה והגרלה סבירה. כמה חשובה מעלת הסבלנות לצוות ניהולי והרכבת הסגל הנכון בצד המקצועי. ס ב ל נ ו ת

  5. או כמו שהבן שלי אמר לי באיזה יום: "סבלנות,סבלנות, לא קונים בשום חנות".
    הקאבס באמת קצת השתחררו, אבל חסר להם איזה ניצחון על אטלנטה ודומותיה, כמו שכתב בצדק ג'ון. דבר אחד בטוח, זה הרבה יותר מעניין כשהקאבס נראים ככה..

  6. אותי פחות מעניין לראות מתי הם ינצחו קבוצה כזו או אחרת, אלא יותר מעניין לראות מה יקרה ברגע שיגיעו שוב ההפסדים –
    האם שוב הקבוצה תיכנס למשבר, כמו שהיה עד עכשיו העונה? או שהם יידעו להיחלץ ממנו מהר כך שסך הרצף לא ישתווה לסך רצף הניצחונות שלפניו…
    ברגע שנראה שלא מדובר על מאניה-דיפרסיה, ניתן יהיה להסיק על טיב הקבוצה. נכון לעכשיו באותה מידה שהם בין הקבוצות הטובות בליגה, גם יכול להיות שהם בעוד רצף ניצחונות שעומד להיגמר ואחריו יגיע עוד משבר.

    בכל מקרה, אני כן מקווה שהאמת היא מה שכתב מנחם, ושהם סוף סוף הגיעו להבנה שהם קבוצה טובה שרוצה ויכולה לנצח, יותר ממה שפוחדת להפסיד.

  7. מנחם כתבה מעולה!
    מסכים איתך. הפסיכולוגיה מדברת.
    לבטחון יש המון כוח בספורט.
    וגם לא מוגזם. הם לא מזלזלים באף אחד.
    נחיה ונראה אותם מול אריות הליגה

  8. כמו שבובי אמר אני רוצה לראות אותם מתמודדים עם שורה של הפסדים. דבר שני שיעיד שהם התקדמו הוא רצף ארוך של נצחונות על קבוצות רצינות, זה יביא למצב שבליגה מתחילים לראות בהם קבוצה מובילה ומפחדים מהם. בקיצור כמו שמיאמי היו בשנים האחרונות.

  9. אחלה פוסט.

    אני עם האשך, הם נראים יותר טוב, אבל הם לא יקחו אליפות.

    ועוד משהו, קליבלנד אולי יכולה להפוך לגדולה במזרח (כרגע הם לא), אבל הגדולה מהמערב נמצאת בטקסס ולובשת אפור.

  10. האפקט הפסיכולוגי הוא חשוב ביותר.
    מנחם, ראית במקרה את הסרט "במזל דגים" עם ד"ר ג'יי ?
    משנות ה 70 כבר מדברים על האפקט הפסיכולוגי אבל משום מה זה לא מקבל את המקום הראוי לו…
    אטלנטה היא דוגמא טובה… הרוח הקבוצתית בשילוב האמונה העצמית ובחברים (ללא כוכב על) מביאה אותם להיכן שהם היום.

  11. פוסט מעניין וחשוב.
    מי שעוקב אחרי הקריירה של דייויד בלאט יודע שהוא ברוב הקבוצות/נבחרות שאימן ידע להביא את הקבוצות שלו לשיא בזמן הנכון מנטלית ומקצועית וזו נקודה חשובה לזכותו. בסופו של דבר קליבלנד היא קבוצה שעדיין נמצאת בתהליחך של חיבור, ומתחילת העונה הסגל לא היה שלם אם בגלל פציעות, או סגל קצר מדי. כרגע נראית התייצבות ואיזון יותר משמעותי, וצריך לראות איך זה יתפתח.
    כמו שמנחם כתב לפעמים הדרך הנכונה לייצר אמונה היא פשוט לעשות את הדברים באופן אינסטינקטיבי בלי לנתח יותר מדי ובלי אובר מודעות עצמית וביקורת שלעכיתים משיגים את האפקט ההפוך.
    אני שמח בשביל בלאט שהצליח לייצב את הספינה, אבל צריך עדיין לראות אם מגמת השיפור תימשך, ואיך תתמודד ה קבוצה מול הגדולות באמת.

  12. טור מופתי מנחם! ולא שאני הקטן בעמדה לתת לך ציונים…
    אני עדיין צריך(ומאד רוצה!) לראות את הקאבס מול הלוחמים והניצים כדי להתחבר למסקנה שלך במאה אחוז

  13. אני לא מאמין שאכתוב את זה, אבל ג'יי אר נראה כמו שחקן.

    הוא השתלב היטב בקאבס, והאופי שלו – בן זונה שלא רואה אף אחד ממטר ובטוח שהוא הטוב בעולם גם אם יפסיד – תורם לקבוצה.

    כיף לראות אותם לאחרונה, כשעל הכול מנצח כמובן לברון שנראה בשיאו!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט