על שידורים וכדורים חוזרים / מולי
לילה. שקט בבית ושקט ברחובות, ואני במיטה. ער… לצדי במיטה ערמות של ספרים ובגדים, מחשב וסמרטפון, ואני מזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה, מנסה למצוא משהו שיתפוס את תשומת לבי. חיפוש ערוצים מזדמנים מתחיל אצלי תמיד בערוצי הספורט השונים, ולכן אני קולט שעוד דקֹתיים עומד להתחיל שידור חוזר של משחק הכדורסל בין קליבלנד לשיקאגו. את התוצאה אני כבר יודע, קראתי ב"הופס" בבוקר, אבל זה כבר משחק שלישי ברציפות שקליבלנד ניצחה ולכן החלטתי שאם אני לא אמצא שום תכנית שממש תמשוך אותי, אצפה במשחק, וזאת למרות שלרוב אני מתעב לצפות במשחקים שתוצאתם הסופית כבר ידועה לי.
מה שכן: "הפעם," אני אומר לעצמי, "הגיע הזמן שתהיה "מאמן ספה" ובסופו של השידור תכין עצה אחת טובה שכל מי שיקרא אותה ומכיר את דייוויד באלט, מאמן קליבלנד, יוכל להעביר אותה אליו ישירות לאמריקה במשלוח אקספרס.
והמשחק מתחיל והדקות עוברות. לפחות מבחינה אחת יש יתרון רציני בלראות משחק בשידור חוזר: הדילוג על הפרסומות והזרימה של המשחק שמתאפשרת בשל כך, אבל אני, אני עדיין מחפש עצות לדייוויד. האמת, די קל למצוא בעיות: כל מה שאתה צריך הוא לבחון את כל המקרים בהם אתה אומר לעצמך את המילים "איזה אידיוט" בהקשר של שחקני המשחק. זריקות במקום למסור, מסירות במקום לזרוק, עצלנות בחזרה להגנה, ניסיונות חטיפה כושלים, השארת שחקנים פנויים לזריקה. באמת שלא חסרות בעיות, אבל אני עדיין מחפש את "האחת".
אבל אז, אז מגיע "איזה אידיוט" אחד, ודקֹתיים אחרי זה כבר "איזה אידיוט מטומטם" כי זה קורה שנית לשחקן נוסף של קליבלנד וקצת אחרי שחקן אחר, והפעם מהקבוצה השנייה, חוטא באותה תופעה, ואני מתחיל להבין, שתכלס, יכול להיות שמצאתי את האחת עבור דייוויד. יכול להיות שעליתי פה על משהו, על תופעה שאם דייוויד יצליח לשפר, יכול להיות שהשיפור יהיה שווה לו, לדעתי, לפחות שמונה נקודות במשחק.
ארבע פסקאות עברו, ועדיין לא רמזתי אפילו על מה אני מדבר. אז הנה, אני מדבר על הנושא של ריבאונדים, כדורים חוזרים אתם יודעים, ויותר מדויק על כדורים חוזרים בהתקפה.
נו טוב, את היתרון של כדורים חוזרים בהתקפה כולם מכירים. קודם כל הכדור שוב בצד שלך במקום לעבור ליריב. ואתה כמובן יכול עקרונית לתקן את הסל שלא נקלע קודם בעזרת סל שכן תקלע עכשיו. אתה גם יכול, במקרה שאתה מוביל וסיום המשחק מתקרב, למשוך/לבזבז/להעביר זמן שלעתים הוא משאב חשוב יותר אפילו מלשים את הכדור בסל, את כל אלו אתה יכול.
אז מה הבעיה עם כדורים חוזרים בהתקפה? הרי כדורים חוזרים בהתקפה זה ממש טוב, אפילו אני אמרתי את זה הרגע.
הבעיה, לדעתי, מתמקדת ביחס של השחקנים למשאב היקר הזה של כדור חוזר בהתקפה, ובתחושה שלי, שאין מחשבה ואין תרגולת קבועה ואין התייחסות של מאמן שתלמד את השחקן, במיוחד אם הוא שחקן גבוה, מה לעשות בשנייה שהצליח לקחת ריבאונד התקפי.
היחידים שיודעים אינטואיטיבית מה לעשות הם דווקא השחקנים הנמוכים ביותר במגרש. שימו לב שאם הם קולטים כדור חוזר התקפי, בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים הם יתחילו התקפה מסודרת אם על ידי כך שהם עצמם יחזרו עם הכדור לכיוון מרכז המגרש, ואם ע"י מסירה באותו כיוון.
כן כן, אני מאמין שמלבד מקרים של "טיפ" לכדור, של הדיפת הכדור בקצות האצבעות לסל, בכל פעם ששחקן התקפה קולט ריבאונד התקפה ונוחת איתו ארצה כשהוא מחזיק בכדור, ברירת המחדל שלו צריכה להיות למסור את הכדור להתקפה חדשה, בטח ובטח אם הוא היחיד מול שלושה מגנים או יותר.
זה מה שצריך להיות אבל זו לא המציאות! משום מה שחקן גבוה שקולט ריבאונד התקפה רואה עצמו מחויב לנסות להכניס את הכדור לסל בכוחות עצמו. אין לי מושג מה בסטטיסטיקה של הניסיונות האלו (חיפשתי ולא מצאתי) אבל אני בטוח שהיא הרבה יותר נמוכה מאשר הסטטיסטיקה של ניסיונות הקליעה מאותו מרחק בזמן התקפה "רגילה". הסיבות לכך הן די ברורות. שחקן ההתקפה קולט את הכדור בנסיבות שנכפו עליו ולא בסיטואציה שהוא "סידר לעצמו", ולא רק זאת אלא שלרוב הוא בנחיתות מספרית כי רוב חבריו כבר חזרו להגנה.
אם אני בלאט, אני מודיע לשחקנים שלי שמי שקולט כדור חוזר התקפי ונוחת אתו ארצה כשהכדור בשתי ידיו, ויש עליו יותר משומר אחד, חייב!!! כן, פשוט חייב למסור את הכדור ואסור לו אפילו לנסות לקלוע.
רק במחצית הראשונה של המשחק אתמול, ראיתי שלושה ניסיונות קליעה חסרי-סיכוי של שחקן התקפה אחד מול שלושה או ארבעה מגנים שכשלו, וכמו להוסיף חטא על פשע, הרי שהם נעשו במהירות רבה כל כך עד שגם לא היה אף שחקן אחר של הקבצה שיוכל לנסות לקלוט את הכדור החוזר…
אז הנה, זו העצה שלי דייוויד, מקווה ומאחל ש"הריבאונד בעקבות המשחק של אתמול" הזה שלי, למרות שאינו התקפי, יאפשר לקבוצה שלך עוד כמה נקודות למשחק, ומשאר הקוראים אבקש לא לתרגם את המאמר הזה לאנגלית כדי שמאמני הקבוצות האחרות ימשיכו לאפשר לשחקניהם להחמיץ שוב, ושוב ושוב מתחת לסל.
Dalazred
21 ינו 2015 10:57:51יפה! מסכים איתך לגמרי!
שי אבן-צור
21 ינו 2015 11:08:07קלעת בול!
מולי
21 ינו 2015 11:12:09אבל לא אחרי ריבאונד התקפה 😉
גיא
21 ינו 2015 11:56:22אחלה פוסט.
בקבוצות של לארי בראון היו תרגילים נהדרים לניצול מצבים אחרי רב' התקפה.
בלי שום קשר, רציתי מזמן לשאול – אתה חושב שהשמועות שקיפלינג היה אנטישמי נכונות? ואם כן, לדעתך זה מורגש בטקסטים המקורים שלו?
אני אישית מעוד אוהב את "קים" ולא חושב שההתנשאות שמורגשת בכתביו שונה מההתנשאות הבריטית אימפריאלית שמאפיינת את רוב הסופרים הבריטיים של לפני מלחמת העולם השנייה.
מולי
21 ינו 2015 12:35:24האם קיפלינג היה גזען – לדעתי לא, אבל הוא בהחלט היה תוצר של תקופתומ וחינוכו ששונה מזו שלנו. ב"קים" הוא דווקא מזהיר מפני "התנשאות על הילידים".
ידוע השיר שלו "משא האדם הלבן" שאני הייתי מתרגם את כותרתו כ"עולו של האדם הלבן" שבו, כתוצר מובהק למצב בתקופתו, הוא טען שעל האדם הלבן נופל העול לקדם את כל האחרים. אז הוא נתפש כליברל כיום אותה עמדה נתפשת כגזענית.
האם קיפלינג היה אנטישמי, איני יודע, לדעתי האישית לא אבל אני לא בטוח,
מה שכן, אני לא מצאתי לכך שום תימוכין ביצירותיו. אם אני מבין נכון העדויות היחידות הם במכתבים, במיוחד מהביקור שלו בארץ ישראל ב- 1929.
גיא
21 ינו 2015 13:01:09תודה.
עגל
21 ינו 2015 14:21:37כל אחד שהיה מבקר בארץ ישראל בתקופה זו היה נהפך לשונא ערבים ואנטישמי.
מישהו כאן קרא את "מכתבים מחיפה" של לורנס אוליפנט ו"מסע תענוגות בארץ הקודש" של מארק טוויין ? הם ביקרו כאן בסוף המאה ה-19. הספרים משעשעים מאוד ואני סימנתי לי שם קטעים מצחיקים במיוחד. היום היו מוקיעים את שני האנשים הגדולים האלה כגזענים, דונלד סטרלינג קטנצ'יק לעומתם.
האווי לאסוף
21 ינו 2015 16:56:20בנוגע למרק טווין, הוא ערך את המסע כשהיה צעיר מאוד ויהיר מאוד. בספר מתוארים גם רשמים מאירופה, והדרומי הינוקא הזה מזלזל כמעט בכולם. הקטע הזכור לי ביותר עוסק בהרגלי ההיגיינה של הצרפתים, נושא שאקטואלי גם היום.
טווין היה ליברל ודי חדשני בתפיסתו באותם הימים, וכל ניסיון להחיל עליו נורמות מודרניות הוא חסר טעם
muli
21 ינו 2015 16:25:32עגל, בזמן השלטון התורכי הייתי מסכים איתך, אבל הוא היה כאן ב 1929, יותר מעשור אחרי תחילת המנדט הבריטי, ולכן אני לא העלייתי את הנקודה.
Yavor
22 ינו 2015 06:50:41"מסע תענוגות בארץ הקודש" של טוויין זה ספר נפלא. צחקתי בקול רם בחלק מהקטעים
הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון
21 ינו 2015 12:07:05+1
אחד שמבין
21 ינו 2015 11:38:27סוגיה מעניינת…
יש משמעות מנטלית גדולה לכך שקובצה שומרת 24 שניות ומיד אחר כך שוב 24 שניות נוספות….
לכן הסכים אם קביעתך ברוב המקרים.
Berch
21 ינו 2015 11:51:30חזזזק
כל הכבוד 🙂
שגיא נאור
21 ינו 2015 11:57:13נקודה מעניינת שבאמת שווה בדיקה סטטיסטית. כמובן שצריך לנקות מקרים של טיפ אין או פולו דאנק. לא הייתי לוקח שלושה מקרים והופך אותם לכלל כי צריך לזכור שאם מנקים סלים במתפרצות שנקלעים באחוזים גבוהים מאוד, בהתקפה מסודרת קבוצות קולעות באיזור 40% ולזה צריך להשוות את אחוזי הקליעה מריבאונד התקפה של השחקן שלקח את הריבאונד. האמת היא שיותר מדוייק יהיה להשוות את הקליעה לאחר ריבאונד לts כלומר לאחוז המשוכלל שלוקח בחשבון גם קליעות לשלוש ועונשין.
מאוריציו
21 ינו 2015 12:04:53תצטרך גם להוסיף שקלול של כמה התקפות בכלל לא נגמרות בזריקה..
מולי
21 ינו 2015 12:36:45המהותי הוא להאיר נקודה אחת קטנה שיכולה ליצור הבדל מהותי לאורך משחק שלם.
ולדי קוגן
21 ינו 2015 12:01:33נקודה מעניינת. מצד שני אם אתה לוקח כדור חוזר וזורק מיד אתה לא נותן אפשרות למגנים להתארגן.
אלעד אייל
21 ינו 2015 13:05:05מולי הארת נקודה מעניית וחשובה – שחקן גבוה בעל הבנת משחק ויכולת מסירה הוא נכס עצום לקבוצתו. טים דאנקן למשל או ניקולה וויצ"יץ' באירופה. יש גם שחקנים ששיפרו מאד את יכולת הוצאת הכדור החוצה לאחר כ"ח בהתקפה וזה גיוון את משחקם ופתח אפשרויות רבות עבור הקבוצה כגון סופו במכבי. בהחלט נקודה ששווה לשים עליה דגש
נתן גולד
21 ינו 2015 13:31:29ממה שנראה לי אם מי שלקח את הריבאונד מצליח לשחרר זריקה ב2 השניות לאחר לקיחת הריבאונד זה זריקה יותר טובה מהתחלה מחדש של התקפה. לאחר שנייה או שתיים כבר יהיה לך קשה להוציא זריקה טובה כי מן הסתם יקיפו אותך 2-3 שחקנים אבל מצד שני גם מסירה יהיה לך כבר קשה להוציא.
יהיה שווה לבדוק סטטיסטיקה של ריבאונדים שהם לא טיפ אין מה עדיף, להתחיל מחדש את ההתקפה או לנצל את חוסר הארגון של ההגנה בשניות הראשונות.
מה שבטוח שאם תהיה עדיפות להתחלה מחדש של ההתקפה היא בכלל לא תהיה חותכת ולא הייתי ממהר לצאת במסקנות על 4-5 מקרים כאלה במשחק אחד.
muli
21 ינו 2015 16:28:31נתן, זה לא רק עניין של מהירות שחרור הזריקה, אני חושב שאם כבר כשקלטת את הכדור החוזר יש סביבך שלושה שחקנים, אין שום סיבה שבעולם שתנסה לזרוק.
נתן גולד
21 ינו 2015 17:41:15אני עדיין לא קונה. מזכרוני לשחקן שלוקח ריבאונד התקפה ומנצל בשניות הראשונות את חוסר הארגון של ההגנה (או זריקה מהירה או מסירה מהירה לשחקן פנוי שזורק) יש יותר סיכוי להניב תוצאות אם זה סל או פאול מאשר התקפה רגילה. בכל מקרה סטטיסיטיקה פה הייתה עוזרת במיוחד כי אנחנו מתווכחים על עובדות לא על תאוריות.
עגל
21 ינו 2015 14:18:19העלית נקודה מעניינת מאוד ששווה בדיקה. הימור שלי – כל הקבוצות כבר יודעות את התשובה, ודאי וודאי שיוסטון יודעת אותה. הבעיה היא להנחיל שיטה לסטודנטים, סליחה לשחקנים, כך שיתנהלו לפי הדבר הנכון לעשות ועדיין בלי לסרס אותם שיהפכו לרובוטים.
מנחם לס
21 ינו 2015 15:09:53מולי, מה שאני אוהב אצלך זה שאתה מצליח לתפוש נקודות מצדדים שונים של הספורט והמשחק, וזאת גדולתך ותרומתך האדירה לאתר. בנוסף, כמובן, לכתיבה עברית משובחת!
muli
21 ינו 2015 16:36:02מנחם, לפרנסתי אני איש מחשבים והבוס שלי אומר לי שהיתרון היחסי שלי הוא שאני לא איש מחשבים בהכשרתי, ולכן מסוגל לראות דברים בצורה שונה מזו שאחרים רואים.
אז אני, אני גם לא איש ספורט… 🙂
אני פשוט מנסה לא לקחת דברים כמובנים מאליהם וגם לנסות להבין למה הם כמו שהם…
איל
21 ינו 2015 17:02:25הסטטוס קוו בעולם המאמנים אומר דווקא את מה שאתה מתנגד לו – לקחת ריבאונד מתחת לסל? זרוק בלי השתאות.
מאידך גיסא, אני לא מאמין שההוראה הזו מבוססת סטטיסטית. להמציא סטטיסטיקה שנותנת פתרון בעניין יכול להיות משהו מכונן. אולי שווה לכתוב על זה ל-NBA.com/stats או SportUV data…
muli
21 ינו 2015 17:07:26איל, קלטת ריבאונד, יש לך את הגובה ורק מגן אחד מנסה לחסום אותך – לך על זה ובכל הכוח.
אבל אם יש סביבך שלושה יריבים ואף לו שחקן אחד של קבוצתך לרפואה? או אם אתה לא מספיק גבוה/חזק לעומת היריבים?
אז מה הטעם בלזרוק לא בתנאים האידיאלים?
איל
21 ינו 2015 23:04:19השאלה היא איזה שחקן אתה, לא מה המצב.
אתה דיאנדרה ג'ורדן? הטבע גם אם שומרים עליך שבעה.
אתה בוריס דיאו? מסור החוצה, ומוטב שתהיה טוב בכך.
אתה טריסטן ת'ומפסון? מצא פשרה באמצע.
דורון המקורי
21 ינו 2015 19:19:13כתבה משובחת כתמיד אצלך מולי.
גם תגובות על כיפאכ
אני בטוח שעגל צודק ואף אחד מהמוזכרים לא היה גזעני
להפך הם נתנו לעולם עוד נקודות חשיבה יפות
muli
21 ינו 2015 20:01:56דורון, לפחות לגבי סם קלמנס, דהיינו מארק טווין, אמירה צינית היתה בפשטות הדרך בה הוא הסתכל על העולם. מטרתו העיקרית ב"מסע לארץ הקודש" היתה להסיר את ה"הילת הקדושה" מעל ארץ ישראל ככלל וירושלים בפרט.
עגל
21 ינו 2015 20:10:43אולי אתה צודק אבל חכה חכה כשאני אמצא לך כמה ציטוטים מרניני נפש על ערבים.
מאוד מוזר שהימים בארץ עדיין לא אימץ את הספר כתנך הבלתי רישמי שלהם.
הוא מוכיח איזו שממה היתה בארץ לפני שהגענו לכאן (אני מתכוון למה שנקרא העלייה "הראשונה" וכ"ו)
דוגמא בשלוף מהראש: בכל הכינרת וסביבתה היו רק 3 עצים לרפואה – שניים בטבריה ועוד אחד באזור הבטיחה (בסביבות השנה 1880).
muli
21 ינו 2015 20:37:47עגל, ב"ינקי בחצר המלך ארתור" מארק טווין עושה צחוק מכל המיתולוגיה האנשלית והגביע הקדוש, ב"ווילסון הטמבל" הוא יורד על החברה האמריקאית… לא חסר לו…
איל
21 ינו 2015 23:22:11מולי, כתוב לנו איזה פוסט על מארק טווין. עידו כבר שבר את תקרת הזכוכית, וכעת ניתן לכתוב פוסט גם אם הוא לא קשור לספורט (ואם יש קשר, אללה וואקבר). אני בטוח שיהיה לפוסט קהל נהנים מכובד.
צביקה
21 ינו 2015 23:22:58טווין היה גאון אדיר, ואיש ערכי ביותר. גם בטום סויר והקלברי פין, וגם בוילסון הטמבל, הוא שיפד חזק ולעומק את הצביעות והגזענות האמריקאית כפי שהיא התבטאה בשעבוד של השחורים. ב"ינקי" כמו הזכיר מולי, הוא שיפד את כל הפוציות הבריטית.
ואכן, כמו שאמר עגל, ספרו "מסע לארץ הקודש" שיצא ב1869, יחד עם הספר "מאז מקדם" (1984) של גואן פיטרס שנפטרה בשבוע שעבר, מתארים היטב את המציאות ההפוכה לגמרי מהמיתוס הפלסטיני, ואכן לא היה כאן כמעט כלום, לפני שיבת ציון.
אגב, טווין פרסם ב1899 רשימה בשם "בנוגע ליהודים". ברשימה זו, שאין לה כל קשר למסע התענוגות, פורס טוויין את משנתו האוהדת כלפי היהודים, ודן באופיים הטוב, בכישרונותיהם, במקומם בעולם וביחס הלא ראוי לו זכו במהלך הדורות.
הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון
21 ינו 2015 23:35:15לגבי גזענות, כולנו גזענים, אתה נולד לתוך העולם, ואלפיי שנים של גזענות שרק השתכללה עם הזמן לוחצת על הקרקפת העדינה שלך, ולאט לאט זה מחלחל, אף אחד לא חסין נגד זה, אפילו אני שדם אתיופי זורם בעורקיי, במפגש עם מישהו כהה עור יכולות לעבור לי מחשבות שונות ומשונות, העניין הוא להודות בזה ולתקן את עצמך.
muli
21 ינו 2015 23:50:22+1000000
muli
21 ינו 2015 23:50:42+1