הפעם האחרונה בה נכחתי באצטדיון במשחק של נבחרת ישראל, אם זיכרוני אינו מטעני, היה אי שם בתיקו 1:1 מול צרפת כשעל הקווים עמד תחת. סליחה, אברם.

היו תקופות שבהן הייתי נכנס ראשון לאצטדיון. לא חברים, לא מדובר על מטפורה, בתיקו 1:1 מול אוסטריה שמנע מאיתנו העפלה לפלייאוף, הייתי הראשון שנכנס לשער הראשון שנפתח, יציעים 11-12 ביציע המזרחי.

איכשהו, עם השנים, קצת-הרבה ירד לי מהנבחרת. לא, לא, שלא תבינו לא נכון, הצהרה דוגמת המנהל המקצועי של הפועל ת"א לא תשמעו ממני. אני תמיד רוצה שהנבחרת תנצח. ברם, בעוד פעם הייתי מוצא עצמי יוצא מכלי בכל שער וחוזר אליהם צרוד, כיום אני מוצא עצמי מסנן "יש" חביב בתוספת הנפת אגרוף אל-על.

ניסיתי לחשוב על זה – למה בעצם זה קרה? מדוע פחות אכפת לי מהנבחרת? מתקן. אכפת לי מאד מהנבחרת. השאלה הנכונה היא מדוע אני פחות מזדהה איתה?

*

בהתחלה ניסיתי להאשים את ציר הזמן. בכל זאת, עברו כמה שנים טובות ואני התבגרתי. המשפחה היום תופסת חלק משמעותי יותר בחיים ובכלל למדתי להכניס דברים לפרופורציות. אבל כשאני חושב על האופן בו אני תופס את מכבי, לחלק שהיא מהווה בחיי, לרגש שהיא מוציאה ממני, לאהבה והאהדה שלי אליה, אני מוצא שכל אלה מתגברים מיום ליום.

לאחר מכן ניסיתי להאשים את תפיסתי את המדינה. אין כל ספק שהיום אני ביקורתי בהרבה כלפי המדינה. האם ייתכן וזה משפיע גם על כל המייצגים אותה? ובכלל, היום אני דווקא הרבה יותר ציוני, פטריוט וקיבלתי פליק פוליטי מהשמאל המתון למרכז, ככה שאין פה משהו פוליטי והטיעון נפסל.

ומה עם שאר הנבחרות או הספורטאים המייצגים את ישראל? האם גם איתם אני פחות מזדהה? האם גם אליהם האהדה שלי פחתה? כלל ועיקר לא! אפילו ענפי ספורט אזוטריים מבחינתי מקבלים מקום של כבוד כשהנבחרת משחקת. מטה אשר נגד מכבי ת"א? אולי אשים ברקע תוך כדי שאני מכין ארוחת ערב. נבחרת הנשים של אריה זלינגר? פנו לי את הערב. כך גם בעוד ענפים רבים. הדרבי של ראשל"צ? אולי. נבחרת העתודה עוד מהתקופה של סמולר ופומרנץ? בטוח! זו יכולה להיות נטע רבקין זורקת הסרט או אירנה לנסקי קורעת את הסרט, אם הן משודרות והדלקתי, סיכוי לא רע שאשאר לצפות.

מסקנה – מדובר על נבחרת הכדורגל ולא על הספורט הישראלי ונבחרותיו.

*

הכי קל להעלות את טיעון ההתאחדות לכדורגל. ההתאחדות וראשיה עושים כל שביכולתם לגרום לניכור בקרב האוהדים. עזבו רגע שהשיווק נוראי, שימו רגע בצד שהעדיפו לשחק באצטדיון ר"ג רק כדי שיהיה נוח להם לעלות מהמשרד, דלגו על כמות ההזמנות על חשבון משלם המיסים, רק עניין החולצה יכול להוציא אותי מדעתי. של מי הנבחרת? למי היא שייכת? את מי היא מייצגת? לדעת גברי לוי, איצ'ה מנחם, אבי לוזון, עופר עיני ודומיהם הנבחרת מייצגת את ההתאחדות לכדורגל. לא מאמינים לי? בדקו איזה סמל מוטבע על לב השחקנים. בדקתם? עכשיו מאמינים? לא יאמן כיסופר – סמל ההתאחדות לכדורגל. דגל המדינה? סמל המדינה? במשך שנים רבות – יוק! רק לאחרונה בקטנטן.

אך כמו שכתבתי, זה הסבר קל מדי ורדוד מדי. יכול להיות שהוא נכון, אבל הוא בטח לא עומד לבדו. אז מה עוד? שוב חוזרים לעניין הזהות.

*

בעבר, היה לי קל מאד להזדהות עם השחקנים שייצגו את הנבחרת. ברובם, אלה אותם השחקנים שעודדתי בשבת. בין אם היה זה בהווה ובין אם בעבר. ברקוביץ', רביבו, עטר, בנין, בנאדו, חרזי, דווידוביץ', אוואט, מזרחי, רוזנטל, גלאם, קייסי, באדיר, טל, קטן, בניון…הרשימה עוד ארוכה. מכבי היתה עמוד התווך של הנבחרת. וזה לא שהיא בהכרח היתה הקבוצה הטובה ביותר. ממש לא. גם בעונה בה מכבי ת"א זכתה בדאבל, רוב שחקני הנבחרת היו ממכבי חיפה או יוצאה. וגם אם בהמשך זה כבר לא היה רוב, מכבי עדיין היתה בעלת הנציגות הרבה, המרשימה והנכבדה ביותר.

אין פה איזו החלטה מודעת, אלא משהו שנראה לי מאד טבעי. הרבה יותר קל לי לעודד שחקנים שבכל עת אני חפץ בייקרם, על פני שחקנים שבשבת, בלב, אני זורק להם איזו מילה לא יפה. עמוק-עמוק בתוך הבטן, ציפור הנפש אפילו מאחלת להם גרוע מכך, אבל המוסר מיד משתיק אותה.

כן, אני מודה, במשחק האחרון, מכל ההחמצות, הכי התבאסתי מזו של משומר. זה לא שאני לא רוצה שזהבי יכבוש או שלא שמחתי בשער שכבש. כמובן שכן. אולם הייתי יותר מבסוט אם רפאלוב היה כובש במקומו. ושלא תבינו לא נכון, אני ממש לא חושב שמי שחש אחרת ממני צבוע או משהו כזה. להפך, אני פה המקולקל. אבל זה מה יש. קשה לשלוט על הרגשות. אולי בכלל בלתי אפשרי.  הבנתם את הנקודה? זה לא שאני רוצה שעמב"ה יעשה טעות שתביא לשער חובה, אבל אני מעדיף שאם כבר ספגנו שזו תהיה אשמתו ולא אשמת משומר. כן נו, זה לא יפה, אפילו די מגעיל. כולם מייצגים את הנבחרת ובנבחרת אין צבעים. כולם שווים. זה נכון, אבל שוב, על הרגשות קצת קשה לשלוט.

בואו נחזור לרגע לסיבה לשמה התכנסנו, כי קצת ברחתי – ההזדהות שלי עם הנבחרת. אז כשאני מעדיף ש-6 שחקנים יצליחו יותר מהאחרים זה הרבה יותר קל להזדהות מאשר אם אני מעדיף שחקן או שניים. ואין לי טענות כלל לזימונים של שחקני מכבי. לנו פשוט אין שחקנים ברמה. אין לנו שחקנים ראויים. מלבד המגנים, שגם הם בנבחרת בעיקר תודות למצב העגום של מגני ישראל. מזל שמגני ישראל האמתיים תמיד על המשמר ולא על המשומר.

מודה, הרגשתי קצת חוסר נוחות שהמשחק נערך ב'אבי רן'. אבל למה? מתקן ציבורי, עיר גדולה, אצטדיון ראוי, למה לא? אין סיבה שלא – ברור שכן, אבל אני מודה שאני לא מת על התמונה של ורמוט כובש שם שער, נוכח העובדה שהוא עלול לעשות זאת פעם נוספת עוד שבוע וחצי. בבית שלי, במקדש שלי, צהוב ואדום צריכים לקבל בוז ולא כפיים.

תמיד ארצה שהנבחרת תצליח. תמיד אהיה בעדה. תמיד אשמח משעריה/ניצחונותיה/הישגיה. רק הבעיה הקטנטונת היא שבניגוד לכל ענפי הספורט, בכדורגל, יש אחת – פחות יפה, פחות נוצצת – אבל אחת אחרת, שאני אוהב יותר. לצערי, היא פוגעת לי בהנאה מהנבחרת.

אל אל ישראל.

***

כמה משפטים על שני השחקנים אולי הכי דומיננטיים בנבחרת:

ביברס נאתכו

כולם מדברים (ובצדק) על המסירות החכמות של נאתכו בתוך הרחבה, על הבישולים ועל המסירות הארוכות שחותכות את ההגנה. אבל מה שעושה את נאתכו באמת גדול, מה שמשאיר אותו כבר 4 שנים בטופ של הכדורגל הרוסי (רק הליגה ה-7 באירופה ולא ה-6 כמו שלנו), מה שמייצב אותו כשחקן מפתח באלופת רוסיה וקבוצה בנקודת זינוק לא רעה בכלל לעליה לשמינית גמר ליגת האלופות, הוא היותו כמעט בלתי לחיץ. נאתכו, מוסר בדיוק בזמן הנכון, לאיש הנכון, במקום הנכון. ואני מדבר גם על מסירות שנראות סתמיות במרכז המגרש או אחורה לבלמים. הוא רואה בדיוק מי השחקן שיש לו את הסיכוי הנמוך ביותר לאבד או מי השחקן שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר לפתח התקפה. אשכרה טיקי-טאקה. הוא מרים את הראש עוד לפני שהוא מקבל את הכדור, ולכן לא צריך לחשוב מה לעשות עם קבלתו. הוא כבר יודע. מקבל, משחרר ונע לשטח מת. שוב פעם ושוב פעם. עשרות פעמים במשחק. נסו להתמקד רק בו במשך כמה דקות. פתאום תגלו שההערכה עליו עולה פלאים.

ערן זהבי

ראיתי כמה השוואות של זהבי לאייל ברקוביץ'. עזבו רגע שברקו היה שחקן טוב יותר. הכוונה היא מבחינת הסגנון. הדומיננטיות. ה"זון" שהוא נמצא בו. מבחינת הסגנון הוא הרבה יותר דומה לבניון/רביבו מאשר לברקוביץ'. זהבי לא מנהל משחק, הוא מוציא לפועל. לאו דווקא בשערים, אלא בפעולות עם ובלי הכדור באזורים המסוכנים. תמיד שהוא שם ישנה הרגשה שמשהו הולך לקרות.
לדעתי, החלק הכי מרשים בו זה מיצוי הפוטנציאל. תמיד יש הרגשה שברקוביץ' לא הראה את מה שהיה יכול להראות. כנ"ל לגבי קטן. על זהבי אף אחד לא יוכל לומר זאת. הוא ממצה את הפוטנציאל עד תום. זה חלק לא פחות חשוב (ואולי יותר חשוב) מכישרון נטו או נתונים פיזיים.

זהבי הוא רוצח של המשחק. כמו שאראס בכדורסל. שחקנים שיתנו את המהלך הנכון בדיוק ברגע הזה שיכל ליצור מומנטום לצד השני. אלה שיורידו את הפטיש על המשחק ויהרגו אותו סופית.

זאת ועוד, הוא לעולם אינו מוותר. עם כמה שקשה לי להזדהות עם השחצנות, עם המוחצנות עם הפיו-פיו שמטרתו העיקרית והמקורית להקניט, קל מאד להזדהות עם כזה סוג של שחקן. אני לא מדבר על שחקן טוב. אני לא מדבר על עניין השערים. אני מדבר על האמונה הזו בכל שלב, בכל תוצאה, בכל מגרש, מול כל יריבה, תמיד להאמין שאתה יכול לנצח.

מכבי ת"א מקבלת מזהבי הרבה יותר ממה שתקבל מכל שחקן שתביא בפי 2 משווי השוק שלו.
יותר מזה, אני חושב שזהבי לא יצליח כמו בניון בספרד/אנגליה ובשביל בלגיה לא שווה לו לעזוב את מכבי ת"א. לדעתי, אין שום סיבה הגיונית בשבילו לעזוב. גם בשביל המורשת שלו. הדבר היחיד זה כסף וזו כבר החלטה של גולדהאר האם זהבי שווה לו משכורת של צמרת ליגה בלגית או שוויצרית. לדעתי, ברור שכן.

אז במה הוא הרבה יותר ברקוביץ' מאשר בניון? במעטפת. שרף בנה שיטה שכל מטרתה למקסם את היכולות של ברקוביץ'. 3 בלמים ו-2 קשרים אחוריים שיאפשרו לסילונים בכנפיים ולמזרחי לקבל ממנו את הבונבונירות.

כנ"ל גוטמן וזהבי. המעטפת מתאימה למקסם את יכולותיו. נאתכו, טב"ח ודמארי אלה שחקנים שתפורים עליו. עם חמד ובוזגלו למשל, שחקנים לא פחות טובים, הוא היה בולט פחות. צריך להוריד בפניו את הכובע שבלי חצי מהכישרון של גדולי הדורות הקודמים הוא מיצב עצמו כשחקן שמשתלם לעצב בשבילו נבחרת. אפילו שהוא לא השחקן הכי טוב או הכי חשוב בה. הוא רק השחקן שהשיטה באה למקסם את יכולותיו, כי זה פשוט משתלם!