עם השנים, יותר ויותר קללות ובצורות ספורטיביות נשברות, וזה טבעי. הניקס לקחו אליפות אחרי עידנים, בבייסבול היה עידן שבירת הקללות לפני כעשור עם התיש ובוסטון ואפילו אנגליה מגיעה על בסיס קבוע לשלבים מתקדמים, ותואר הוא כנראה עניין של זמן (ואולי לא).

ובתוך עולם הספורט האמריקאי, מקום שלב כבוד שמור לבפאפלו בילס. הקבוצה היחידה שהגיעה לארבעה סופרבולים רצופים. הקבוצה היחידה שהפסידה ארבעה סופרבולים רצופים.

אבל לקבוצה מצפון מדינת ניו יורק, חצי שעה נסיעה ממפלי הניאגרה ומקנדה (ובאזורים מסויימים פחות), יש לא רק מסורת הפסדים מפוארת וחיפוש בלתי נגמר אחרי תואר ראשון. יש לה את האוהדים מהמיוחדים ביותר בליגה. המאפיה של הבילס, האוהדים השרופים של הקבוצה. כמעט בכל שנה מתפרסמות תמונות אוהדים (עם או בלי חולצה) שמגיעים לפנות שלג מהאצטדיון. אירועי ה-tale gate שלהם ידועים בכל הליגה בתור ארועים משפחתיים, קהילתיים עם המון בשר, יותר אלכוהול והרבה התנהגות בלתי ברורה לחלוטין (ועל זה בהמשך).

זה אחד המקומות היחידים שהקבוצה היא אכן כמו משפחה, שהקהילה סביב הספורט לעיתים חשובה יותר מהספורט עצמו ושדורות של כשלונות מחזקים, באופן פרדוקסלי, את הביחד.

ולאור העובדה שבשנים האחרונות משחק שם גם אחד השחקנים הכי כיפיים בליגה – ג׳וש אלן, ניצלתי הזדמנות ונסעתי עם חבר (איתמר, הידוע לשמצה מהמסע לאלבמה) לראות את הבילס, במשחקם הביתי השני באיצטדיון החדש שנחנך השנה. והעובדה שאיתמר גם עבד שם תקופה ומכיר כמה מהמאפיה עזרה להפוך את החוויה לבלתי נשכחת.

אחרי סיבוב קצר למפלים, נסענו למרכז העיר שהפתיע בריקנות שלו. מרכזי ערים רבות בארה״ב מוזנחים מאז הקורונה, וזה של באפלו לא שונה. בניינים רעועים לצד אחרים ששפוצו פזורים בדאון טאון. אבל למרות הריקנות, בכל כמה מאות מטרים מסעדה מלאה באנשים ובוויב, מבשלות בירה, ברי ספורט, אוכל והרבה אלכוהול. 

למרות הרצון לבדוק את כולם, התמקמנו בסוף במבשלת בירה עם תפריט אמריקאי קלאסי, שם פגשנו את גייל, ג׳ו וג׳ון. לג׳ון יש מנוי שנתי מאז שנת 1973, כשהיה בן עשר, למעט כשמונה שנות הפסקה הפזורות על העשורים האלו. השנה, הוא החליט שלא לחדש את המנוי. גייל הולכת לכמעט כל המשחקים בעשורים האחרונים, עם בן הדוד שלה – ובכל משחק קונה כרטיס אחר, וג׳ו בעלה פשוט צופה בבית, מעדיף את הנוחות מול המסך שהוא מתאר כמפלצתי. המסעדה מלאה באוהדים שלובשים את חולצות הקבוצה, והשיחה עם שלושת הגימלים קולחת. כמה שבאפלו היא מקום קר, אלו אנשים חמים, מלאים באהבה וההבנה לגבי האופי של הקבוצה והאוהדים התחילה להתבסס. הם זוכרים את ההפסדים כמובן, אבל כשמדברים איתם על הקבוצה, השיחה מיד עוברת מהאיקסים והעיגולים לכל מה שמסביב. לעשרות שנים של מפגשים עם חברים ומשפחה בכל סוף שבוע של פוטבול, לטקס שלפני המשחק, של מי שמביא מה ולסיפורים על השחקנים – לא רק על המגרש. איזה בחור טוב ג׳וש אלן הם מסכימים כולם, לפני שהתחילו לדבר על היכולת שלו כשחקן. הנה, רק לפני כמה שנים ג׳ו ראה אותו מפנה שלג מהכנסה לבית של שכן מבוגר של ג׳וש – היית יכול לדמיין את תום בריידי עושה את זה הוא שואל – ובשולחן יש הסכמה מיידית שזה לעולם לא היה קורה. 

ובכל זאת, עם נחמדות לא לוקחים אליפות…אז מה יהיה השנה? כולם היו די פסימים לפני פתיחת העונה, אבל משהו השתנה – אצטדיון חדש, מאמן חדש, וויב חדש באוויר ובעיניים אני רואה את הניצוץ שאני מכיר כאוהד הפועל – השנה, אולי השנה, יהיה אחרת.

אחרי כמה כוסות בירה, ועוד לפני שראיתי את המשחק, יצאתי מאוהב בקבוצה. בררנו מתי צריך לצאת לאצטדיון (מוקדם) ונפרדנו בחיבוקים של מכרים ותיקים.

המשחק מתחיל באחת בצהריים, אבל מכיוון שחלק משמעותי מהחוויה מתחיל לפני, יצאנו לדרך כבר בתשע בבוקר, וברבע לעשר מצאנו חניה באחד הבתים בכביש המוביל לאיצטדיון. המחיר של חניה ליד האיצטדיון הוא $110, כך שהחל משלושה קילומטר בערך לפני האיצטדיון – כל בעל בית מציע חניות בשטח שלו במחירים של $30 – $50. ניצלנו את ההזדמנות לחנות ולתרום לתשלום המשכנתא של משפחה נחמדת – וכך גם יצא לנו להצטרף לנחיל האוהדים, שהתחיל לזרום לכיוון האיצטדיון. 

החל מבערך מייל מהאיצטדיון, פזורים לאורך צידי הדרך איים איים של משפחות וחברים, בדרך כלל הבאגז׳ של הרכב פתוח, כמעט תמיד מישהו עומד ומנפנף – ובכל המקרים משקאות ביד. והשעה היא עשרה בבוקר.

קשה להעביר במילים את האווירה הקהילתית שיש במגרשי החניה ומחוץ לאיצטדיון.  חבורות חבורות יושבים להם על כסאות נפתחים חברים, או משפחות בהן אתה מזהה בבירור שלושה דורות של אוהדים. עולם בכחול, כמעט כולם עם מספר 17. אנחנו התנחלנו לנו בבר שנמצא בחוץ ומהווה מפלט למי שלא הגיע כחלק מקבוצה. 

אבל האוהדים של באפלו, ידועים, כחלק מהמיוחדות שלהם, גם בהיותם קיצוניים משהו, חלילה לא באלימות, אלא יותר בהיבט של לעשות שטויות. בעיקר אחרי טייל גייט מוצלח. והנה תפסתי את אחת המסורות היותר ביזריות שיש לאוהדים להציע. ממליץ לא לנסות. לא בבית ולא במקום אחר.

האיצטדיון החדש בנוי בצמוד לקודם, שכבר נהרס, פונה, וכנראה כבר נשכח על מנת לפנות מקום לאיצטדיון חדש וליצירה חדשה של זכרונות ומסורות.

האוהדים נוהרים לאיצטדיון. כדרכם של אצטדיונים חדשים, גם פה, הכניסה חלקה והתורים מינימליים. כדי לממן איצטדיון בשני מליטרד דולר, המחירים בהתאם, ועל בירה בפנים משלמים כפול מהמקובל, ויותר. מזל שרוב האוהדים מגיעים אחרי הסיבוב הראשון (והשני, והשלישי). האיצטדיון צבוע כחול, מזג האויר פנטסטי, ובמהלך שירת ההמנון – מטוס חיל האוויר במטס ממעל – כמיטב המסורת. בהמשך צוות האוויר שהטיס את המטוס יגיע לאיצטדיון וירקיד אותו!

השחקנים יוצאים אל המגרש ומסיימים את הריצה שלהם בכריעת ברך ותפילה. צבא, דת וספורט מעולם לא היו קשורים אחד לשני בצורה הדוקה יותר מאשר בפוטבול האמריקאי. 

צופר אוויר ענקי הוא מהסממנים של ההפעלות באיצטדיון, עידוד, שירים והמון רעש…

והיה גם משחק…

הצ׳ארגרס היו בשליטה משמעותית בחצי הראשון, שלא תורגמה לכלום ושום דבר. היתרון שלהם בכל פרמטר התקפי לא הביא ליותר מלתיקו 10 – 10 במחצית. ג׳וש אלן נראה רע. בלי ריצה, בלי דיוק (שני אינטרספשנים), אבל כאמור, נהנה מחוסר היכולת של הלוס אנג׳לסים כך שלא מצא את עצמו בבוקר עמוק בשום שלב. 

בחצי השני, ולמעשה ברבע האחרון, השתחרר משהו בהתקפת הבילס והם עלו ליתרון 11 ממנו הצ׳רגקס כבר לא חזרו. 

האווירה בתוך האיצטדיון הייתה רועשת, וטובה ומשפחתית כמו בחוץ. מעולם לא נתתי כל כל הרבה כיף (וגם fist pumps) וחיבוקים באיצטדיון בשלב מסויים מי שישב מאחורי התחיל לתופף לי על הראש – וזה היה נראה הגיוני לגמרי… 

והאינטרספשן שגמר את המשחק – הצילום הלא יציב בסוף עקב חלוקת שלל כיפים לעומדים מסביב.

נקודה אחרונה – השיפוט היה מזעזע. בשלבים מסויימים נראה היה שהשופטים איבדו את המשחק, וחוסר הבנה מוחלט שרר ביציעים לגבי על מה שרקו, ולמה. שריקות לא אחידות, שריקות לא הגיוניות ובכלל – מעורבות יתר שבהחלט הפריע למהלך המשחק, וגם השפיעה עליו.

בשאיפה שהאהבה שלי לבילס לא תנחס – מצאתי לי קבוצה!