פוטבול מכללות הוא הדבר האמיתי בספורט האמריקאי. ככה, פשוט וקל. עבור אמריקאים, קבוצת הספורט אליה הם הכי מחוברים בדרך כלל היא הקבוצה של המכללות בה הם למדו. והעובדה שבפוטבול מכללות שחקנים נשארים לארבע שנים פחות או יותר, מאפשרת לאוהדים גם ממש להיקשר לשחקנים. וכמה גדול הספורט הזה? בין חמישה לשמונה (תלוי איזה צ׳ט שואלים) מהאצטדיונים הגדולים ביותר בעולם שייכים לקבוצות פוטבול מכללות. לא ליגת האלופות, לא NFL אלא מכללות.

וכך קרה, שלמרות שאף פעם לא עקבתי ממש אחרי הענף, תמיד ידעתי ששם נמצא הלב הפועם של הספורט האמריקאי. ולכבוד יום הולדת עגול, והצטרפות כמה מקרים נוספים החלטתי שאני הולך על זה. 

בדיקה קצרה, זיכרונות משמות גדולים, ומפגש עם פרופסור לפיזיקה הביאו אותי לתפוס טיסה לאלבמה על מנת לחנוך את חווית המכללות המשמעותית שלי (ראיתי כמה משחקים של מכללות פחות משמעותיות בעבר) באיצטדיון עם תכולה של 101,000 איש בטלאהוסה אלבמה.

את הכרטיסים קנינו (איתמר – חבר שהצטרף מניו יורק ואני) ביחד עם שני פרופסורים לפיזיקה מהאוניברסיטה שמיד אחרי שהעניין סוכם, כבר סיכמו את הדבר האמיתי השני.

TAILGATE

הטיילגייט, הוא החלק האחורי של הטנדר. אבל בהקשר של ספורט מדובר במסורת במסגרתה לפני משחקי פוטבול (אולי בענפי ספורט נוספים שאני לא מודע לגביהם) האוהדים נפגשים בחניית האיצטדיון לחגיגת בשר על האש והמון אלכוהול. היטיב להגדיר את זה הצ'ט – 

Tailgating = פיקניק/מסיבה בחניון לפני משחק ספורט או קונצרט.

אנשים פותחים את בגאז’ (ה-tailgate = דלת אחורית של טנדר/רכב) ומבשלים, שותים, וחוגגים יחד לפני האירוע.

וזו מסורת מפוארת של שפע ועומס של אלכוהול ובשרים. אבל מה קורה במקרה שהמשחק מתחיל ב-11 בבוקר? 

תשמחו לדעת שהדבר הזה אכן הטריד את החברים הפרופסורים, כי ההוראות שקיבלנו הן – "נפגשים בשמונה בבוקר לאירוע של הדיקן, ואחר כך ממשיכים לאחוזה של נשיא האוניברסיטה". כן, לפני 11 בבוקר. 

אז בבוקר האירוע קמנו איתמר ואני בשש בבוקר על מנת לנסוע שעה מברמינגהם אלבמה לטוסקלוסה – שם ממוקמת האוניברסיטה. בדרכנו לאירוע הטיילגייט של הדיקן עברנו בחנות מרצ'נדייס של האוניברסיטה להצטיידות בכובע מתאים.

מאיפה אתם, שאל המוכר, ואחרי היסוס קצר (מסממני התקופה) אמרתי שמישראל. ישראל הוא ענה לי – אתה יודע שיש בישראל חנות של מרצ'נדייס של אוניברסיטת אלבמה? ברור שלא ידעתי, אבל חיפוש מהיר הביא לגילוי שחנות כזו אכן קיימת בירושלים. והמוכר הוסיף שהוא קיבל פעם חולצה עם ההסיסמא של קבוצת הפובול – ROLL TIDE בעברית – אבל שמידות אקסטראלארג' בישראל – זה כמו מידיום בארה"ב כך שהיא לא יצאה מהארון.

מגובים בכובע החדש, הגענו למוזיאון הטבע של האוניברסיטה שם אירח הדיקן את הטיילגייט שלו. מכיוון שהייתה לנו עוד תוכנית ארוכה. היינו הראשונים להגיע. עד כמה פוטבול הוא מרכזי בעולם האקדמי באלבמה? האירוע נערך במוזיאון הבע עצמו, מתחת מתחת לשלד פריהיסטורי ובליווי מימוסות, שמפניות והרבה מאכלי ארוחת בוקר – שכולם מכילים בעל חיים מסוג כלשהו. קשוח.

אחרי שתי מימוזות והצטיידות באביזרי עידוד שחולקו במקום, המשכנו בצעידה אל אחוזת נשיא האוניברסיטה. בדרך, עשרות אלפי אנשים התחילו לחגוג ברחובות האוניברסיטה ומאהלים של חוגגים – מסתבר שברחבת הדשא המרכזית אנשים שוכרים חלקות כדי להקים אוהלים בהם יצפו במשחק. בנוסף למאה ואחד אלף שיש במגרש – המארחים העריכו שעוד כמה ארבעים אלף צופים מחוץ לאיצטדיון. 

כשכתב לנו המארח שלנו שנעשה גם טיילגייט באחוזת נשיא האוניברסיטה לא דמיינתי את הסרט אליו אגיע. אחוזה בת כמעט 200 שנה, שבה נשיאי האוניברסיטה לדורותיהם גרים ומארחים. גברים בחליפות, נשים בשמלות, דוכני אוכל שופעים ואלכוהול כיד המלך ואתה נזרק מאה שנה לאחור בקלות. 

צעדה של חמש דקות הביאה אותנו לאיצטדיון,ופה הגיעה החוויה לשיא. יצא לי להיות באיצטדיונים, במגרשים במשחקים. מה שהיה פה לא דמה לשום דבר. מהרגע שנכנסים והתזמורת הענקית מנגנת על המגרש ההרגשה היא של שייכות, רגש של אהבה מציף אותך להר הגעש האדום שמסביבך.

 מימין יציע הסטודנטים שלא מםסיקים לשיר. מאחורי, מלפני, מעלי (לא מתחתי, ישבנו קרוב) אנשים בכל הגילאים, ממותגים בצבעי האוניברסיטה מנעליים ממותגות ועד לכובע. ומשפחתיות. כאילו ליל סדר עם עוד 101,000 בני משפחה. התזמורת מנגנת ווצועדת על המגרש. קבוצות של מעודדות מקפיצות את הקהל (ואחת את השנייה). סדר גודל אחר מכל מה שראיתי, מכונת כיף ענקית של אנשים צעירים שאומנם התחילו להרוויח (NIL וכאלה) אבל רובם הגדול לא ימשיך בתחום, עבור ורבם זהו השיא – והוא מגיע ביחד. ביחד עם הקבוצה, ביחד עם החברים הסטודנטים, ביחד עם בוגרי האוניברסיטה מעשרות השנים האחרונות וילדים שעוד ילמדו שםץ עבר הווה ועתיד מתמצקים להם לנקודה סינגולרית אחת. נחשול אדום ומרגש.

ואז ההמנון, ומטס של ארבעה מטוסי קרב מעל האציטדיון. ובכל רגע, משריקת הפתיחה עד שריקת הסיום – הלהקה מנגנת ביציע, המעודדות בארבע קרנות המגרש – והשחקנים הצעירים, כל מי שלא משחק – עומד בצידי המגרש ומעודד.

והיה גם משחק. נגד וויסקונסין. ואלבמה אפילו ניצחו בגדול 38 – 14. אבל האירוע הוא גדול מהמשחק עצמו, נחשול של אנשים שלמשך ארבעה חודשים בשנה מעניקים את עצמם לטובת משהו גדול יותר, משתלבים בקהילה, בונים אותה. 

פוטבול מכללות. הדבר. האמיתי.