הבוסטון סלטיקס של שנות ה-60 וסוף שנות ה-50 הם השושלת הארוכה והמשמעותית ביותר בתולדות הליגה. 11 אליפויות ב-13 שנים כשבפעמים שהפסידו בפלייאוף זה היה לאלופה שבדרך. אלו הישגים שלא יחזרו על עצמם מעידן אחר של ליגה חצי-חובבנית שמנסה לשרוד ולבנות את עצמה. רוב הקרדיט לדיינסטי הזה הולך בדרך כלל לרד אורבך המאמן ולביל ראסל שהיה העוגן ההגנתי והמנהיג של הקבוצה כמו גם השותף היחיד לכל 11 האליפויות. עוד שני שמות שזוכים להיות מוזכרים בתדירות גבוהה הם בוב קוזי שכיכב בתחילת השושלת וג'ון האבליצ'ק שהוביל את הקבוצה בסופה וגם זכה עם המועדון בשתי אליפויות נוספות מאחר יותר. זו הייתה קבוצה במלוא מובן המילה ולא היה לה כוכב בולט אחד, אבל אם הייתי צריך לבחור את השחקן החשוב ביותר לפחות בהתקפה, בלי להסס הייתי נוקב בשמו של סם ג'ונס שהיה שותף לכל האליפויות של השושלת למעט הראשונה. במיוחד בשנות ה-60 ג'ונס היה יצרן הנקודות הבולט של הקבוצה ובאופן עוד יותר בולט בפלייאוף, וזאת למרות שהוא לא היה תמיד האופציה מספר אחת בהתקפה של הסלטיקס (למרות שהוא היה צריך להיות…). האיש שהביא לידי אומנות את הזריקה עם הקרש ולא לחינם היה ידוע בשם מר קלאץ'. מספר פעמים ג'ונס הביא במו ידיו את הניצחון אל הסלטיקס ברמות הגבוהות של הפלייאוף.

רד אורבך אמר עליו שהוא לא רק קלעי אלא שחקן שעושה כל מה שמה מבקשים ממנו, אם צריך לחסום אז חוסמים, תנועה בלי כדור – אין בעיה, בקיצור נכס למועדון שמתבסס על משחק קבוצתי. אבל לא באנו לספר היום כמה גדול ג'ונס היה וכמה הוא עדיין אנדר-רייטד בראי ההסטוריה. היום נגלה שכל זה כמעט ולא היה וג'ונס היה מרחק דלת מסתובבת אחת (או אולי שתיים) ממסלול חיים שונה לחלוטין. סם ג'ונס נולד בעיירה קטנה בצפון קרוליינה ובהתאם לרוח התקופה במדינה המופרדת גזעית הלך לקולג' של צפון קרוליינה – קולג' שחור (כלומר לשחורים בלבד) בדורהאם בה ממוקמת גם אוניברסיטת דיוק הלבנה. לאחר שנתו השלישית באוניברסיטה גויס לצבא (כמו ספורטאים רבים אחרים שנאלצו לעצור את לימודיהם בשנות ה-50 עקב מלחמת קוריאה ושאריותיה). הוא הגיע לחטיבה המוטסת או יותר נכון המוצנחת ה-101. אחרי שהוא דפק קצת את הרגל באחת הצניחות העבירו אותו לתפקיד משרדי בבסיס אחר. זו דווקא הייתה תפנית חיובית כי שם הוא מצא מסגרת כדורסלנית בקבוצה ששיחקה עבור הבסיס מול קבוצות מבסיסים אחרים. שם פגש גם מקצוענים אחרים לעתיד כמו פרנק רמזי שכבר שיחק בסלטיקס וסליק לנארד שהיה אמור לשחק בלייקרס לפני שגויס לצבא.

עד אותו שלב ג'ונס לא שקל ברצינות כדורסל כמקצוע מכיוון שהיה בטוח שאף אחד לא ייקח בחשבון שחקן מקולג' שחור. הוא בכלל היה נעול על הוראה, אבל לנארד שכנע אותו שיש סיכוי והרעיון נבט. ייתכן שהיה זה המפגש עם לנארד שגרם ללייקרס (להזכירכם אז עוד במינאפוליס) לבחור בו בסיבוב השמיני של דראפט 1956, אבל ג'ונס היה נחוש לסיים את התואר והחליט לחזור לשנה האחרונה שנותרה לו בקולג' לאחר שהשתחרר. זה הפך את הבחירה הנ"ל לחסרת משמעות וג'ונס היה מועמד לבחירה מחדש ב-1957 כשהוא בוגר אוניברסיטה וכבר עם הצעה ביד להיות מורה בתיכון רק שג'ונס רצה לראות מה יהיה בדראפט.

רד אורבך לא נהג לבחור שחקנים שלא ראה בעיניו אך הוא לא היה נלהב מהפרוספקטים הבכירים של דראפט 1957. הוא רצה לדעת באיזה שחקנים באוניברסיטת צפון קרוליינה שזכתה באליפות המכללות כדאי לו להשקיע סיבוב סקאוטינג. הוא התקשר לבונז מקיני שששיחק תחתיו בבוסטון ובוושינטון אבל כעת היה המאמן בוויק פורסט. מקיני אמר לו שהשחקן הטוב ביותר במדינה לא משחק בצ'אפל היל ופירט על מעלליו של סם ג'ונס מהקולג' השחור בדורהאם. אורבך כמו אורבך הלך עם האינסטינקטים וסמך על השחקן שלו כך שהסלטיקס בחרו להפתעת כולם בשחקן הלא מוכר מהקולג' המוכר עוד פחות.

היה עוד מישהו שהופתע מהבחירה אבל גם נחרד ותוסכל מאד ממנה – סם ג'ונס עצמו. למה מתוסכל? ג'ונס הסביר זאת בעובדה שהסלטיקס שזה עתה זכו באליפות הראשונה שלהם החזיקו 11 שחקנים חוזרים ללא מקום פנוי ברוסטר. הוא התקשה לראות איך הוא נכנס להרכב שלא לדבר אל הפרקט כשבסגל יש לבוסטון ארבעה גארדים מוכחים: קוזי, שרמן, רמזי, ופיליפ. הוא לא האמין ששחקן מקולג' שחור יקבל צ'אנס לפרוץ להרכב הזה. מצד שני ג'ונס גם הרגיש שמוטלת עליו האחריות לפרוץ את הדרך עבור שחקנים מקולג'ים שחורים בדומה למה שג'קי רובינסון עשה עבור השחקנים השחורים בבייסבול. אז ג'ונס עשה הסכם עם עצמו הוא יבקש מבית הספר איתו הגיע לסיכום עוד 500 דולר לשנה בשכר. אם בית הספר יסכים – יאללה שוכחים מעניין הכדורסל המקצועני. אם בית הספר מסרב – אורזים תיק ונוסעים לבוסטון יהיה מה שיהיה. 500 דולר לא נשמע הרבה אבל אז משכורת שנתית של מורה עמדה סביב 4000 דולר. בית הספר אמר לא תודה והדלת שהסתובבה שלחה את סם ג'ונס לבוסטון.

מערכת החינוך של צפון קרוליינה אולי הפסידה מחנך דגול אבל הרווח היה כולו שלנו אוהדי הכדורסל. כבר מהאימון הראשון אורבך התרשם מהכושר והיכולת של ג'ונס לבצע כל מה שאומרים לו במדויק. לסלטיקס היה כאמור רוסטר מלא שחוזר ולאורבך הייתה החלטה לא פשוטה את מי לחתוך. מי ששמו עלה בגורל למרבה האירוניה היה דיק המריק שהיה כוכב מכללות בווייק פורסט תחת שרביטו של בונז מקיני. אורבך שמר את ג'ונס על אש קטנה בשנים הראשונות אבל ההימור השתלם לשני הצדדים ובשנות ה-60 הוא כבר היה השחקן הטוב ביותר של הסלטיקס.