האם נקבל הלילה את המשחק האחרון לעונה? או שאולי הגמר הטוב הזה (דרמה 10/10, כדורסל 7.5/10, הייפ ובאזז 10000000000/10) יימשך לנו רק עוד קצת, רק עוד משחק או אולי שניים. מחר בבוקר נדע. לא להחמיץ.

אחרי משחק 4, התמקדו ובצדק בקריסה הגדולה של הספרס ששמטו יתרון של 29 נק' – היתרון הגדול ביותר שנשמט במשחק בסדרת הגמר – ומשחק שהיה לחלוטין בכיס שלהם ברח לעבר ניו יורק עם מחצית שנייה קטסטרופלית. מכל עבר נשפכו קיתונות רותחין על הספרס, על וומבי, על מיטש ועל מי לא כיצד הספרס פשוט התפרקו ומעבר לזה, מהדארלינג של הליגה הפכו לנבל הגדול א-לה ההתמרה מהקלאס של האדמירל לבעיטות הקונג-פו של ברוס בואן. בעיקר הדברים נכונים לוומבניאמה, שניכר שעבר מטמורפאזה מאחד שמציג כאן כדורסל מעולם אחר משל היה נאט הולמן מגיע ללמד את הלבנטינים כדורסל, לנבל שהוא שילוב של איוון דראגו עם ת'אנוס בתיבול דייוויד כורש.

כותב שורות אלה מחלטר, בשעות שאינן מוקדשות לקריאת התגובות בהופס, כעו"ד – אומנות עיוות המציאות. אנסה לעשות שימוש בכישוריי אלו לשטוח קטגוריה וסנגוריה על הספרס, לפני שעידו גילרי ינפץ אחד אחרי השני את המיתוסים והנראטיבים שיוצגו כאן בכתבה נוספת של סדרת "מכסחי המיתוסים".

כתב התביעה:

spurs are sucks, או זו לא פעם ראשונה ששחקני הספרס מתנקשים ברכזים קטנים שעושים מהם קרקס (ד"ש לאף של סטיב נאש). ברוס בואן ושיטותיו האפלות הרימו את ראשם בסדרה מול הניקס אחרי שרחשו ובחשו בכל הפלייאוף הזה, והספרס לא בוחלים בעבירות מלוכלכות, מרפקים מחודדים ונעילת זרועות. מה שיפה, כמו בכל שמאלץ אמריקאי טוב, זה שהספרס פנו לשיטות הטינופת כי הם פשוט משחקים כדורסל רע. אז בואו נדבר על הכדורסל.

אשתי שתחייה ראתה שידור חוזר של משחק מס' 4 אתמול בלילה כשאני מתעפץ קשות על ידה, ואספה תוך כדי נקודות לדבר איתי עליהן. הנקודה הראשונה שהיא העלתה בפני אחרי שהיא העירה אותי הייתה "הם פשוט קיבלו את כל ההחלטות הגרועות במחצית השנייה". כלומר, לא מהיכולת של הניקס כמו מהקריסה המקצועית והמנטלית של הספרס הם איבדו את המשחק. ובאמת, לאורך כל הסדרה – בתהליך שהגיע לשיאו באותה מחצית שניה מהסיוטים – הספרס לא מפסיקים לקבל החלטות רעות אחת אחרי השנייה. זה קודם כל הציר שעליו סובב המשחק של הספרס – וומבי – שבמו ידיו הפסיד לספרס שני משחקים, את משחק מספר שתיים עם המסירה לגב של קאסל ואת משחק מספר ארבע עם שתי החטאות העונשין והסגירה הלקויה בריבאונד לפני הטיפ של אנונובי, החלטות ברמת ג'יי אר סמית' מכדרר את עצמו לדעת. אבל זה לא רק החלטה נקודתית אחת או שתיים אלא מארג כולל של החלטות גרועות (ד"ש לקורא כריס וובר). במחצית השנייה של משחק מספר ארבע כמעט כל ההחלטות של הספרס היו גרועות – אם זה וומבי שהתפשר על השלשות במקום לאתגר הן את טאונס והן את רובינסון בצבע. הוא כדרר כשהיה צריך למסור, זרק כשהיה צריך לכדרר ומסר כשהיה צריך לזרוק, יצא לקלעי כשהיה צריך להישאר לריבאונד ונתקע על עומדו במקום שהיה צריך לנוע, להחליף או לשמור את השחקן; אם זו ההחלטה להישאר עם שאמפני שלא פגע בכלום וקרס מול ברונסון; אם זו ההיעלמות של פוקס לתוך הקונכייה שלו ברבע השלישי למרות שפתח טוב את המשחק; ההליכה עם קאסל ביום שהוא לא פוגע; אם זו ההפקרות ההגנתית על או ג'י אנונובי, כל ההחלטות של הספרס הובילו לאותה קריסה מוחלטת, ברמה שנראה שמיטש לקח שיעורים אצל דוק ריברס.

וזה קרה בעוד מקומות בסדרה, ויש בזה על המאמן. לאורך הסדרה מיטש מתקשה להגיב למה שבראון זורק מולו, ובראון זורק מולו. לשים את אלברדו על וומבי זה על גבול ההטרלה תוך כדי משחק אבל היה בזה משהו שעבד והוציא את וומבי מאיפוס (יש נתון אגב שמשווה בין וומבי של הדקות לפני הטראש טוק עם מיטשל רובינסון ברבע הראשון – שהוא פתח היטב, לבין הנתונים של וומבי אחרי הטראש טוק):

מיטש גם מסרב לנסות חמישיות ומערכים לא שגרתיים שיאתגרו את הניקס, כמו לדוגמה הרכב עם הארפר, פוקס וקאסל ביחד (פוקס כספוט-אפ שוטר יכול לעבוד מצוין), או לחלופין לנסות לנצל את יתרון הסנטימטרים עם קורנט ו-וומבי ביחד ולפחות לאתגר את בראון לשלב את טאונס ורובינסון ביחד על חשבון אחד הפורוורדים. וזה לא שעומדת מולם איזו מכונת כדורסל משוכללת מדי, בסך הכל הניקס שהספסל שלה לא ממש הגיע לסדרה הזו, ואיתו נשכחה גם הקליעה של ג'וש הארט וג'יילן ברונסון, עם ברידג'ס הסטריקי וטאונס המסובך תמידית בעבירות. כדורסל חסר מעוף, חסר אימון, שמתבסס בעיקר על לתת כדור לוומבי ושהוא ייצר מזה משהו ושלשות מזדמנות של דווין ואסל.

אז בגלל שהם מתוסכלים ממה שהם לא מצליחים לעשות על המגרש הם מרביצים ומשחקים מלוכלך, כשזה מתובל בגישה זחוחה ומתנשאת של וומבניאמה וטראש טוק מתחת לחגורה, לא פלא שכל הליגה שמחוץ לסן אנטוניו רוצים את הניקס אלופים. לא מגיע להם לזכות באליפות גם בגלל הכדורסל, גם בגלל ההתנהגות וגם בגלל שכל עתידם לפניהם בעוד שהניקס הם לכאן ועכשיו ומי יודע מתי תחזור כזו הזדמנות לטבעת לשוק הכי גדול שיש לליגה להציע.

או, העתיד וההווה זו נקודה טובה לעבור לסנגוריה.

כתב ההגנה:

חפרתי וחפרתי וחפרתי עוד בזכרוני ולא מצאתי קבוצה כל כך צעירה וכל כך לא מנוסה שהגיעה למעמד הזה. ואל תגידו לי פופ מאחורי הקלעים עם שומרי הראש מאנו ודאנקן, הם לא על הפרקט ולא מקבלים את ההחלטות בדופק 180. בסוף זו קבוצה שהכוכב שלה הוא שחקן שנה שלישית, שני כוכבי המשנה הבכירים שלה הם שחקני שנה שנייה ורוקי (רוקי מדהים, אבל רוקי), כשמהסגל המסייע המשמעותי סביבם יש רק שחקן אחד עם הופעה בפלייאוף – אחת, בודדה, במדי סקרמנטו – ושחקן קצה הספסל לוק קורנט והמעודדת עם המקום הטוב על הפרקט האריסון בארנס (וביומבו ואוליניק ופלאמלי אבל נו באמת). תוסיפו לזה מאמן צעיר, שלא היה שחקן עבר, בעונתו השנייה בליגה, ואני חושב שלא היה קוורום כל כך צעיר ולא מנוסה שהגיע לגמר. שכר הלימוד שהספרס משלמים כעת ישתלם להם בעתיד כשכל הרוסטר הזה עובר כרגע שפשוף עמוק, על הפרקט ומחוצה לו, כדי להתמודד עם המעמד, הלחץ, הציפיות וגם הביקורת. ויש לחץ, ויש ביקורת, ולמרות שהספרס נראים שכל עתידם לפניהם, מי יודע מה הוא צופן. כל כך קשה להגיע לפסגה הזו שהיא אליפות, הטיפוס הזה על ההר כל כך רצוף מהמורות שכשיש לך הזדמנות את חייב להסתער עליה עם כל מה שיש לך, וכרגע מה שיש לספרס עוד בוסרי.

והדברים נכונים בעיקר לוומבי. שחקן שנה שלישית, זר, לא טיפש אבל לא בטוח שמכיר את כל הקודים האמריקאים (לא אומרים boy לשחקן שחור, לדוגמה), שמסתכל סביב ולא מוצא על מי להישען, לא על הפרקט ולא על הספסל. עליו העיניים ואליו נושאים עיניים. רבאק, גם בסיבוב הקודם של מייק בראון בגמר, עם לברון הצעיר והסגל המאוד בינוני, השחקנים לצד לברון היו עם ניסיון בליגה ובפלייאוף. וייאמר לזכותו שהוא לא מפחד, הוא לא בורח מהכדור (א-לה יואינג בגמר 94' או, להבדיל, צ'ט בגמר המערב האחרון), הוא לוקח את המשחק על עצמו וגם מנסה לגוון אותו כדי להפוך ללא צפוי ולהכריח את הניקס לפתרונות הגנתיים שהיא לא אוהבת. הגיוון הזה עבד היטב במחצית הראשונה של משחק מספר 4, רוב השלשות שהספרס קלעו היו פנויות ולא בדרגת קושי גבוהה במיוחד. שלא לדבר על הנוכחות ההגנתית שלו שכבר עכשיו הפכה למשהו מפלצתי.

הוא גם לא חושש להתלכלך. הרבה זמן לא ראיתי שחקן שכל כך מפוצצים אותו כמו את וומבניאמה, קטן כגדול. גם את גדול המופצצים – סטף קרי – לא פוצצו ככה. מה שאלברדו עשה לו במשחק הרביעי שתפס לו ברגליים והפיל אותו חמור ברמת הרחקה, ברידג'ס בכלל מורד מדרגת מאמי לדרגת מאמי עם גבה מורמת. בשני הצדדים מפוצצים אותו, לא ראיתי בוקס אאוטים כאלה אגרסיביים כמו שעושים לו כדי למנוע ממנו ריבאונד הגנה. עכשיו, אם מפוצצים אותך, יש שתי דרכים להגיב – או שתחזיר, או שתתבכיין לשופטים. אני מעריך יותר את הדרך הראשונה מאשר את השנייה, ואני הכי לא מעריך את אלו שנוקטים בשתיהן גם יחד (דריימונד גרין, בכיר הקוזאקים הנגזלים, אני מסתכל עליך בעין דומעת אחרי שדחפת לשם את האצבע שלך). וומבי לא מתבייש ומחזיר ולא כל כך מלוכלך כמו שעשו ממנו. בקשר לגישה הזחוחה והמתנשאת – יש קטע נהדר של אודי שהרבני בספר "מה עשה הנוער" שבו בשני משפטים מתומצתים היחסים בין התקשורת לשחקנים:

כתב: "למה אתם השחקנים עונים את אותן התשובות?"

שחקן: "למה תמיד אתם הכתבים שואלים את אותן השאלות?"

עד שבא מישהו וחורג משטאנץ הקלישאה השחוקה ולא מנפק איזשהו אמירות סטריליות שהוא מדקלם מתוך שינה (לברון ג'יימס, אני מסתכל עליך ונרדם), אתם קובעים שהוא מתנשא וזחוח? האיש אומר לכם את האמת ואתם פשוט לא יודעים מה לעשות איתה.

ובל נשכח שמול חבורת הילדודס הזו עומדת קבוצה שמשחקת כבר עונה שנייה רצופה בהרכב הזה בערך, עם שחקנים שיש להם ניסיון עשיר בפלייאוף ומאמן סופר מנוסה וסופר ותיק שחווה כבר גמרים, שגוררת את הספרס לבוץ ואז מתפלאת שהוא ניתז גם עליה.

הספרס לא הנבלים שעושים מהם, הם קבוצת העתיד של הליגה שמורכבת מילדים חסרי ניסיון שעוד עונת הבשלה, מנטלית לא פחות מאשר כדורסלנית, תציג לעולם מפלצת כדורסל שלא נראתה שהבוס שלה הוא לא הדארת' ויידר שעושים ממנו. למרות שלא אתנגד לסצינה של ווילט (או של אחת המפלצות מספייס ג'אם) לוחש לוומבי: "victor, i'm your father", או לפחות דוד רחוק (האיש שכב עם 20,000 נשים ע"פ הודאתו כך שהסיכוי קיים).

הכרעת הדין:

תינתן בתום המשחק הזה. אולי הבא. אולי זה שאחריו. ואולי בכלל עוד 15 שנה כשהקריירה של וומבי תסתיים ותהיה לנו יותר פרספקטיבה על כל מה שיעבור עד אז.

אה, והניקס יכולים לחגוג אליפות ראשונה מזה 53 שנה הלילה.

הימור: זה לא יקרה. ספרס ב-13 דוחים את הקץ (אבל knicks in six, כנבואתו של דובי עופר)

הימור מוגזם: וומבי משתיק את המלעיזים עם 40 ו-25, לפחות לעוד שלושה ימים.