היה איזה קטע בסוף הרבע השלישי, שבו שני ריבאונדי התקפי רצופים הלכו ל-לא אחר מאשר מקס שטרוס. נדמה לי שזה היה הרגע שבו היה די ברור לי שגם אם דטרויט מובילים לאורך רוב המשחק, קליבלנד בהחלט יכולה לגנוב את זה.

מקס שטרוס בכלל היה אחד הגורמים המרכזיים במשחק עבור קליבלנד. לא בהארכה אמנם, אבל 6 שלשות שלו החזיקו את קליבלנד במשחק צמוד צמוד עד הסוף, ומסתבר שהצמוד צמוד הזה עד הסוף, זה בדיוק מה שהקבוצה היתה צריכה בשביל לתת את האלמנט הנוסף הזה ולנצח.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר – המשחק עד הדקות האחרונות, התנהל באופן די ברור, דטרויט בעיקר בזכות קנינגהם בעוד משחק גדול, בעוד כל שאר דטרויט במשחק בינוני בסך הכל. חלק (דורן כרגיל) יותר מאשר אחרים (נניח פול ריד או אוסר תומפסון, או ג׳נקינס בהתחלה) – פותחים הובלה יפה, עד כדי 15 נקודות הפרש ברבע השני, רק כדי לראות את קליבלנד, בעיקר בזכות אותו שטרוס, אבל אולי אף יותר מכך – ג׳יימס הארדן במשחק פלייאוף נדיר עבורו – חוזרים למשחק. דטרויט שוב פעם מובילים – כולל הפרש בן 9 נקודות עם 4 דקות לסיום. וקליבלנד שוב פעם (הפעם בזכות מובלי שנתן משחק אולי אראונד מצוין) חוזרים למשחק. ואז לברט מחטיא קצת, מיצ׳ל מחטיא קצת, והארכה.

בהארכה זה היה בעיקר הקאבס והכשרון העודף. החל מג׳ארט אלן (שנותן נוק אאוט בסדרה הזאת לדורן) ודרך דונובן מיצ׳ל, ופתאום זו דטרויט שרודפת אחרי הקאבס, אבל לא מצליחים, כי קנינגהם לא יכול לבד.

אז נכון, גם אורלנדו הובילה על דטרויט, אבל התחושה היא שקליבלנד פשוט מוכשרת הרבה יותר. מה גם, שספק אם גם במשחק הבא (שישוחק בקליבלנד) – דונובן מיצ׳ל עוד פעם יהיה בחזקת נעלם (לפחות עד הדקות האחרונות). מצד שני, ספק גם אם הארדן ייתן משחק כל כך טוב שוב. מה שכמעט אין ספק בו – זה שדורן כבר לא ימצא את עצמו בפלייאוף הזה, וכרגע נראה שגם דטרויט לא.

113-117 בסיום לקליבלנד.

הארדן עם 30 נק׳, 8 ריב׳, 6 אס׳. מיצ׳ל 21, שטרוס עם אותן 6 שלשות ו-20 נקודות (8 ריב׳). מובלי עם 19, 8 ו-8 ושלשה גדולה בסוף המשחק לפני ההארכה. ג׳ארט אלן 16 נק׳, 10 ריב׳.

מנגד, קנינגהם כמובן עם 39, 7 ריב׳, 9 אס׳. ג׳נקינס 19, האריס 13, ריד 10 נק׳ ו 8 ריב׳.