הניקס ואוקלהומה כבר השלימו סוויפ והעפילו לגמר האזורי, ואילו הסדרות בין הספרס למינסוטה ובין דטרויט לקליבלנד עדיין איתנו. נפתח עם נקודה על הניקס והשינוי שהוביל ל-7 ניצחונות רצופים, נעבור לאוקלהומה שהפכו לראשונים שפותחים את הפלייאוף עם שני סוויפים מאז גולדן סטייט וקליבלנד ב-2017, ונסיים עם שתי הסדרות שעדיין לא הסתיימו.
1. השינוי של טאונס.
טאונס קלע 25 נקודות במשחק הראשון של הפלייאוף, 18 במשחק השני ו-21 במשחק השלישי, אבל הניקס הפסידו את שני האחרונים מהם. מאז, הניקס סופרים 7 ניצחונות רצופים וגמר מזרח שני ברציפות, וטאונס לא עבר את ה-20 נקודות באף אחד מהמשחקים האלה. מצד שני, 4 מהניצחונות האלה היו בהפרש של 29 ומעלה ורק אחד מהם הסתיים בהפרש של פחות מ-14. יחד עם בעיית עבירות בחלק מהמשחקים, בין היתר בגלל עבודת ההגנה על אמביד, כמות הדקות של טאונס ירדה משמעותית. לכן, בטבלה הבאה נוסיף בסוגריים נתונים פר 36 דקות עבור הנתונים הפשוטים ועבור כמות הזריקות מכל טווח (שדה/שלשות/עונשין), והטבלה תציג את השינוי של טאונס שנמצא במרכז השיפור של הניקס.
| קארל-אנתוני טאונס | 3 משחקים ראשונים | מאז |
| דקות | 33.5 | 26.5 |
| נקודות | 21.3 (22.9) | 15.7 (21.5) |
| ריבאונדים | 11 (11.6) | 9.6 (13.1) |
| אסיסטים | 3.3 (3.6) | 8 (10.9) |
| איבודים | 3.7 (3.9) | 2.4 (3.3) |
| יחס אסיסטים-איבודים | 0.91 | 3.29 |
| יוסג' | 22.5% | 22% |
| אחוזי שדה | 56.8% (13.3) | 60% (10.7) |
| אחוזי שלשות | 50% (4.3) | 47.1% (3.3) |
| אחוז אפקטיבי | 64.9% | 67.3% |
| אחוז עונשין | 100% (5.7) | 85.7% (8.2) |
| טרו שוטינג | 72.7% | 74.9% |
| רייטינג התקפי | 115.4 | 132.1 |
| רייטינג הגנתי | 102.4 | 100.5 |
| נט רייטינג | 12.9 | 31.5 |
כפי שניתן לראות, למרות שטאונס קולע 5.6 נקודות למשחק פחות ברצף הניצחונות הזה ביחס לפתיחת הפלייאוף, זה כמעט רק תוצאה של מיעוט דקות. האחוזים היו מצוינים עוד קודם ועלו קצת, בעיקר בצבע, כשהוא גם מגיע לקו יותר. אפשר להצביע על עוד כמה דברים קטנים, אבל ברור שההבדל הגדול הוא הקפיצה בכמות האסיסטים שבא יחד עם ירידה בכמות האיבודים. טאונס חילק 6 אסיסטים לפחות בכל אחד מ-7 המשחקים האחרונים אחרי 4, 2 ו-4 במשחקים הראשונים, וכל זה למרות שהוא שיחק רק 23:21 דקות למשחק בסדרה נגד פילדלפיה, גם בגלל שני ניצחונות קלים וגם בגלל בעיית עבירות בחלק מהמשחקים.
נציג כעת שתי דוגמאות מהמשחק האחרון להתרחשות המרכזית שיוצרת חלק ניכר מהאסיסטים של טאונס. בשני המקרים, טאונס מחזיק בכדור מחוץ לקשת עם שומר צמוד בגלל האיום מחוץ לקשת. בזמן שהכדור אצל טאונס, ההתרחשות המרכזית של ההתקפה היא בתנועה בלי כדור בזמן שטאונס מחכה לרגע שיהיה לו מצב טוב למסירה נוחה. בשלב הבא כבר מגיעים מהלכים בהם טאונס חודר לצבע ומחפש את המסירה או כשהוא כבר בתוך הצבע ונותן את המסירה הנוספת, אבל זה המהלך הבסיסי שהניקס הגבירו את התדירות שלו, והוא מביא להם תוצאות טובות מאוד.
2. הדרך הקצרה לגמר האזורי.
כפי שצוין בפריוויו אתמול, אוקלהומה הפכו הלילה לקבוצה ה-16 שפותחת את הפלייאוף עם שני סוויפים והשמינית מאז שהסיבוב הראשון הפך לסדרה של הטוב מ-7 ב-2003. מתוך 7 הקבוצות האלה, 4 הראשונות הודחו בגמר האזורי, והן מיאמי ב-2005, קליבלנד ב-2009, אורלנדו ב-2010 והספרס ב-2012, שהפסידו בגמר המערב לאוקלהומה, אך ב-3 המקרים הבאים הקבוצה הגיעה לגמר לפחות, במקרה של קליבלנד ב-2017, וגם זכתה באליפות בשניים מהמקרים, שהם גולדן סטייט ב-2017 וקליבלנד ב-2016. במילים אחרות, ריצה כזאת נובעת גם מזה שמדובר בקבוצה חזקה וגם מיריבות חלשות יחסית, והראיה לכך היא העובדה שהיחידה שהמשיכה עם סוויפ נוסף זו גולדן סטייט של 2017.
קשה יהיה לשייך את אוקלהומה לקבוצה הראשונה. בכל המקרים שם אפשר למצוא שחקנים מרכזיים שהיו בריצת הפלייאוף הראשונה שלהם לצד כוכבים מנוסים, אבל הקבוצה הייתה רגע לפני שיפור נוסף שהסתיים באליפות (מיאמי והספרס) או רגע לפני שהעסק יתפרק והכוכב ינטוש (קליבלנד ואורלנדו). בצד השני נמצאות שתי הקבוצות הגדולות של העשור הקודם, והת'אנדר אמנם לא הגיעו לרמה של גולדן סטייט ב-2016 בעונה הסדירה וכרגע לא הרשימו כמו שתי הקבוצות ששלטו בעשור הקודם, אבל אין ספק שהן קרובות יותר לשם. הלייקרס במשחק האחרון הצליחו קצת לאתגר אותם ולכפות עליהם משחק צמוד ראשון בפלייאוף, ויהיה מעניין לראות אם המנצחת בין הספרס למינסוטה תוכל לאתגר אותם יותר.
3. הכוכב של האנדרדוג.
לצד שתי סדרות שהסתיימו בסוויפ, יש לנו שתי סדרות בשוויון 2, ואצל שתיהן בחרתי להתמקד בכוכב של הקבוצה ללא יתרון הביתיות, זו שנחשבת אנדרדוג על הנייר, כי בשני המקרים הוא נראה יותר טוב בסיבוב השני. נתחיל עם הסדרה המערבית ועם אנתוני אדוארדס, ואז נעבור למזרח ודונובן מיטשל, אך רגע לפני כן, נציין ששניהם מובילים את טבלת הקלעים בסדרה שלהם בפער משמעותי. מיטשל קולע 33 למשחק, שזה הכי הרבה בסיבוב השני, והבא בסדרה הזאת הוא קייד שמדורג חמישי עם 23.5 נקודות למשחק, ואילו אדוארדס בתיקו עם שיי על מקומות 3-4 עם 24.5 נקודות (ברונסון שני עם 29), והבא בתור בסדרה הזאת הוא וומבניאמה עם 18.3 נקודות למשחק, במקום ה-15 הכללי בסיבוב השני.
מינסוטה והספרס בשוויון 2 בסדרה הצמודה ביותר בפלייאוף המערבי עד כה, שהיא הראשונה במערב שמגיעה לשוויון 2. בשני הניצחונות של מינסוטה, אדוארדס היה מצוין ברבע האחרון, ובעיקר בחלק הראשון שלו. במשחק 1, אדוארדס קלע 11 נקודות ב-5:11 הדקות הראשונות של הרבע האחרון ובשאר הרבע לקח רק זריקה אחת והחטיא אותה, אבל המיקוד ההגנתי באדוארדס שהוביל לשמירות כפולות אפשר לאחרים לייצר נקודות. במשחק 4, אדוארדס קלע 16 נקודות ברבע האחרון, 14 מהן ב-6:48 הדקות הראשונות של הרבע, ובשאר הרבע לקח רק זריקה אחת מריבאונד התקפה וקלע אותה, אבל דוסומנו, ריד וגובר היו אלה שקלעו את הסלים בסוף שהביאו למינסוטה את הניצחון.
כלומר, בניגוד לסדרה נגד דנבר, בה בכל פעם מישהו אחר התעלה במינסוטה, נגד ההגנה של הספרס הם זקוקים לכוכב שלהם במיטבו, באופן שמאלץ את ההגנה של הספרס לשנות כיוון ולהתמקד יותר באדוארדס, מה שפותח קצת את הצבע ומייצר יותר הזדמנויות לאחרים. אחד הנתונים שמראה את זה הוא הנקודות בצבע של מינסוטה, שקלעו 54 ו-50 בניצחונות של משחקים 1 ו-4 בהתאמה, לעומת 36 ו-38 בהפסדים של משחקים 2-3. לצורך ההשוואה, בצד השני זה קצת פחות משפיע, כי הספרס קלעו 58 נקודות בצבע במשחקים 1, 2 ו-4 ו-46 במשחק 3, בכל המקרים יותר ממינסוטה.
בסדרה בין דטרויט לקלילבנד, בינתיים הקאבס שומרים על הביתיות, ועומדים לאורך הפלייאוף על 6 ניצחונות בית ו-5 הפסדי חוץ. אבל אצל דונובן מיטשל אפשר לראות מגמת שיפור כללית, למעט שני המשחקים הראשונים בהם הוא היה טוב, ונדגים אותה בטבלה בפסקה הבאה. לפני כן נציין שהוא אמנם קלע 43 נקודות במשחק האחרון, אבל זה המשך של מומנטום חיובי שלו כי בכל אחד ממשחקי הסדרה נגד דטרויט הוא קלע יותר מאשר במשחק הקודם (23, 31, 35 ו-43 בהתאמה). לא הייתי מהמר על זה במשחק 5, אבל גם אם הוא יקלע קצת פחות זה יספיק כדי לשמור על הכושר הטוב ולתת לקאבס סיכוי לקחת משחק חוץ שהם חייבים כדי להעפיל לגמר המזרח.
| משחקים 1-2 נגד טורונטו | משחקים 3-7 נגד טורונטו | נגד דטרויט | ממוצע פלייאוף כללי | |
| נקודות | 31 | 20 | 33 | 26.4 |
| ריבאונדים | 5 | 4.8 | 6.3 | 5.4 |
| אסיסטים | 4.5 | 2.4 | 2.8 | 2.9 |
| איבודים | 2.5 | 2.8 | 2.3 | 2.5 |
| אחוזי שדה | 55.8% | 38.8% | 49.5% | 46% |
| אחוזי שלשות | 47.1% | 27.9% | 30.8% | 32.3% |
| אחוז אפקטיבי | 65.1% | 44.7% | 55.9% | 52.7% |
| אחוזי עונשין | 75% | 100% | 82.4% | 84% |
| טרו שוטינג | 66.6% | 46.9% | 61.1% | 56.3% |
כמו שאפשר לראות, שני המשחקים הראשונים נגד טורונטו היו עם אחוזים גבוהים במיוחד מבחינת מיטשל, ואת זה הוא לא הצליח לשחזר גם כשהוא קלע 43 נקודות הלילה. עם זאת, בסדרה נגד דטרויט הוא כבר נראה טוב ומצליח לייצר נקודות ביעילות טובה, גם כשהקליעה מבחוץ לא נכנסת באחוזים שהוא היה רוצה. הלילה, מיטשל קלע את הנקודה הראשונה שלו מהקו באמצע הרבע השני וירד למחצית עם 4 נקודות ב-1/8 מהשדה, אבל 6 מהזריקות היו ברצף של 4 דקות מנוחה של הארדן ואלן, ובסך הכל הוא אפשר להתקפה לזרום בלעדיו, כך שהקאבס ירדו למחצית בפיגור 4 בלבד. במחצית השנייה מיטשל כבר קלע 39 נקודות והשווה את השיא לנקודות במחצית של משחק פלייאוף, כולל 15 נקודות מתוך הריצת 23- 0 בתחילת המחצית מתוך 23 אישיות ברבע השלישי, ועוד 18 נקודות מתוך ה-22 של קליבלנד ברבע האחרון שמנעו קאמבק.
לדעתי נתון השורה הכי בולט לגבי השינוי בתפקוד של טאונס הוא שעד כה בפלייאוף יש לו יותר מפי 2 אסיסטים מאשר היו לו שנה שעברה, בחצי מהמשחקים.
כשיש לו מאמן שיודע איך להשתמש בו, טאונס הוא שחקן נפלא למרות כל ההודעות לתקשורת ששולח הסוכן של ג'ימי.
אוקלהומה אולי לא מרגישה כמו אחת מהקבוצות הגדולות, אבל זה נראה שהיא לגמרי שם. אין ולא הייתה קבוצה שבמשך 48 דקות שמה חמישה שחקנים על המגרש שאין להם שום חולשה. כלום.
שחקנים שעולים לסגור משחק בשלושים הפרש היו יכולים להיות שחקני 4-8 בקבוצות פלייאוף אחרות. כל אחד מהשחקנים הוא שחקן שנותן תפוקה בשני הצדדים, כל הזמן. ובפלייאוף כשאחד המשחקים החשובים הוא לחפש ולצוד חולשות, כשאין חולשה, אין ליריבות מה לנצל. ככה מספיק לאוקלהומה כמה דקות של סטרץ' הגנתי מטורף כדי לברוח ליריבה. בדיוק כמו חמישיית המוות של גולדן סטייט ההיא, רק על פני קבוצה שלמה.
אוקייסי סיימה את העבודה ויש לה סוויפ שני בפלייאוף הזה, האם זה הולך לפו פו ועוד שני פו? שאלה.
הפיסטונס עם מחצית ראשונה טובה, אבל פתיחת המחצית השנייה עם הנקודות של מיצ'ל והמשחק נגמר, מזל שהיו שני הניצחונות בבית.
בכל מקרה בגמר המזרח השנה, הניקס נראים כמו אלה שיעברו לגמר הליגה.
הכדורסל הישראלי חוזר וזה זמן טוב למילה שתיים על תופעת הבנים של. כל פעם מחדש יש הייפ על שחקן מהנבחרות הצעירות, ואיכשהו יותר מדי פעמים זה בן של, היה את רועי ברקוביץ' שבכלל לא היה אמור להיות בנבחרות ובטח שלא היה אמור לשחק בליגת על, אבל הבן של, ואחרי זה היה את שון דניאל, שכל מי שהבין כדורסל ראה שאין לו זריקה, אבל הוא הבן של, אז בשידורים של ליגת בתי הספר, כל מהלך שמגיע ממנו, השדרים מתפוצצים.
עכשיו הכוכב התורן של העניין הזה הוא עומרי אורלנד, שהוא לא רק הבן של, אלא גם הנכד של, מסתבר שהוא הנכד של בארי לייבוביץ', שלגביו תמיד תישאל השאלה, אם היה כזה שחקן היסטורי, למה אף פעם לא שיחק ברמה יותר גבוהה מהפועל תל אביב. בכל מקרה, עומרי אורלנד, דעה אובייקטיבית, רואים שהוא יודע לכדרר ויודע לזרוק, אבל הוא לא מוסר, זה בגלל שזה סגנון המשחק שלו או שאף אחד לא מעיז להעיר לו כי הוא הבן של, שאלה. באליפות אירופה קדטים, בבית המוקדם היו הופעות מאוד מרשימות, אבל אז הגיעה שמינית הגמר מול סלובניה ואורלנד הסתפק רק בעשר נקודות ואחוזי קליעה לא טובים, כלומר לקח טונות של זריקות, החטיא וסירב באדיקות למסור לשחקני הנבחרת. שפת הגוף של אורלנד משדרת עוצמה וביטחון אישי וזה בסדר, השאלה האם הוא אמור להיות הכוכב הגדול, האם המשחק זורם אליו או שהוא משתלט על המשחק. יש שחקנים שהמשחק אומר להם, אתם צריכים לקחת את ההובלה, קוקוץ', פטרוביץ', מג'יק, ג'ורדן, לארי בירד ושמות גדולים אחרים, השחקנים האלה נועדו להיות הכוכבים הגדולים, אבל הם גם ידעו למסור ובודאי שנמנעו מלזרוק כל התקפה בלי למסור לשחקנים אחרים. אצל אורלנד, יותר מדי פעמים הוא נכנס למוד של סטף קרי, עובר את החצי, עושה איזו סדרת כדרורים מטופשת וזורק מהשלוש, אם נכנס נכנס, הבעיה שלאורך הזמן זה לא נכנס, וסטף קרי מוסר, לא משחק לבד.