בזמן פלייאוף ה-NBA הבא עלינו לטובה, קיבלנו אתמול את אחד ממשחקי הכדורגל הגדולים אי פעם – והערב צפוי לנו משחק נוסף, שאולי לא יגיע לאותה הרמה אבל עדיין צפוי לספק עניין. 

פריז סן ז'רמן – באיירן מינכן (4-5): בדרך כלל כשאני רואה משחקי כדורגל אני אוהב לנתח אותם מבחינה טקטית וכך עשיתי גם במשחק הזה, אבל זה היה משחק שונה – משחק שפשוט צופים בו ומתענגים על כל רגע.

שתי הקבוצות האלו משחקות בצורה מאוד מיוחדת, שמטרתה העיקרית היא לנטרל את הנשק הגדול ביותר של היריבה: הלחץ הגבוה. בשנים האחרונות הלחץ הגבוה הפך למרכיב כמעט אצל כל קבוצה גדולה באירופה, והיריבות צריכות למצוא דרכים לשבור את הלחץ הזה. שתי הקבוצות האלו הן אולי הטובות ביותר בעולם בשבירת לחץ, וכך קיבלנו את המשחק שראינו אתמול. 

המשחק של הארי קיין – לטעמי השחקן הטוב בעולם העונה – כקשר בפועל דורשת מהקבוצה היריבה ללחוץ אותו בצורה שתפתח שטחים מסוכנים עבור היריבה או לוותר על השליטה במרכז. שתי האופציות לא טובות במיוחד בגלל הקיצוניים הקטלניים של באיירן: מייקל אוליסה ולואיס דיאז, שנמצאים כל אחד בעונה פנומנלית והיו נהדרים גם נגד ריאל מדריד. מי ששמר על אוליסה היה נונו מנדש, המגן הטוב בעולם, ואוליסה פירק אותו משל היה עוד מגן עלום שם בשטוטגרט או פרייבורג.

בצד של פריז, וואו איזה כדורגל. ראינו את זה כבר בשנה שעברה כאשר השיא הגיע כמובן עם ה 5-0 הענק בגמר נגד אינטר, והעונה אנחנו שוב רואים את הכדורגל המדהים של לואיס אנריקה בפעולה. התזוזה הבלתי פוסקת של שחקני פריז היא דבר שלא נראה היום מאף קבוצה. אם היו מבקשים מיוהן קרויף להגדיר את המושג טוטאל פוטבול, הוא יכל להסתפק במילים "פריז של אנריקה". כל רגע שחקן אחד זז כדי לפנות שטח, שחקן אחר נכנס אליו, ולפעמים למעשה אותו השחקן מפנה את השטח לעצמו. השער השני והרביעי של פריז ממחישים זאת בצורה מושלמת: בשני זה דואה שעובר לצד שמאל כדי לקבל את הכדור. קברצחאליה יורד אחורה כדי להוציא את סטניסיץ' מהעמדה שלו ומיד עושה תנועה לתוך השטח הפנוי, מקבל את הכדור הנפלא מדואה, מטעה את סטניסיץ' שוב ושולח בעיטה אדירה לפינה הרחוקה. בשער הרביעי דואה נמצא בצד ימין, עושה תנועה אחורה כדי למשוך את המגן וחכימי מיד טס לשטח הפנוי. לואיס דיאז לא רודף אחריו, ויטינייה נותן פס נהדר לחכימי שנמצא פנוי לגמרי, ומעביר רוחב שמגיע לקברצחאליה שמסיים לרשת. שני שערים שמציגים בצורה המושלמת ביותר את הכדורגל הנפלא של פריז.

קשה לי לתאר במילים את ההרגשה של הצפייה במשחק, זה אחד מרגעי הספורט הגדולים האלו שפשוט צופים בו ומתענגים על כל רגע, וזוכרים אותו שנים אחר כך. כמו גמר המונדיאל, כמו סטף באולימפיאדה. הקצב המטורף של המשחק הזה הרגיש כמו פצצה מתקתקת: כל רגע היה מצב, כל רגע קבוצה אחת חוטפת, כל רגע מישהו יוצר שטח ומיד יש תנועה אליו. זה הכדורגל שבשבילו אנחנו הצופים חיים. כדורגל שמשול לואן גוך ודה וינצ'י שמציירים על אותו קנבס, או למוצרט ובטהובן שכותבים יחדיו סימפוניה. הכל היה כל כך יפה, מהיר, מדויק, קטלני וכישרוני. משהו שאפשר לתאר הכי טוב דרך העיניים, הרגש והזיכרון. כל אחד מהשערים היה מושלם בדרכו, כל מהלך הראה למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. 

כשאני נשאל מה הספורט האהוב עליי אני בד"כ עונה כך: "בראייה כוללת, התשובה היא כדורסל, כי כמעט כל משחק כדורסל יהיה מעניין גם אם התוצאה לא צמודה. לעומת זאת, בכדורגל יש הרבה משחקים שהם משעממים מאוד, אבל אין חווית ספורט יותר מהנה ממשחק כדורגל טוב". וזה היה אחד מהמשחקים האלה, ששוחקו בידי אנשים עם קסם ברגליים.

ולחשוב שעוד יש לנו 90 (ואולי אפילו 120) דקות של הטירוף הזה.

22:00 אתלטיקו מדריד – ארסנל:

המשחק הזה לא צפוי להיות ברמת המשחק של אתמול, ובכל זאת הוא עשוי לספק קרב מעניין גם אם יהיה דל בשערים. הנשק המרכזי של ארסנל העונה הוא ההגנה. היכולת של שחקניה לסגור שטחים וזוויות, בצירוף הלחץ הגבוה שהזכרתי קודם, יצרו את ההגנה שנחשבת ע"פ רוב לטובה בעולם. אבל התקפית הם לא מרשימים העונה, וזה בלשון המעטה. בוקאיו סאקה נמצא בעונה חלשה מאוד, ולמעט מספר משחקים מתקשה להתעלות ולעשות את ההבדל עבור ארסנל. בצד שמאל, ליאנדרו טרוסארד היה טוב בחצי הראשון של העונה אבל לא כבש שער ב-2026, בעמדת ה-10 הקפטן מרטין אודגארד היה פצוע למשך רוב העונה, וגם כששיחק לא הרשים במיוחד. וההחתמה מהקיץ, אברצ'י אזה, מתקשה להשפיע עד כה (אלא אם כן היריבה היא טוטנהאם). אך המאכזב העיקרי הוא בכלל החלוץ ויקטור גיוקרש, שהגיע בקול תרועה בקיץ לאחר שהיה מלך השערים באירופה במדי ספורטינג ליסבון. אך העונה הוא נעלם לגמרי, לא מצליח להשפיע על המשחקים, ונראה לא מתאים בכלל לפרמייר ליג – ועוד פחות לשיטה של ארסנל. 

מנגד, אתלטיקו מדריד סיימה כבר מזמן את העונה בליגה, מה שמאפשר לה לבוא יותר רעננה ומרוכזת למפגש הזה. סימאונה ממשיך העונה עם הרעיון החדשני של שני חלוצים מזויפים בדמות חוליאן אלבארז ואנטואן גריזמן, שישחק את משחקו הביתי האחרון בליגת האלופות. הקיצוני השמאלי אדמולה לוקמן, שהגיע בינואר מאטאלנטה, הוסיף לא מעט להתקפה של הקולצ'ונרוס – שעל הנייר יכולה לעשות לא מעט צרות לארסנל, אך בפועל ייתכן שתעדיף להסתגר ולצאת למתפרצות במקום לנסות ללחוץ גבוה ולשלוט בכדור.
הימור: קשה לי לראות יותר משני שערים גג במשחק הזה. אני אלך על 1-0 אתלטיקו משער פרידה של גריזמן, אבל לא אופתע אם יהיה ההפך.