הזמן הטוב ביותר בשנה כבר כאן. פלייאוף 2026 יוצא לדרך עם מפגש לא רע בכלל בין קליבלנד לטורונטו, סדרה 4-5 במזרח. מצד אחד הקבוצה של ג'יימס הארדן, דונובן מיצ'ל ואוון מובלי שחולמת הכי רחוק שאפשר, ומצד שני החבורה הקשוחה של סקוטי בארנס שתנסה להפריע. בואו נצא לדרך.

מאזן בין הקבוצות: 0:3 לטורונטו (כל המפגשים היו עד ה-25 בנובמבר)

מאזן היסטורי בפלייאוף: 3:0 לקליבלנד. הדיחה את טורונטו ב-2016, 2017 ו-2018 במאזן מצטבר של 2:12

העונה שעברה על קליבלנד – 32:50

קליבלנד אמנם ניצחה 12 משחקים פחות מאשר בשנה שעברה, אך ייתכן שהשנה היא מעט יותר מאיימת. בעונת הבכורה של קני אטקינסון הקאבלירס היו אחת מקבוצות הכדורסל הטובות ביותר בעונה הסדירה, אבל קרסו מול סגנית האלופה העתידית אינדיאנה עם רצף התמוטטויות עצבים בלתי יאומן ממש בדקות הסיום. העונה הנוכחית הייתה מעט יותר מורכבת.

המאזן היבש יגיד לכם שקליבלנד התחילה ב-3:7, הדרדרה ל-14:15 וחיברה רצף של חמישה ניצחונות בשביל לעלות ל-20:29. היא עברה לא מעט פציעות השנה, אבל מה שמעניין אותנו קרה מעט לאחר מכן, ב-4 בפברואר. הקאבלירס הפתיעו עם הטרייד של ג'יימס הארדן על דריוס גרלנד, טרייד של ההווה למען העתיד. קליבלנד צירפה רכז מבוגר בעשור בניסיון לעשות את הקפיצה לפלייאוף, אחרי ביקורת על ההתאמה בין גרלנד לבין מיטשל.

המאזן לא משנה יותר מדי, בטח לא המאזן הפנימי מול טורונטו. ג'יימס הארדן במאזן 7:19 כשחקן קליבלנד קאבלירס. במשחקים בהם הארדן, מיטשל, אלן ומובלי חלקו יחד את הפרקט, הם במאזן 2:5. היו לא מעט פציעות לקליבלנד, אבל נראה שהקבוצה הצליחה למצוא איזון לקראת סיום העונה.

ב-26 משחקיו בקליבלנד הארדן לקח 13.5 זריקות ומסר 7.7 אסיסטים (על 3.2 איבודים!). הוא עבר מראש לעמדה מעט יותר אחורית, מה שאמור להשפיע לטובה גם על הסיכויים בפלייאוף. התלות של קליבלנד בהארדן נמוכה יותר מכל קבוצה אחרת בה הוא שיחק עד כה.

מיטשל הראה שהוא יכול להשתלט על משחקים, ויחד עם מובלי (שחקן ההגנה אשתקד), אלן והעומק שמתחיל בסם מריל, עובר בג'יילון טייסון, מקס שטרוס, קיאון אליס ודניס שרודר, יש לקאבלירס את הכלים לריצת פלייאוף. אפשר לטעון שיחד עם תומאס בראיינט מדובר בעשרה שחקנים טובים, כאלה שהספיקו להתחבר בעונה הסדירה. הם יודעים שהם יבחנו עכשיו.

העונה שעברה על טורונטו – 36:46

סוכנויות ההימורים חזו לראפטורס 40 ניצחונות. הם הגיעו ל-46, שיפור משמעותי, בעונה לא רעה בכלל. הראפטורס פתחו בהתלהבות ועלו ל-5:14, מה שאומר למעשה שהם סיימו את העונה ב-31:32. אפשר להגדיר את החצי השני של העונה של הראפטורס, אולי הקבוצה המשעממת ביותר מבין 16 העולות לפלייאוף, בתור "דשדוש" בצמרת המזרח.

היו לטורונטו ניצחונות גדולים (101:103 מול אוקלהומה סיטי למשל) והפסדים עגומים, אבל בסופו של דבר שם המשחק הוא יציבות. מאז דצמבר היה להם רצף אחד של ארבעה ניצחונות ואחד של שלושה הפסדים. הם במאזן 30:22 מול קבוצות במאזן חיובי, 6:24 מול קבוצות במאזן שלילי. עשו את שלהם ואף מעבר לכך, עם שיפור גדול של 16 ניצחונות מהשנה שעברה.

ההגנה של טורונטו היא החמישית בטיבה בליגה, מעל קליבלנד. אם מסתכלים על החודשיים שעברו מאז הטרייד על הארדן, ההתקפה וההגנה של הראפטורס במקום העשירי בליגה. ההתקפה של קליבלנד במקום הרביעי בטיבה. איך הראפטורס הגיעו ל-46 ניצחונות? ביעילות. הם לא ניסו להתחכם.

ברנדון אינגרם הפך למוציא המרכזי לפועל עם 21.5 נקודות למשחק, והוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא שחקן יציב ואנדרייטד שיכול להוביל התקפה. אר ג'יי בארט, "מייפל ממבה", קלע 19.3 נקודות למשחק והיה השחקן הטוב על הפרקט במספיק משחקים. עמנואל קוויקלי נראה כמו רכז לא רע שחוטף 1.3 כדורים למשחק ויכול לקלוע בעצמו, והיכולת של שלושתם אפשרה לסקוטי בארנס לזרוק מעט פחות ולעשות יותר.

בארנס סיים את העונה עם 18.1 נקודות, 7.5 ריב', 5.9 אס', 1.5 חס' ו-1.4 חט' למשחק. הוא אחד משחקני ההגנה הטויבם ב-NBA, כשבניית הסגל החכמה של טורונטו אפשרה לו להתמקד יותר בהגנה ובמה שהקבוצה צריכה בכל ערב. הם מוקפים בשחקנים פיזיים כמו סנדרו ממוקשווילי, יאקוב פלטל, ג'מאל שד והרוקי קולין מארי-בויילס, כל אחד עושה מה שהוא צריך לעשות. הם נותנים אקסטרה בבהגנה, מחפשים את המסירה הטובה בהתקפה ומתאמצים בכל יום. קבוצת מזרח קלאסית.

הסדרה שמחכה לנו

על פניו, זה אמור להיות פשוט מבחינת קליבלנד. עם כל הכבוד לעונה של בארנס, אפשר לטעון ששלושת השחקנים הטובים ביותר בסדרה הזאת הם דונובן מיטשל, ג'יימס הארדן ואוון מובלי. טורונטו קבוצה עם בעיית קליעה (35.4% ל-3, מקום 21 בליגה) וריבאונד (42.1 ריב' למשחק, מקום 24 בליגה). ברגע שיש לקליבלנד שני שחקנים גדולים כמו ג'ארט אלן ואוון מובלי, הדרכים בהן בארט, קוויקלי ואינגרם מגיעות לסל כמעט לא רלוונטיות.

יכול להיות שנראה כאן הגנה דמוית אזורית, עם אלן מחכה בצבעומהמר על העדר הקליעה של פלטל (0 זריקות ל-3 העונה), מארי-בוילס (0.9) או אפילו ממוקשווילי. מובלי יכול למצוא את עצמו שומר על כל אחד משלושת הסקוררים המרכזיים של טורונטו, בזמן שמיטשל כבר הרא השהוא יכול לנצח משחקים לבדו אם יש צורך בכך. תוסיפו לזה את סוללת הרכזים של קליבלנד, וכמעט תמיד יש מישהו שיוכל להשתלט על משחק.

הארדן מוסיף מימד של פליימייקינג וכימיה עם הגבוהים שלא הייתה לגרלנד מעולם. יש לקליבלנד קליעה טובה יותר, הרבה יותר ניסיון הן כקבוצה והן כיחידים, ויתרון ביתיות. כל זה יכול להפוך את הסדרה הזאת לסדרה קלאסית של 1:4.

מצד שני, ראינו את קליבלנד בפלייאוף שעבר. יש לנו יותר מדי שנים בהן ג'ארט אלן וג'יימס הארדן היו צל חיוור של היכולת שלהם בפלייאוף, והכדורסל ה"פשוט" של טורונטו עשוי להיות דווקא יתרון כאן. הראפטורס יודעים למצוא את נקודת החולשה בהגנה, מה שקורה באופן טבעי כשמיטשל והארדן ביחד על הפרקט.

בארנס, בארט ואינגרם יכולים לשלוט בקצב המשחק ולמצוא בידודים לטובתם, מה שמתחבר עם החולשה של אלן במאני טיים, בדומה למה שראינו בכל שנה של האיש והאפרו בקליבלנד. מובלי שיחק 29.2 בתקופה האחרונה ונחלש משמעותית בפן ההגנתי, ומלבד שניהם אין לקליבלנד סייז של ממש. ראינו יותר מדי דקות של שחקנים כמו הארדן או קיאון אליס ב-4. האם זה יעבוד מול קבוצה שנכנסת כל כך לצבע? כנראה שלא.

הראפטורס משחקים עם "House Money". זאת עונה מוצלחת עם ליבה צעירה וקבוצה שיודעת שהיא צריכה ספסל, ואולי עוד שנה ביחד, בשביל להגיע לאזורים של 50 ו-60 ניצחונות. קליבלנד משחקת עם סופרסטאר בן 29, רכז בן 36 שהגיע בפברואר וקו קדמי שנכשל יותר מדי שנים. ככל שהסדרה תתפתח הלחץ יהיה על הקאבלירס, בטח אם טורונטו תצליח לעמוד על שלה, לכפות איבודים, לשבש הנעת כדור ולתת לקליבלנד להילחץ. הטרייד של גרלנד על הארדן צעק פאניקה. ברגע שהטמפרטורה תעלה בפלייאוף? אין סיבה שזה לא יקרה עוד פעם.

זה מרגיש כאילו בכל שנה יש לנו סדרת פלייאוף שהופכת למסובכת יותר ממה שהקונטנדרית חשבה בשלב מוקדם. תחושת הבטן שלי אומרת שזה מה שיקרה השנה, בסדרה שאולי לא תעשה יותר מדי כותרות אבל יכולה להפוך לאחת המעניינות ביותר ב-NBA בהתחשב בגמישות הטקטית, בפוטנציאל ההרס בקליבלנד ובהגנה אצל שתי הקבוצות. לכן אני חושב שזאת תהיה סדרת הסיבוב הראשון היחידה שמגיעה לשבעה משחקים, והיא תסתיים ב-3:4 לקליבלנד.