לאחר התבוסה שגולדן סטייט הנחילה לפורטלנד החסרה את דני אבדיה – משחק שסיקרתי כאן – עלה סטיב קר לריאיון ברדיו המקומי, ושם נשאל את השאלה המתבקשת:
איך ייתכן שבמשחק גמור, 30 הפרש בדקות האחרונות, כשכל הספסל כבר על הפרקט – ג’ונתן קמינגה עדיין לא משחק?

התשובה של קר הייתה קצרה, חידתית ובעיקר טעונה.
“המצב לא פשוט,” הוא אמר. “לא פשוט לאף אחד – מההנהלה, דרך הצוות ועד השחקנים. אני אשאיר את זה בזה.”
זו לא הייתה תשובה של מאמן שמדבר על רוטציה. זו הייתה תשובה של ארגון שנמצא בעיצומו של משבר פנימי.

מאחורי המשפט הזה מסתתר סיפור ארוך של החמצות, תסכול הדדי וטעויות תזמון – סיפור שהגיע היום, 15 בינואר, לנקודת רתיחה. חלון הטרייד של קמינגה נפתח רשמית, והשחקן מצדו כבר עשה את הצעד המתבקש וביקש טרייד. עכשיו נשאר רק להבין איך הגענו לכאן.

בואו נחזור להתחלה

ג’ונתן קמינגה נבחר בדראפט 2021 על ידי גולדן סטייט, לקבוצה שבדיוק שנה קודם פספסה את הפלייאוף לאחר שני הפסדי פלייאין. הוא נבחר בבחירה השביעית – בחירה שהגיעה בכלל מטרייד ד’אנג’לו ראסל על אנדרו וויגינס. הבחירה המקורית של הווריירס באותו דראפט הייתה מספר 14, שם נבחר מוזס מודי.

הנרטיב היה ברור: ניסיון לבצע “שני צירים” – להישאר תחרותיים עם סטף, קליי ודריימונד, ובמקביל לפתח דור עתיד. שנה קודם לכן גולדן סטייט כבר בחרה בג’יימס וייזמן בבחירה השנייה, לאחר עונת קורונה קטסטרופלית בה סטף כמעט ולא שיחק, דוראנט עזב וקליי התאושש מפציעה קשה. קמינגה אמור היה להיות עוד חתיכה בפאזל העתידי.

בעונתו הראשונה קמינגה, כמו שאר הרוקיז, לא קיבל הרבה דקות בקבוצה הבכירה – ולא במקרה. גולדן סטייט של אותה עונה הייתה פשוט בלתי ניתנת לעצירה.
גרי פייטון השני הפך משחקן קצה לסנסציה הגנתית, ג’ורדן פול פרח, הדקות בלי סטף היו מהטובות שנראו במועדון מאז האליפות הראשונה, וויגינס סיפק אולי את עונת הכנף הטובה בליגה משני צידי המגרש, קליי חזר ונתן תרומה משמעותית, ודריימונד שוב היה מועמד ל־DPOY.
לצד זה היו גם אוטו פורטר ג’וניור ונמניה בייליצה – שני וטרנים שהתאימו לשיטה כמו כפפה ליד. לא הייתה סיבה אמיתית להתלונן על דקות כשאתה אלוף.

מכאן זה התחיל להסתבך

עונה לאחר מכן הכל התחיל להתפרק. הווטרנים עזבו, המחליפים לא התאימו, ג’ורדן פול קיבל אגרוף שלקח ממנו לא מעט מהכדורסל, וויגינס נעדר תקופות ארוכות בגלל מצבו של אביו, ופתאום ההזדמנויות שהיו אמורות להגיע לצעירים – פשוט לא הגיעו.

סטיב קר ראה מול העיניים חלום על ריפיט, בזמן שבפועל זו הייתה צריכה להיות עונת מעבר: כזו שנותנת לצעירים לרוץ, לטעות ולהתפתח. זה לא קרה. גם בעונה שלאחר מכן המצב לא באמת השתנה, ובשלב הזה קמינגה כבר אמר בקול רם את מה שלחשו בשקט:
הוא איבד אמון ביכולת שלו להתפתח תחת סטיב קר.

השניים עוד השלימו, ובעונה הזו קמינגה חזר להציג משחקים טובים. אבל אז הגיע עוד סיבוב של אותו סיפור מוכר.

שחקן של ווליום, מערכת של משמעת

קמינגה נפצע, וכשחזר – הקרדיט לא חיכה לו. טעות או שתיים, ואתה בחוץ. קמינגה הוא שחקן של ווליום, כזה שצריך חבל ארוך כדי למצוא קצב. קשה ללמוד בסביבה שבה כל טעות עורפת לך את הראש – וקל להזדהות עם התסכול שלו.

מצד שני, יש גם אמת לא נוחה מהצד של הקבוצה. קמינגה משחק בתפקיד הגבוה האתלטי, אבל כמעט ולא הולך לריבאונד. ההגנה שלו לעיתים נראית יותר בסגנון לוקה דונצ’יץ’ או טריי יאנג – בטח לא משהו שמתכתב עם ה־DNA של סטיב קר. הוא לא תמיד רצה לעשות את הדברים הקטנים שהמערכת דורשת.

בעונה שעברה התחיל להתפתח נרטיב מעניין: קמינגה טוב יותר כשסטף לא על הפרקט. כשהמשחק פחות שיטתי ופחות מבוסס על תנועה אינסופית – דברים טובים קורים. בסדרת הפלייאוף מול מינסוטה הוא אפילו סיפק מספרים יפים. אני טענתי אז שמדובר ב”קלוריות ריקות”: הקבוצה הייתה חלשה, המשחקים לא באמת היו צמודים, ומינסוטה לא הרגישה מאוימת באמת.

הקיץ, החוזה והטיימינג הגרוע

הקיץ האחרון היה פרק נוסף בסאגה. קמינגה הפך לשחקן חופשי מוגבל. תיאורטית, כל קבוצה יכלה להציע לו חוזה, כשגולדן סטייט שומרת לעצמה את זכות ההשוואה. בפועל – לא הגיעה אף הצעה משמעותית.

אם לא היה חותם, קמינגה היה נכנס לעונת רוקי נוספת בשכר של כ־8 מיליון דולר, בקבוצה שלא באמת מחויבת אליו. אחרי קרב תרנגולים שנמשך כל הקיץ, נחתם ביום האחרון חוזה של 23 מיליון לעונה הנוכחית ו־25 לעונה הבאה, עם אופציית קבוצה וסעיף שמונע טרייד עד אמצע ינואר.
החוזה נבנה במודע: מספיק גדול כדי להיות נכס בטרייד, ומצד שני כזה שנותן לקמינגה כסף והזדמנות אמיתית להוכיח את עצמו.

התחלה טובה, ואז שוב אותו סרט

קמינגה החליף מספר, קיבל מקום בחמישייה, ופתח את העונה טוב בשבוע וחצי הראשונים. אבל משם – הכל חזר לסורו. שוב חוסר בדברים הקטנים, שוב עצירת תנועה, שוב התאמה בעייתית עם סטף, וגם ההרכב השני לא ממש המריא איתו.

מה־18 בדצמבר קמינגה כמעט ולא ראה פרקט – חלק בגלל פציעות, חלק בגלל DNP. השיא הגיע דווקא מול אוקלהומה, במשחק שבו סטף, דריימונד, ג’ימי ומלטון לא שיחקו. קר אפילו אמר לפני המשחק שהוא מתכנן להשתמש בקמינגה – ואז פתאום קמינגה הופיע ברשימת הפצועים. ככל הנראה, החלטה מלמעלה: לא מסכנים רגליים של נכס לפני טרייד.

מכאן כבר היה ברור לאן זה הולך.

ומה עכשיו?

כרגע רק סקרמנטו באמת בעניין, ובשביל טרייד משמעותי נדרש מהלך משולש שמסבך את העניינים. הטרייד היחיד שמסתובב בליגה – כולל ב־ESPN – כולל את מייקל פורטר ג’וניור לביי בתמורה לקמינגה, מודי, הילד ובחירות עתידיות. גם כאן זה מסתבך, כי ברוקלין לא באמת רוצה את קמינגה, וצריך לערב את הקינגס כדי שמשהו יקרה.

כך או כך, הסיפור נגמר. עכשיו רק נשאר למצוא לקמינגה בית חם ואוהב – כזה שיאמין בו, וייתן לגולדן סטייט בתמורה משהו שיאפשר לה אולי, רק אולי, להציל את העונה הזו.

הימור שלי

אנחנו נראה טרייד לא משמעותי, איזה אחד על אחד מאוד פושר כזה במקרה הטוב, ואולי גם לא יהיה בכלל טרייד. ברגע שהטרייד לא קרה במיידי, כנראה שאין איזה הסכמה רחבה על טרייד שכולם רוצים ובינתיים גם מכל מה שדולף לתקשורת זה שאין באמת תקשורת רצינית בין הקבוצות על מהלך להביא כוכב נוסף אל הביי.

הרכבים

מהלך המשחק

רבע ראשון

משהו מוזר קורה כאן הערב. מצד אחד יציע שנראה לגמרי כמו יציע אורחים, ומהצד השני מקברייד כבר בנגיעה הראשונה מקבל שריקות בוז כאילו היה רונאלדו בקאמפ נואו. האווירה כיפית, כמעט סוריאליסטית – כאילו חתיכה מהמדיסון סקוור גארדן נחתה כאן במקרה.

המשחק נפתח בקצב גבוה, שלשות משני הצדדים, והיום גולדן סטייט פוגשת קבוצה שלא תפגע רק ב־12% מחוץ לקשת. אני כותב את זה, ואו.ג’י. אנונובי מטביע – והרעש באולם נשמע כאילו אנחנו בניו־יורק. איך קרה שיש כאן כל כך הרבה אוהדי ניקס?!

בפחות מארבע דקות ההפרש כבר על 10. גולדן סטייט פותחת עם ה”רגיל” שלה – רשלנות עם הכדור, ושני איבודים מהירים הופכים ל־5 מתוך 15 הנקודות הראשונות של הניקס – ופסק זמן של סטיב קר להרביץ בשחקנים שלו קצת תורה!

כמו שקבוצות רבות הרגישו כשהן שיחקו נגדנו בשנות הזוהר – עכשיו זה תורנו להרגיש את המרדף שלא נגמר. שלשה שלנו נענית בשלשה בצד השני, חדירה מפיק אנד רול מקבלת מענה כמעט זהה. Everything you can do I can do better. והאמת? גם בלי ברונסון, הניקס נראים כרגע חדים ומאורגנים יותר מגולדן סטייט עם סטף – שלא נכנס טוב למשחק ונמצא בתקופה קצת פחות מדויקת. החימום לא נראה חד במיוחד, ונקווה שזה עוד ישתנה.

וכמובן, כשגולדן סטייט מחליטה ללכת לסמול־בול – קארל אנתוני טאונס מתמסר עם עצמו דרך הטבעת. ארבעה ריבאונדים באותו פוזשן עד שגם הכדור נכנס. למה לא בעצם? מי יעצור אותו כשכולם נמוכים ממנו בראש.

ההפרש כבר תפח ל־17, עד שקצב גבוה וקצת איבוד ריכוז של הניקס מאפשרים לו לרדת מעט והם לוקחים פסק זמן. אבל דווקא מי שהיה צריך עצירה הוא גי סנטוס, שנפצע ונאלץ לרדת לחדר ההלבשה בעזרת הצוות. נחזיק אצבעות שיחזור עוד הערב – הוא נותן לאחרונה דקות טובות ומשמעותיות.

העולם שייך לצעירים? לא הערב.
גולדן סטייט חוזרת לעניינים בזכות דקות נהדרות של הורפורד עם שני בלוקים מהירים, מלטון שמוסיף עצירה משלו, וג’ימי שנראה הערב פשוט מצוין ומוביל את הקלעים במשחק פיזי בסגנון איסט קוסט. פתאום – יש לנו שוב משחק.

ואם בכל זאת קרדיט לצעיר זה למודי שעם 3 שלשות משאיר את גולדן סטייט די בחיים כשהם היו בדקות לא טובות.

תוצאה: 30-35 לניקס

רבע שני

עם ג’ימי באטלר כנראה שזה כמעט תמיד עובד אותו הדבר בכל עונה. וכנראה שזה בגלל אופי המשחק המאוד פיזי שלו – ובואו נודה גם בגלל הגיל – הוא מתחיל יחסית רגוע, עם הרבה משחקים שבהם הוא די אנמי, ואז לאט־לאט פותח מבערים לקראת הפלייאוף.
שנה שעברה הוא הגיע אלינו קצת אחרי התקופה שבה אנחנו נמצאים עכשיו, אחרי עונה שלמה שבה הוא לא שיחק במיאמי בעקבות מריבות חוזה, וראינו ג’ימי אחר לגמרי מזה שקיבלנו בינתיים העונה. אבל במשחקים האחרונים והערב בפרט אנחנו מקבלים את הגרסה ה”קלאסית”: לוקח שחקנים עד הסל, משנה קצב, מזהה מיסמאצ’ים ותוקף אותם, ובעיקר – קשוח, וקראפטי. הערב אגב הוא עושה זאת בלי כמעט להגיע לקו כשאת הרבע הראשון הוא מסיים עם 15 מתוכן רק נקודה אחת הייתה מהקו.

כשג’ימי, הורפורד ומלטון יחד על המגרש, גולדן סטייט פשוט נראית טוב. הכדור זז, ההגנה מתהדקת, והקבוצה משחקת עם ביטחון. מומחי הפלוס־מינוס מוזמנים לעקוב ולדווח מה היה המספר שלהם יחד עד סוף המשחק.

במהלך הרבע גולדן סטייט גם משלימה את הקאמבק ועולה לראשונה ליתרון. זה רבע צמוד, קצבי, ומשחק כדורסל טוב, כזה שבכל כמה דקות שחקן אחר מכל צד גונב את ההצגה לרגע. ככה קבוצות אמורות להיראות.

וכל זה קורה שוב, כשהערב סטף קרי עדיין לא מפציץ בלי הכרה. לאורך דקות ארוכות הוא אפילו די לא מורגש – ועדיין, גולדן סטייט בעניינים.

תוצאה: 59-62 גולדן סטייט

רבע שלישי

פתיחה חזקה של ניו יורק מעוררת מצידה את השד. סטף עם שתי שלשות מהירות, ושאר החברים מחזירים די מהר את המומנטום לצד הביתי. גולדן סטייט עולה לראשונה ליתרון דו־ספרתי – 11 נקודות – והניקס נאלצים לקחת פסק זמן, כשנותרו להם רק שלושה עד סוף המשחק. כדאי להם מאוד לא לבזבז צ’לנג’ מיותר.

הכדור נע נהדר בהתקפות של ניו יורק, ומזכיר לפרקים את הימים היפים של גולדן סטייט עצמה. טביעת האצבע של מייק בראון ברורה על הקבוצה, והאמת – זה גם כיף לראות. ועדיין, אלו מהדקות שבהן התחושה היא שהמשחק אמור להיות הרבה יותר צמוד, ובפועל היתרון נשאר כמעט כל הזמן סביב הדו־ספרתי.

שוב אלו היו ג’ימי והורפורד שסגרו את הרבע בצורה מצוינת עבור הלוחמים, במיוחד בצד ההגנתי. בינתיים, למרות יתרון הגודל של הניקס – ובמיוחד אחרי שגולדן סטייט איבדה את גי סנטוס לפחות לערב – הווריירס עדיין מובילים 34:38 בנקודות בצבע, וצמודים יחסית גם בנקודות מהזדמנות שנייה, 15:18.
כנראה שזה, לפחות עד עכשיו, אחד הסודות להצלחה של הערב.

תוצאה: 87-99

רבע רביעי

אני מוריד את הראש לכתוב משהו, וכבר דריימונד גרין עם עבירת פלייגרנט מיותרת – וגם מסוכנת. הוא תופס לקאט את הרגל כשהאחד כבר על הרצפה והשני בדרך לסל. טאונס מקבל שתי זריקות והכדור של הניקס – דרך מצוינת להחזיר יריבה למשחק. טאונס מחטיא את השנייה, ובהתקפה הבאה מרפק לפנים של פודג’מסקי. עוד ריוויו? האם דריימונד כבר נכנס לו מתחת לעור? כך או כך, פוזשן שיכול היה להוריד ל־4 מסתיים ב־2 מהקו לגרין, עבירה חמישית של טאונס, וההפרש חוזר ל־9.

אנחנו עדיין לא באמצע הרבע וכבר ריוויו שלישי ברציפות – קרב ריבאונד מוזר, פצצה לפנים של שחקן ניקס, ושוב בדיקה שמסתיימת בלא כלום. הליגה באמת חייבת למצוא פתרון לעצירות האינסופיות האלו.

חשבתי שסיימנו עם זה, אבל ב־9:28 השופטים עוצרים שוב – הפעם בצדק. בניו ג’רזי מזהים ששלשת הבאזר של אוג’י מהמהלך הקודם יצאה אחרי הזמן. במקום 5 הפרש חוזרים ל־10, וסטף מעניש מיד בצד השני והופך לשחקן השלישי במדים הכחולים שמגיע ל־20+ נקודות.

ב־8:07 מגיע רגע שמרגיש כמו סגירת הערב: סטף עם שלשת סטף־בק מפלצתית, נכנס לזון המוכר שלו עם ריצת 8-0 אישית. מייק בראון, שמכיר את הזון הזה אולי הכי טוב בליגה, לוקח פסק זמן – עוד עצירה, רביעית תוך ארבע דקות. אני מתלונן, אבל האמת? ערב כדורסל מהנה בצ’ייס.

ברבע הזה מי שמחזיק את הניקס בחיים כמעט לבדו הוא אוג’י, אבל כל עוד סטף משתולל מעבר לקשת – הסיכוי שלהם מוגבל. דקה עוברת, ועוד פסק זמן, הפעם צ’אלנג’ שלוקח נצח. אפילו רקדניות אין, רק גארי פייטון עושה ספרינטים מוזרים ליד הספסל.

הניקס מנצלים את הדקות שבהן סטף יורד לנוח כדי לנגוס בהפרש, שכבר הגיע לשיא של 17, ובפוש אחרון מורידים אותו לחד־ספרתי. פתאום אנחנו בטריטוריית קלאץ’. כולנו מכירים את הסרט הזה – משחק שאנחנו אמורים לנצח ואז לקרוס ברבע האחרון. אם זה ייגמר בניצחון, זה יהיה דרך סמול־בול.

מבחינתי מהלך הערב מגיע ב־3:30 לסיום: טאונס עולה לסל מול דריימונד, נרמס בלי שריקה, קורס ומאבד. הרכות שלו ממשיכה להפתיע – גם בפוזשן הבא, כשהוא גבוה מכולם בשני ראשים, הוא לוקח ריבאונד וזורק פייד־אווי מוזר במקום לרמוס את כולם בדרך לטבעת.

בצד של גולדן סטייט, החוליה החלשה בהתקפה הערב היא דווקא מלטון, שהיה מצוין בתקופה האחרונה, אבל הפעם לא מוצא את עצמו – 1 מ־5 מחוץ לקשת, כולל זריקות פנויות.

דקה וחצי לסיום זה כבר נראה סגור. הקהל קם, אווירת פלייאוף לשנייה, וג’ימי הולך שוב לסל, סופג מגע, וקולע מחצי מרחק סל ענק. הצ’ייס גועש… ובמקביל חצי יציע כבר בדרך החוצה. חבל – קיבלנו משחק נהדר, לא עוזבים דקה לפני הסוף.

הסיום כבר היה לפרוטוקול: עוד צ’אלנג’ – מוצלח – של סטיב קר, שמחזיר לגולדן סטייט את הכדור וגם נותן לדריימונד הזדמנות לקפץ לכיוון הספסל, רגע לפני ששני המאמנים מרוקנים את הספסלים לדקה האחרונה.

תוצאה: 113-126 גולדן סטייט מנצחת

אצל גולדן סטייט היו אלו ג׳ימי שסיים עם 32 ב 14-22 מהשדה ו-8 ריבאונדים. סטף עם 27 ב 4-9 מחוץ לקשת ו10-17 מהשדה ו-7 אסיסטים. מודי עם 21 נקודות ב7-10 מהשדה ו7-9 מחוץ לקשת וכנראה העלה יפה את הערך שלו לקראת טרייד פוטנציאלי. פודג׳מסקי עם 19 נק׳ ב- 8-9 משדה.

אצל הניקס מקבריד החל את המשחק נהדר וסיים עם 25 נקודות ב 9-16 מהשדה ו 6-12 מחוץ לקשת ו-6 אסיסיטים. אנאנובי סיים את המשחק חזק וגם הוא סיים עם 25 נקודות ב10-20 מהשדה. טאונס עם 17 נקודות ו20 ריבאונדים, אך 5 מתוכם היו ב2 התקפות וגם הוא הסתבך בבעית עבירות שהשאירה אותו על הספסל ברוב רגעי ההכרעה של הערב.

יאללה ניצחון feel good לגמרי. משחק הבא בבית מול ההורנטס אבל תצפו לצ׳ייס ריק כי כולם יהיו מול המסכים כשה9יינרס הולכים למשחק על עונה שלמה מול סיאטל.