את זה כתבתי לפני 4 שנים בדיוק, ביום המאושר בחיי:

היה זה באשמורת התיכונה של ה-11 באוקטובר 2010 (22:53 ליתר דיוק, אבל זה לא שמישהו הסתכל על השעון רק על מנת לתעד זאת בבלוג שלו), כאשר התכשיט החליטה לקחת ברצינות יתרה את הפתגם "מים שקטים חודרים עמוק" והניחה שגם ההפך נכון, כלומר "זרם חזק ידחוף החוצה".

בעודה מוסיפה מים על מים (מתקלחת), החליט אבא ליישם את הכתוב במסכת חגים פרק לידות ובספר מק(כ)בים 3: "וביום לידת בנך לבשת חג", ולכן לבש חולצה ירוקה ומכנסיים לבנים. אבא הבין שאני, עוד בטרם נולדתי, נוהג כמתבגר טיפוסי, ולכן באקט מרדני, הרסתי לו את שעת האיכות עם מירי, אלי והקוף.

אף על פי שכל ארגוני הנשים טוענים חדשות לבקרים שהריון אינו מחלה, שמו התכשיט ואבא פעמיהם לעבר בית החולים הסמוך למקום מגוריהם. התכשיט נכנסה לבדיקות שנערכו על-ידי אחיות (המרשעות של סינדרלה), ואבא, בעודו מושפע ממפגש שבועי במשך שנה עם יואב פיאטקובסקי, קרא על ביקורת שוק ההון, ענפים ו-ISOX. לאחר שסיים וחדר ההמתנה התרוקן מעט, אבא עבר לספסל הסמוך לחדר הלידה. לא עבר זמן רב ומימינו התיישב אברך חרדי ומשמאלו זוג בדואי. אזור ההמתנה לחדר הלידה בסורוקה, כראי המפה הפוליטית בישראל.

לאחר כשעה, כאשר השעמום הציף את אבא, הוא הגיע למסקנה שהרך הנולד זקוק לאימו, ולכן הוקפצה סבתא, באישון לילה, לשמש לו כחברה. לא הספיקה סבתא להגיע והתכשיט יצאה מחדר הלידה ולמדה על בשרה את מהות הביטוי "הזקנה שבמסדרון", במחלקת נשים ב'. את שאר הלילה העבירו סבתא וההורים בויכוח משולש, מי צריך ללכת לישון ומי להישאר על המשמר, כך שבסופו של דבר, אפילו דוד גיבור נשאר מחוסר עבודה.

בבוקר, לאחר שהם שרדו את הניסיון הכושל של האחיות להיפטר מהם על ידי הורדת חום גופם לאפס המוחלט, סבתא ואבא, כמסורת המילואים לאחר לילות לבנים, הלכו ללגום מנה מרוכזת של קפאין – 2 כפיות בהריון (אפילו הכפיות בהריון?) של קפה שחור בלי סוכר. בדרך חזרה למחלקה, סבתא קיבלה התקפת סרטן בדמות צרור שיחות לסלולרי שלה, והחליטה, עוד בטרם נולדתי, לקחת את התפקיד ברצינות – היא החלה במסכת סיפורי סבתא (תרופות הסבתא כבר בדרך ומי שמכיר את סבתא יודע שעל שערות סבתא הס מלהזכיר).

אחסוך מכם את כל עניין הצירים – הן הקשורים ללידה והן אלו של העוף של בית החולים – על שניהם אין מה להרחיב בדיבור (או כתיבה). או אז, לאחר יממה וחצי, הגיע הרגע המיוחל. לא, לא מה שאתם חושבים. אחרי יממה וחצי, אבא מצא את עצמו במצב מאוזן.

לא חלפו להן 2 דקות וההורים קיבלו את ההודעה שמעבירים אותם לחדר הלידה. אבא ביקש מהאחות שהתכשיט תתלווה אליו, שכן הוא אינו מעוניין לעבור את החוויה לבדו. האחות פרצה בצחוק מתגלגל (או צחקקה בנימוס) ואף על פי שלא מספרים בדיחה פעמיים, אבא ביקש מהסניטר שיביא כסא גלגלים גם בשביל התכשיט.

למרבה האירוניה, בחדר הצירים נפסקו הצירים, ולכן הרופאים החליטו להפעיל את התותחים הכבדים, בדמות חומרים כימיים. אף על פי כן, הכאבים היחידים של התכשיט היו בעקבות מחט האינפוזיה. הגברה נוספת של הסמים (סליחה, התרופות) כבר החלה לגרור תגובה חיובית.

כשאבא יצא לקנות את מנת הקפאין של הערב, הסבתות לעתיד ביקשו ממנו שיעדכן באופן תדיר יותר. הן כנראה לא הבינו, ש"נחש צפע" לא נראה באופק, וכמו תחזית מזג האוויר לסוף השבוע, אנחנו עדיין ב"שרב כבד".

בשלב הכאבים הצטרפו גם הדמעות, ואבא טען בפני הצוות הרפואי, שהתכשיט רק מבכה על ההפסד המביך במשחק בין נבחרות הכדורגל של יוון וישראל, שזה עתה הסתיים. כל אותה העת, אבא עסק במלאכת שכנוע התכשיט לכך שהיא מועמדת רצינית לזכות בטופ שף, שהרי כבר שעות היא מנצחת את כל הצ(ס)ירים (בדיחה לתימנים וחוקרי לשון עברית, ואני, כידוע, קצת משניהם).

כשהכאבים התגברו, התכשיט הורידה את משקפי הראיה שלה, ששווים מעל 3,000 ש"ח, ואלו הוכנסו אחר כבוד לנרתיק משקפי השמש, ששוויים 300 ש"ח, של אבא. משקפי השמש לא הסתנוורו מגודל המעמד וקיבלו אותם בשמחה.

מסמי המרצה לסמי הרגעה, קצת מנוחה והגיע שלב "משוך בילד".

לאחר 31 שעות בבית החולים, בשעה 6:06, יום רביעי, 13 באוקטובר 2010, נולד דור רביעי לאוהדי מכבי חיפה, הלוא הוא אני – עמית גילור.