מקצועות הספורט האהובים עלי:

דירוג בסדר יורד – חלק שלישי / מולי

והנה הגענו לעשרת הגדולים במסגרת מקצועות הספורט האהובים עלי.

במקום העשירי נמצאים מרוצי האופניים המצולמים דוגמת הטור-דה-פראנס הצרפתי והג'ירו האיטלקי. המשונה ביותר בספורט זה הוא שלמרות ש"חייתי" מספר שנים על האופניים שלי, הרי החלק של הרכיבה עצמה אינו מעניין אותי כלל וכלל. זה מסוג ענפי הספורט שאולי יש עונג בעשייתם אך אין שום עונג בצפייה בהם. ועדיין, יש מעט מאוד סוגי ספורט שמאפשרים לך לראות עולם, והטור דה פראנס הוא במפורש אחד כזה וכשאני צופה בו, לרוב אני שם לב בתמונה לכל הפרטים חוץ מהרוכבים ואופניהם J

 במקום התשיעי נמצאת האתלטיקה לסוגיה. אישית אני מתחבר במיוחד לקפיצות לרוחק ולגובה ולהטלת הכידון. הריצות פחות מעניינות אותי למרות שיש בי חיבה בלתי מוסברת למרוץ המכשולים לשלושת אלפים מטר, אולי בגלל מכשול המים. ריצות ארוכות לרוב משעממות אותי, למרות שאני מודה שאני מעדיף לצפות במרתון על פני ריצה לעשרת אלפים או לחמשת אלפים מטרים, וההליכה התחרותית, לדעתי, היא הספורט המעוות והמכוער ביותר בעולם.

במקום השמיני נמצאים שני סוגי ספורט שאין ביניהם שום קשר מהותי מלבד שמם: כדורגל וכדורגל אמריקאי. ערוצי הספורט בישראל מלאים בעיקר בכדורגל, אך אני עודני דוגל התחושה שהרבה יותר מענג לשחק כדורגל מאשר לצפות בו. אני בהחלט כן צופה במשחקים, במיוחד בשידורים ישירים ובמיוחד כשאכפת לי מהמשחק (הפועל קטמון, נבחרת ישראל, נבחרת ברזיל במונדיאל), אך פה ושם גם במשחקים אחרים, אך אני בפירוש מעדיף לראות את תמצית המשחק ברצף של כמה דקות על פני לראות את המשחק כולו.

אני מסכים בהחלט לקביעה שהכדורגל אמריקאי הוא אחד מסוגי הספורט שהכי מתאימים לטלוויזיה, ואולם, סוג ספורט זה מתאים בעיקר לאנשים שמוכנים לראות פרסומות –  וזה לא אני. אני מתעב פרסומות ולעתים קרובות מקליט מראש שידורים ורואה אותם שלא בזמן אמת כדי שאוכל לדלג על הפרסומות. כמו את הכדורגל, גם את הכדורגל האמריקאי אני מעדיף לראות בתמצית ובכותרות ולא בזמן אמת.

 במקום השביעי נמצא הכדורסל. שנים זרקתי לסל, כילד נמוך שבקושי הגיע לסל,  כמתבגר, כסטודנט, ואפילו כעת, כיובל שנים אחרי, כל אימת שאני מוצא עצמי על מגרש כדורסל עם כדור, אנסה לקלוע כמה שיותר. כדורסל, כפי שכבר הזכירו, הוא אכן אחד מענפי הספורט שהטלוויזיה עושה להם חסד. יותר מכך, משום מה גם כתיבה על כדורסל מעניינת יותר מאשר כתיבה על כדורגל: הדרמה, לדעתי,  עוברת בו בצורה טובה יותר. לעולם לא אשכח איך לפני שנים, צפיתי במשחק של הוושינגטון בולטס (לפחות כך אני חושב), איני יודע מול מי ועשר שניות לסיום אחת הקבוצות הובילה בעשר הפרש. אנו מדברים על הזמנים שלפני היות הקליעה לשלוש נקודות. עשר שניות שבהן קרה הלא-יאומן והקבוצה שבפיגור קלעה בהן אחת עשרה נקודות וניצחה את המשחק. הכדורסל מערב אלמנטים שאהובים עלי מענפי ספורט אחרים: קליעה, קפיצה, וירטואוזיות והיעדר פחד להשתמש בטלוויזיה כדי להעצים את החוויה. החיסרון העיקרי שבו, לטעמי, הן הפסקות הפרסומת אך גם עליהן ניתן לכפר באמצעות צוות מגישים ופרשנים המסוגלים אף הם להעצים את החוויה.

 במקום הששי נמצא.הקריקט 20/20. למרות שתיעבתי בילדותי את כל משחרי החבטות באבנים וכפיסי עץ, "הקפות" ו"שבע אבנים", ולמרות שלא הבנתי מאומה מחוקי הקריקט, הרי כשיום אחד נתקלתי בערוץ היורוספורט בקריקט, גיליתי ספורט שבהיעדר שום דרך אחרת להגדירו אומר שהוא פשוט מתאים לאופי שלי. אי חושב גם שהעובדה שביורוספורט לט מראים כמעט קריקט מאנגליה אלא בעיקר מהודו ותת היבשת ההודית תרם בהחלט לאהבה שלי לענף ספורט זה, מאחר ובדיוק בתקופה המדוברת עבדתי על התרגום שלי ל"קים" של קיפלינג שמתרחש בהודו האימפריאלית, כלומר הודו ופקיסטן של ימינו.

 והגענו לחמשת הגדולים. את חמשת במקומות הראשונים לא אכפת לי לראות באופן קבוע, אבל המשותף ביניהם שהם נדירים למדי בשידורים בארץ וזה, אולי, מסביר את העובדה שלא הגעתי בהם לרווייה ולכן אני מוכן בימים אלו לראותם עוד ועוד.

 במקום החמישי נמצא הסומו. מה אומר על ענף יפני זה של הספורט שמאגד בתוכו טקסיות מרהיבה ובעלת משמעות הן למשחק עצמו והן לדת השינטו, למרות שיש בסומו תחרויות למשקלים שונים, הרי הקהל מאוהב בעיקר בבאשו (טורניר) בו המשקל אינו מוגב, וכך רואים אנו אנשי ענק שמפטמים את עצמם ב"אורוות" הסומו בתבשיל המכונה צ'אנקונאבה (Chankonabe) המכיל בשר, דגים וירקות ונאכל עם כמויות עצומות של אורז ובירה. בניגוד למצופה, מתאבקי הסומו זריזים במידה בלתי רגילה, והמשקל דווקא אינו מהווה פאקטור הכרחי בהפיכת המתאבק ליוקוזונה, הדרגה הגבוהה ביותר בסומו. הטכניקה ובעיקר היכולת המנטלית בקרב נעיצת המבטים שלפני ההתגוששות עצמה, הם אלו שהופכים את המתאבק לגדול באמת. ואכן, מתאבקי ופרשני הסומו טוענים ששמונים אחוז מן הקרבות מוכרעים כבר בקרב המבטים שלפני התגוששות הגופות עצמה . העיקרון הזה של היותו של ספורט כל כך גופני מוכרע מראש בקרב המבטים והאישיות, הופך את הספורט הזה ללא פחות מקסום בעיניי.

 במקום הרביעי מרוצי הפורמולה אחד.  שימו לב שלא אמרתי מרוצי מכוניות שכן מרוצי נאסקאר, למשל, בהם נוסעים במעגל ומתנגשים אחת לכמה דקות לחלוטין אינם מדברים אלי. אני אוהב את המסלולים המפותלים של הפורמולה אחת ללא הבוץ והאבק של מרוצי הראלי, ללא האלימות וההתנגשויות של מסלולי הנאסקאר, וללא התחרות הקצרצרה בת העשר שניות בערך של מסלולי הדראג.  שוב, משום מה, דווקא הפורמט של מרוצי הפורמולה אחד, הוא זה שמתחבר ישירות לנשמתי.

 במקום השלישי נמצא ענף ספורט שאינו מוכר כלל בארץ ואני ספק אם יש ישראלי כלשהו שמתחרה בו בצורה מקצועית והוא  הביאתלון. אתחיל ואומר שאני שונא שלג, אינני יודע לגלוש, ריצה היא לחלוטין לא עבורי ואני צלף גרוע למדי. למרות כל אלו, התחברתי דווקא לביאתלון ואני יכול לצפות שעות בספורט הזה. למי שלא יודע , הביאתלון הוא ספורט בו אתה גולש כמה קילומטרים של עליות, מישורים ומורדות כשעל גבך רובה צלפים, וכל רבע שעה בערך יש לך מטווח ירי בו עליך לפגוע בחמש מטרות. על כל מטרה שהחטאת, עליך לגלוש סיבוב עונשין (בערך עשרים שניות כל סבוב) וכמובן שעליך להגיע ראשון בין המתחרים. כפי שהסברתי כשכתבתי על הקליעה לסוגיה, הרי קליעה למטרה היא במהותה ספורט מתון, אטי, סטטי וחסר ריגוש ולהיות מסוגל לפגוע במטרה אחרי קילומטר או יותר של גלישה כשאתה לא רק בלחץ זמן, אלא גם בידיעה שכל החטאה תעלה לך, מהווה, לדעתי לפחות, את ענף הספורט שיש בו הכי הרבה ניגודים מובנים, ומכך אהבתי אליו.

במקום השני נמצאים הביליארד, הניין בול ובעיקר הסנוקר. אם חושבים על כך, הרי שהסנוקר, הביליארד ומשחקים אחרים המערבים כדורים ומקלות על שולחן, אף הם סוג של קליעה למטרה. ואכן, לרוב השחקנים מאוד מיושבים בדעתם, מנסים לשמור על הבעת פנים קפואה, ואולם בניגוד לקליעה למטרה בה חשוב רק  האם פגעת והיכן, הרי במשחקים כגון סנוקר עליך לשלוט בכדור הלבן בו אתה מכה באמצעות המקל, באופן ובעוצמת הפגיעה שלו בכדור הצבעוני, בניווט הכדור הצבעוני אל תוך החור שבשולחן ובמיקום אליו יעבור הכדור הלבן כדי לאפשר לך לפגוע בכדור הבא בסדרה. ואם נוסיף על כך את אלמנט האסטרטגיה שגורם לכך שעליך לנסות ולחזות לפחות חמישה צעדים קידמה, ולעתים שלושים, ואם נוסיף על כך את הגמישות המחשבתית ויכולת האלתור כל אימת שדברים משתבשים, הרי אני מאמין שזהו הספורט שדורש את רמת המיומנות הגדולה מכולם ברמות הגבוהות שיותר. בנוסף, זהו ספורט צבעוני שמצטלם היטב, ונעים לצפייה, בעיקר בטלוויזיה, מעבר להיותו ספורט מענג למשחק ברמת החובבים.

ולמקום הראשון:

ובמקום הראשון עבורי, תמיד תהיינה תחרויות הטריק שוט.

לא רבים מכירים את התחרויות ההלו בהן יש מספר מתחרים שמבצעים "טריקים" מטורפים על שולחן סנוקר בעזרת שלל אמצעים ואביזרים כיד הדמיון הטובה עליהם כשעל כל מתחרה להסביר מה הוא הולך לנסות לעשות, ואז יש לו שני ניסיונות לעשות זאת, ואז יש למתחרה/ים שני ניסיונות לבצע את האתגר שהוצב בפניהם.

אני רואה דווקא בתחרויות הטריק שוט את שיא היכולת האנושית: זהו משחק של מיומנות נפשית, מיומנות גופנית, מיומנות טכנית רבת היקף, יכולת התמודדות עם עצמך, יכולת התמודדות עם אחרים, יכולת להתמודד עם ההפתעות והאתגרים שהאחרים מזמנים עבורך, ובעיקר ומעל לכל, זהו ספורט עם מעט מאוד חוקים ומעט מאוד נוקשות שמאפשר למתחרים בו להשתמש בדמיון הפרוע ביותר שלהם על בסיס קבוע. אין אף ספורט אחר שאני מכיר שמאפשר לדמיון להשתלח לכל כך הרבה כיוונים אפשריים בו זמנית. בנוסף, באופן מסורתי זהו ספורט שלא לוקח את עצמו ברצינות, בניגוד לכוס המים המלווה את מתחרי הסנוקר, הרי את מתחרי הטריק שוט מלווה לרוב ספל בירה ענק של חצי ליטר לפחות, והצגת הטריקים כוללת הומור והמון המון כייף. כל אלו יחד גורמים לכך שזהו הספורט האהוב עלי מכולם מכולם.